אור ברסלב

פירושים והערות מהרב יהושע הרטמן על גבורות השם· רבי יהושע הרטמן

הלכות יין נסך

הלכות פסח בקצרה

(1) בא לבאר את איסור סתם יינם, לאחר שביאר עד כה את מצות ארבע כוסות [ב"הלכות פסח בקצרה"]. והמלים "וּמפני שראיתי" מורות שאינו פותח בענין חדש לגמרי, אלא זהו המשך לדבריו הקודמים אודות ארבע כוסות. וכן האריך בביאור איסור זה בנר מצוה [קכב.-קלה:], ודרוש על התורה [נו.-סד:]. וכן נגע בזה בקיצור בנצח ישראל פכ"ה [תקלז.], נתיב התוכחה ס"פ ג [ב, קצח:], ואור חדש פ"ג [תרצב.], ויושלבו בהערות הבאות.

(2) פירוש - ב"ש וב"ה אסרו סתם יינם [שבת יז: (כשגזרו י"ח דבר)], ועוד אמרו [ע"ז לו.] שכבר דניאל גזר עליו. ולהלן [לאחר ציון 42] יבאר את השלשלות האיסור מדניאל עד לתלמידי ב"ש וב"ה.

(3) לשון הרמב"ם [הלכות מאכלות אסורות פי"א ה"ג] "יין הגוים שאין אנו יודעין אם נתנסך או לא נתנסך, והוא הנקרא 'סתם יינם', אסור בהנייה, כמו יין שנתנסך. ודבר זה מגזירות סופרים הוא. והשותה מסתם יינם רביעית, מכין אותו מכת מרדות". והשו"ע [יו"ד סימן קכג ס"א] פסק כרמב"ם. והרמ"א [שם] כתב: "ובזמן הזה, שאינו שכיח שהאומות מנסכים לעבודת כוכבים, י"א דמגע עובדי כוכבים ביין שלנו אינו אוסר בהנאה, רק בשתייה. וכן סתם יין שלהם, אינו אסור ליהנות ממנו". והמהר"ל סובר כרמב"ם. וראה הערה הבאה.

(4) דבריו צריכים ביאור, שהרי כל איסורי רבנן הם מעבר למה שהתורה אסרה, ומה מדגיש במלים "הרי החמירו בו יותר מדברי תורה לאסור סתם יינם בהנאה". ועוד קשה, הרי יין שנתנסך לע"ז אף מדברי התורה נאסר בהנאה [תוספות ע"ז כט: ד"ה יין, מאירי וריטב"א שם, רמב"ן בהשגות לסה"מ ל"ת קצד, חינוך מצוה קיא, חידושי הר"ן ע"ז נט:], וסתם יינם נאסר משום גזירת יין נסך גמור, וכפי שכתב הטור [יו"ד סימן קכג ס"א] "יין שנתנסך לכו"ם אסור בהנאה, וחכמים גזרו על סתם יינן משום בנותיהן, ואסרוהו אף בהנאה. אף על פי שלא עשו כן בשאר הדברים שגזרו עליהם, והטעם כיון שיין נסך גמור אסור בהנאה, עשו סתם יינם כאילו ודאי נתנסך". וכן התוספות [ע"ז נז: סד"ה לאפוקי] כתבו "מיהו קשה, היאך נתיר סתם יינן בהנאה [משום שבזמן הזה אין רגילין לנסך לע"ז], כיון שגזרו על סתם יינן משום בנותיהם [ע"ז לו.], והא גם עתה שייך זה הטעם. ויש לומר, דמאי דגזרו על סתם יינן לאסור בהנאה יותר מפתם ושמנם, היינו משום דשכיחי לנסוכי לעבודה זרה. אבל עתה שבטל ניסוך, שאינם יודעים בטיב עבודה זרה, דיו להיות כפתם ושמנם, או כבישולי גוים, לאסור בשתיה ולא בהנאה". ולולא דמסתפינא הייתי אומר דמה שכתב "הרי החמירו בו יותר מדברי תורה לאסור סתם יינם בהנאה" אין כוונתו לדברים האסורים מן התורה, אלא לשאר איסורי חכמים, וכמו איסור פתן ושמנן, שנאסרו באכילה ולא בהנאה, וכפי שציינו התוספות והטור הנ"ל. וכן התוספות [ע"ז כט: ד"ה יין] כתבו "ודאי עיקר גזירה דסתם יינן משום בנותיהן הוא. מיהו לא היו אוסרין אותו בהנאה מטעם זה, מידי דהוה אפתם ושמנם. אלא עבדו רבנן לסתם יינן כיין נסך גמור שנתנסך לע"ז, שאסור מן התורה". וכן תוספות [שבת יז: ד"ה על] כתבו "הקשה ריב"א, מאי שנא שהחמירו טפי ביין לאסור בהנאה מפת ושמן". ובדרוש על המצות [נו:] הביא דברי תוספות אלו, וביאר שם מדוע סתם יינם נמשך אחר יין נסך. ובהמשך שם [נז:] כתב: "היין שנגע בו עכו"ם נתנסך לע"ז, כי נמשך מעצמו לע"ז... ולכך אסרו אותו יין שנגע בו עכו"ם בהנאה, ואילו פתן ושמנן אין בהם דבר זה, שלא אסרו אותם בהנאה". וראה להלן הערה 15.

(5) וזו מצוה הבאה בעבירה, וכמו שיבאר.

(6) "הלוקח יין של גויים לארבע כוסות הנה הוא מבטל ההבדל הזה אשר ישראל מובדלים מן האומות. ובארבע כוסות הוא מעיד על ההבדל שהשם יתברך לקח ישראל לעם מיוחד, שהרי ארבע כוסות נגד ארבע לשונות של גאולה... ולפיכך הוא מעיד שקר בעצמו" [לשונו בסמוך].

(7) פירוש - החטא האחרון שהזכיר [לקיחת סתם יינם לארבע כוסות] הוא הכבד ביותר. והוא על פי הפסוק [ישעיה ח, כג] "והאחרון הכביד דרך הים עבר הירדן גליל הגוים", וכתב הרד"ק [שם] "והאחרון הכביד - המגלה אותם, והוא סנחריב, הכביד עליהם והגלה אותם שאר השבטים".

(8) על פי ישעיה [ה, יח] "הוי מושכי העון בחבלי השוא וכעבות העגלה חטאה", ופירש רש"י [שם] "הוי מושכי העון - גוררים יצר הרע עליהם מעט מעט. בתחילה בחבלי השוא, כחוט של קורי עכביש, ומשנתגרה בהם מתגבר והולך, עד שנעשה כעבות העגלה, שקושרין בו את הקרון למשוך". ומקורו מהגמרא [סוכה נב.]. וכך גם כאן, דהלוקח סתם יינם לארבע כוסות עובר שלשה חטאים, וכמו שמבאר.

(9) לפני כן [לפני ציון 3] כינה יין זה "סתם יינם", ומעתה מכנהו "יין נסך" [וכן יעשה בהמשך]. וכן הרמב"ן בהשגות לסהמ"צ [ל"ת קצד] מכנה סתם יינם "יין נסך" [ראה להלן הערה 43]. והוא על פי דברי הגמרא [ע"ז לד.] "יין נסך דרבנן". ושם [נו.] "שאני יין נסך דאחמירו ביה רבנן".

(10) כמו שאמרו [ב"ק צד.] "הרי שגזל סאה של חטין, טחנה לשה ואפאה והפריש ממנה חלה, כיצד מברך. אין זה מברך אלא מנאץ, ועל זה נאמר [תהלים י, ג] 'בוצע ברך נאץ ה''". וזה שייך גם בלוקח סתם יינם לקידוש הבדלה וארבע כוסות.

(11) ק"ק, שהגמרא [ב"ק צד.] הביאה על כך את הפסוק [תהלים י, ג] "בוצע ברך נאץ ה'" [הובא בהערה הקודמת], ומה ראה להביא פסוק אחר. ואולי משום שהפסוק "בוצע ברך נאץ ה'" אינו מבאר הטעם שזה נחשב לניאוץ, אך הפסוק "העם המכעיסים אותי על פני" מבאר את הניאוץ שיש בדבר. ולא מצאתי מי שצירף פסוק זה ["העם המכעיסים אותי על פני"] לביאור "אין זה מברך אלא מנאץ".

(12) כמו שנאמר [דברים ו, כה] "וצדקה תהיה לנו כי נשמור לעשות את כל המצוה הזאת לפני ה' אלקינו כאשר צונו". ובעל הטורים [שם] כתב "המצוה הזאת לפני ה' אלקינו - מלמד שהמצות באות ומעידות לפני ה'". ורומז למאמר חכמים [ע"ז ב.] "כל מצות שישראל עושין בעולם הזה, באות ומעידות להם לעולם הבא". ולמעלה פס"ו [לאחר ציון 55] כתב: "[ה]מצות הם חבור העלה בעלול על ידי גזירותיו ומצותיו, במה שהעלול מקבל גזירת ומצות העלה". וכבר השריש השל"ה [מסכת יומא פרק דרך חיים תוכחות מוסר (טז)] ש"מצוה" הוא מלשון "צוותא", שפירושו התחברות מקיים המצוה עם נותן המצוה. והשל"ה שם מביא שאותיות "מצוה" הן אותיות שם הויה [כאשר שתי האותיות הראשונות (מ"ם וצד"י) מתחלפות ליו"ד ה"א עפ"י החלוקה של א"ת ב"ש, ומקורו בתיקוני זוהר עג.]. וכן כתב האור החיים [ויקרא יח, ד], וז"ל: "הראת לדעת כי בעשות המצוה נעשה האדם מרכבה לשכינה". והמסילת ישרים פי"ט כתב: "צריך האדם לחשוב בעודו מתפלל או עושה מצוה, כי לפני מלך מלכי המלכים הוא מתפלל או עושה המעשה ההוא". ואמרו חכמים [קידושין לט:] "שלוחי מצוה אינן ניזקין", ובח"א שם [ב, קמ:] כתב לבאר: "פירוש, כאשר האדם הולך לעשות המצוה, יש לו חבור ודביקות אל השם יתברך לגמרי, כי המצוה היא דרכי השם יתברך, והמתנועע אל המצוה הוא מתנועע אל השם יתברך, וכל מתנועע אל דבר מתקשר ומתחבר לשם לגמרי. ולכך אמרו בפרק כל כתבי [שבת קיח:] אמר רבי יוסי, יהא חלקי עם המתים בדרך המצוה. כי תכלית האחרון שיהיה נשמת האדם צרורה עם השם יתברך, וכאשר מת בדרך מצוה, שהלך להתחבר עם השם יתברך, נשמתו צרורה לשם לגמרי. וכאשר תראה כי האש, כאשר מתנועע אל המעלה, יש לו חיבור ודיבוק לשם לגמרי... שכל אשר יכנס בחלק השם יתברך, המזיקים מסתלקים ממנו... כי מי שהולך לעשות מצוה, דבר זה הוא על הכל, כמו כל מי שמתנועע אל דבר הוא מתאחד ומתקשר עמו לגמרי. ולכך ההולך לעשות מצות השם יתברך, מתדבק עם השם יתברך לגמרי" [הובא למעלה פס"ו הערה 58, וש"נ]. אך יש להעיר מדברי הביאור הלכה סימן תקפח [ד"ה שמע], שכתב שאע"פ שאסור ללמוד תורה במקומות המטונפים [שו"ע יו"ד סימן רמו סעיף כז], מ"מ שרי לקיים מצוות שם, וכלשונו: "אסור להזכיר שם ולאמר דברי תורה במקום מטונף, מה שא"כ בתקיעות שאינה רק מעשה מצוה, והיכן מצינו שאסור לקיים מצוה כשגופו אינו נקי, או במקום שאין נקי. האם אסור ללבוש טלית של ד' כנפות כשגופו או המקום אינו נקי, לא מצינו כן בשום מקום" [הובא למעלה פכ"ט הערה 76, ופמ"א הערה 104]. ואם "המצוה היא לפני ה'", כיצד ניתן לקיימה במקום שאינו נקי. אמנם הביאור הלכה שם מסיק "דכיון דקיימא לן דצריך כוונה לצאת ידי המצוה שציונו השם יתברך, זה גופא גם חשיב כדברי תורה, ולא גרע מהרהור בדברי תורה" [ואין לעשותו במקום שאינו נקי]. ובספר עין טוב לחיד"א [סימן יח אות לז] כתב: "נסתפק גדול אחד, ישראל שחבשו השר בבית האסורים, והמקום מקום מטונף, ובודאי אסור להתפלל ולברך אפילו בהרהור. אמנם יש להסתפק אם יכול לקיים המצוה במעשה בלי שום הרהור, רק שהוא עושה המצוה... וכגון אשר בעד חלון צר יושיט לו לולב ואתרוג, אם יכול ליטלה בידו. או דלמא גם מעשה המצות אינו יכול לעשות כי אם במקום נקי". והביא בשם הזוה"ק [ח"ב קכח.] שצריך שהבית יהיה נקי וטהור כשמקיים המצוה. וראה הערה הבאה.

(13) לכאורה היה צריך לומר "היא המצוה" [שעליה דיבר עד כה], ומאי שייטא לכאן "היא התורה". ואולי אמירת הברכה נחשבת כמו אמירת דברי תורה. ומעין כן פסק הרמ"א [או"ח סימן פד ס"א] "אסור לענות 'אמן' בבית המרחץ". והביאור הלכה סימן תקפח [הובא בהערה הקודמת] כתב: "דכיון דקיימא לן דצריך כוונה לצאת ידי המצוה שציונו השם יתברך, זה גופא גם חשיב כדברי תורה", והוסיף בתוך סוגריים "ודומיא דפסק הרמ"א סימן פד דאסור לענות 'אמן' בבית המרחץ". הרי אמירת "אמן" נחשבת כדברי תורה, וק"ו הברכה עצמה. ובספר שושן סודות אות רג ביאר שהתורה שבע"פ נקראת "מלכה".

(14) פירוש - העבירה השלישית שעובר מי שלוקח יין נסך לארבע כוסות [שתי העבירות הראשונות הן; (א) איסור יין נסך. (ב) מצוה הבאה בעבירה, ואין זה מברך, אלא מנאץ. ומעתה יבאר עבירה שלישית; מעיד עדות שקר].

(15) פירוש - כדי להתרחק מהם וממסיבותיהם, שמסיבותיהם מביאות לידי חתנות ולזנות עם בנותיהם [מאירי ע"ז כט:], לפי שהיין בוער בו [רש"י ע"ז לו:], וכשישתכר יבא על בתו של בעל היין, כמו שעשו בשטים שזנו עם בנות מואב [ר"י מלוניל ע"ז לו:]. ובשו"ת הרשב"א [ח"א סימן רמח] כתב שודאי אסור אף יינו של גוי שאין לו בנות, שההרחקה שעשו אינה משום בתו של בעל היין דוקא, אלא משום בנות הגויים, ואם אין לזה, יש לזה. ועייין סמ"ג לאוין קמח, שבני דורו של דניאל שלא נזהרו מיין הגויים, כולם נתערבו בעמי הארץ. וראה להלן הערות 29, 56. וענין זה שנוי במחלוקת ראשונים; יש ראשונים שכתבו ששתי גזירות היו בסתם יינם; מתחילה גזרו עליו משום בנותיהם, ולא אסרוהו אלא בשתייה, ולא בהנאה, כמו פיתם ושמנם שאינם אסורים אלא באכילה. ובית דין שאחריהם ראו שהורגלו הרבה לנסך לעבודה זרה, ולפיכך הוסיפו איסור על היין וגזרו על סתם יינם לאסרו הנאה משום ודאי יינם, דשמא ניסך הגוי את היין לעבודה זרה [ראב"ד ע"ז לח:, רשב"א בתורת הבית הארוך ב"ה ש"א, ומאירי ע"ז כט:. וראה למעלה הערה 4 שמעין כן היא דעות התוספות והטור]. ויש ראשונים שביארו טעם איסור סתם יינם אינו אלא משום שחוששים שמא ניסך אותו הגוי [רש"י ע"ז ריש כט:, ותוספות רי"ד ע"ז ע: ("סתם יינם לא גזרו בו חכמים אלא משום גזרה דיין נסך")]. ויש ראשונים שסוברים שאיסור סתם יינם אינו אלא משום בנותיהם [רמב"ן ע"ז לו: בלשון ראשון, ור"ן (ע"ז ט: בדפי הרי"ף)]. וכתבו שאין לאסור סתם יינם משום חשש ניסוך, שאין הגוי מוכר יין שניסכו [רמב"ן שם], ובבת אחת גזרו על יינם לאסרו בשתייה ובהנאה [ב"י יו"ד ריש סימן קכג בדעת הרמב"ן]. ודעת המהר"ל היא כדעה אחרונה זו [דאיסור סתם יינם אינו אלא משום בנותיהם].

(16) פירוש - תכלית מעלת ישראל מתבטאת בהבדלת ישראל מן העמים. ולהלן [לאחר ציון 35] כתב: "כי עיקר מדריגת ישראל [ו]מעלתם העליונה [הוא] ההבדל שישראל מובדלים מן האומות, ובשביל כך הם להקב"ה". ולהלן [לאחר ציון 41] כתב: "ישראל ראוים שיהיו מובדלים עד שאי אפשר החבור, וזו היא מדריגת ישראל ועצם מעלתן". ולהלן [לפני ציון 57] כתב: "כי המצוה הזאת על ידה קיים הבדל ישראל מן האומות, שהוא מעלת ישראל העצמית, שעל ההבדל הזה תסוב כל התורה כולה". ולמעלה פכ"ג [שמז.] כתב: "במה שיש להם [לישראל] חבור אל האומות, אין דביקות ישראל עם השם יתברך". ונראה ביאורו, כי ישראל נבראו להורות על יחוד ה', וכמו שכתב בנר מצוה [י:], וז"ל: "האומה הזאת נבראת לכבוד השם יתברך, וכדכתיב [ישעיה מג, כא] 'עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו'... כי עיקר כבודו מה שהוא יתברך אחד בעולמו ואין זולתו, דבר זה ממעטים האומות, ולא נבראו לזה רק ישראל, שהם עם אחד, כמו שרמז הכתוב 'עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו'. כי מה שאמר עם 'זו' במספרו י"ג, והוא מספר 'אחד'... ועל דבר זה נבראו בתחלת בריאתם, כי האומה הזאת מעידה על השם שהוא אחד... כי ישראל מעידים על השם יתברך שהוא אחד". וברי הוא שאם ישראל יתחברו לאומות, בזה יתבטל מהם שֵׁם "אומה יחידה", ושוב לא יוכלו להעיד שה' יתברך אחד, שהיא העדות המדביקה את ישראל אל ה', ולמענה נבראו ישראל. ולמעלה פי"ד [ו:] כתב: "הם [ישראל] מיוחדים ונעשים כאיש אחד, וזה במה שהוא יתברך אלקיהם, ובזה הם נבדלים מכל האומות, ונעשים עם אחד". הרי ההבדלה מן האומות היא תולדה מהיותם של ישראל "עם אחד". ולמעלה פ"ס הערה 67 נתבארה נקודה זו כדבר המאפיין את הלכות קרבן פסח. וראה למעלה פכ"ג הערה 205, ולהלן הערה 58. והשותה יין נסך מטשטש את ההבדלה בין ישראל לעמים, ומונע מישראל את פסגת מעלתם. ובנצח ישראל פכ"ה [תקכה:] כתב: "ההבדל מן האומות, עד שהם אומה שלימה בעצמם, הוא קיום ישראל. שאם אין ישראל נבדלים מן האומות, הרי אינם אומה שלימה בעצמם. כי הדבר אשר הוא שלם בעצמו, הוא עומד בעצמו. ולכך הבדל ישראל מן האומות, עד שהם עומדים בעצמם ואין להם שום חבור אל האומות, הוא קיומם בגלותם. ודבר זה יש לך ללמוד מגלות הראשון, הוא גלות מצרים. שנאמר עליהם [דברים כו, ה] 'ויהי שם לגוי גדול', מלמד שהיו ישראל מצוינים [סיפרי שם]. וזה כי ישראל מעטים היו, שלא היו רק שבעים נפש, והמעט בטל וטפל אצל העיקר, ונמשך אחריו. מכל מקום היו מצוינים מסומנים, ולא היה להם חבור אצל מצרים. ואם לא היה דבר זה, לפי רוב העבודה הקשה אשר היה עליהם, והיו המצרים פועלים בהם, היו נאבדים ביניהם. אבל מפני שהיו מצוינים ביניהם, והיה אומה שלימה. והדבר שהוא שלם לא ישלט בו ההעדר, כמו שהתבאר לך למעלה. אמרו ז"ל במדרש [שיהש"ר ד, יב] בשביל ד' דברים נגאלו ישראל; שלא היו פרוצים בעריות, ושלא היה בהם לשון הרע, שלא שנו את שמם, ושלא שנו את לשונם. ובחבור גבורות השם [למעלה פמ"ג (רלח:)] בארנו כי כל ד' דברים אלו היו פרישה מן מצרים, עד שהיו לעם מיוחד בפני עצמם, ולא היה להם עירוב עמהם, שמצד הזה זכו לגאולה להיות יוצאים מתוכם לגמרי. שאם היה להם עירוב וחבור אל האומות עד שיהיה להם חבור עמהם, לא היה אפשר שיהיו נפרדים ונבדלים מתוכם, כיון שכבר יש להם חבור עמהם, אין ראוים להפרד מתוכם" [הובא למעלה פמ"ג הערות 146, 161, ופנ"ד הערה 171]. ושם בהמשך הפרק [תקלד:] כתב: "האומות נקראו 'מים' בכל מקום, כדכתיב [תהלים יח, יז] 'ימשני ממים רבים'. ועוד [שם קמד, ז] 'והצילני ממים רבים מיד בני נכר'... ונמשלו ישראל בהפך זה, כמו שאמרו ז"ל במסכת ביצה [כה:] 'מימינו אש דת למו' [דברים לג, ב], אמרו דתיהם של אלו אש. ואין לך שני הפכים יותר מן אש ומים. ולכך הכתוב מייחס האומות למים, ואת ישראל לאש. ואלו שני דברים, האש והמים, אם נתערבו ביחד, המים מכבין האש. ואם האש עומד רחוק מן המים, ונבדל ממנו, אז האש מכלה ומייבש המים, עד שלא נשאר דבר בו, ומתיש כחו. ואלו דברים ברורים, והם סגולת ישראל באמת. כי אם מתערבין ומתחברין ישראל לאומות, אז המים, שהם האומות, גוברים עליהם לגמרי, כמו שגוברים המים על האש כאשר מתערב האש לגמרי עם המים. ואם נבדל האש מן המים, הרי האש בכוחו מבטל המים עד שאין נמצאים. וכך אם ישראל נבדלים מן האומות, ועומדים בפני עצמם, הרי הם גוברים על האומות, שהם נקראים 'מים רבים', עד שהם מבטלים אותם, עד שאינם נמצאים. והתבאר לך הפך מחשבותם אשר נבערו מדעת החכמה. כי הבוערים יחשבו כי קירוב אש ומים יהיה שלום ביניהם. וזה אינו, כי ההתחברות להם, אז האומות גוברים ומבטלים חס ושלום אותם. ואם נפרדים ונבדלים, ישראל גוברים עליהם" [ראה למעלה פמ"ג הערה 157]. ויש בזה הטעמה מיוחדת; למעלה ס"פ מ [קלד.] כתב: "אמרו במדרש [שמו"ר ג, ח] שלכך נקראו [שמות ב, ו] 'עברים', רצה לומר עבר ים. פירוש, שיש לקרות לישראל שם על עברת הים, שזהו עצם מעלתן, שיצאו מן המים המונעים לצורה, וקנו מדריגת הצורה השלימה". והנה מצינו עוד דרשת חכמים על תיבת [בראשית יד, יג] "לאברם העברי", שאמרו [ב"ר מב, ח] "כל העולם כולו מעבר אחד, והוא מעבר אחד". ולכאורה זו דרשה אחרת שאינה שייכת לדרשת "עברים" - "עבר ים". אך לפי דבריו כאן הוי דבר אחד ממש, שהרי כל עוד שיש לישראל חבור כלשהו לאומות אין להם מעלתם בשלימות. לכך רק לאחר שעברו את הים, והתנתקו לחלוטין מהמצריים, אז קנו את מעלתן בשלימות. נמצא שדרשת "עבר ים" ודרשת "כל העולם מעבר אחד, והוא מעבר אחד" הן שני צדדים של מטבע אחת [ראה למעלה פ"מ הערה 295].

(17) וכן נאמר [במדבר כד, ח] "אל מוציאו ממצרים כתועפות ראם לו יאכל גוים צריו", הרי יצ"מ מחייבת שישראל יבדלו מן האומות לגמרי. ובנצח ישראל פנ"ט [תתקיג.] כתב: "כי מפני שהשם יתברך הוציא אותם ממצרים, יש לישראל מעלה אלקית לגמרי, כאשר השם יתברך הוא לאלקיהם. וזה 'אל מוציאו ממצרים', ולכך 'יאכל גוים צריו ועצמותיהם יגרם וחציו ימחץ'. מפני שהנבדל מכלה ואוכל את הדבר החמרי, שהוא מתנגד אליו, עד שאין מציאות לדבר החמרי אצל הנבדל. ולכך אמר 'אל מוציאו ממצרים כתועפות ראם לו יאכל גוים צריו'... מצד שהנבדל הוא אוכל מתנגד שלו, הוא החמרי, עד שיהיה מבטל אותם לגמרי, ולא יהיו נמצאים" [הובא למעלה פמ"ז הערה 523, ופ"ס הערה 371]. ולמעלה פ"ל [תקכט.] כתב: "ומפני שעדיין אף על גב שהוציא אותם מרשות אחרים, והיו ברשות עצמם, צריכים עוד להיותם נכנסים ברשות הקב"ה, ולא יהיו כמו שאר אומות. וזהו שאמר [שמות ו, ז] 'ולקחתי אתכם לי לעם וגו''". ולמעלה פ"ט [תקו.] כתב: "היו משועבדים תחת מצרים, עד שאחר כך אמר להם 'ולקחתי אתכם לי לעם', להיות תחת כנפי השכינה". ולמעלה פמ"ה [שנא:] כתב: "בפרשת ציצית נאמר [במדבר טו, מ-מא] 'ועשיתם את כל מצותי והייתם קדושים וגו' אני ה' אשר הוצאתי אתכם וגו''. זכר יציאת מצרים, מפני שאמר [שם פסוק לט] 'וזכרתם את כל מצות ה' ועשיתם', אמר שראוי לכם לעשות כל המצות, שאתם ראוים לזה מצד ש'הוצאתי אתכם מארץ מצרים'. כי מאחר שיצאו מארץ מצרים, שזהו הוראה על מעלה עליונה, ומפני זה ראוי לכם לקיים מצות ה', שכל מצות ה' הם מצות אלקיות, אשר שאר אומות מצד הגשמי והחומרי שבהם אין ראוים למצות אלקיות, שהם דרכי ה', רק ישראל מצד מעלתם האלקית שקנו כשיצאו ממצרים... שאין ישראל כמו שאר אומות, שאין ראוי להם המצות האלקיות, שלא יתחברו דברים אלקיים אל דברים החמרים. אבל ישראל שהוציאם ממצרים ביד חזקה ובזרוע נטויה, נראה כי ישראל נבדלים מענין החומר, שהרי הוציאנו ממצרים על ידי שנוי הטבע, ולפיכך ראוים אנחנו לעדות וחקים ומשפטים אלקיים, אשר אין ראוים לכל האומות". ולמעלה פמ"ז [תקנג:] כתב: "כי כאשר יצאו ישראל ממצרים קנו ישראל מדריגתם ומעלתם אשר הם על כל האומות". ולמעלה פ"ס [תטז:] כתב: "ואחר כל זה שגאל אותם, אין זה רק הוצאה מרשות מצרים, אבל חסר עדיין להם החבור בהקב"ה, ועל זה אמר 'ולקחתי אתכם לי לעם', שתהיו לי". ובח"א לר"ה יא: [א, ק.] כתב: "כי בזאת הלילה גאלם יתברך, ולא הגאולה בלבד, רק שלקחם אליו, כדכתיב 'וגאלתי אתכם ולקחתי אתכם לי לעם'". ובח"א לב"מ עא. [ג, כט.] כתב: "כאשר יצאו ישראל ממצרים, יצאו במדריגה העליונה ששם הבחנת הכל, כי הוציא השם יתברך את ישראל ממצרים, ולקחם לו לעם, ובזה הבדיל השם יתברך בין ישראל לאומות". והשם משמואל פרשת ויחי [שנת תרע"ז] כתב: "הגאולה איננה מספקת ההוצאה מתחת יד האומות והכחות החיצונים, אלא צריכה נמי הבאה תחת כנפי השכינה. וכמו במצרים אחת מהארבע לשונות של גאולה היא 'ולקחתי אתכם לי לעם'" [הובא למעלה פ"ס הערות 195, 339]. זאת ועוד, שלא רק שיצ"מ מחייבת את הבדלת ישראל מהאומות, אלא היציאה ממצרים גופא נעשתה בשעה שהיו ישראל מובדלים מהאומות, וכמו שכתב למעלה פל"ו [תרפח:]: "'ולקחו מן הדם ונתנו על שתי המזוזות ועל המשקוף' [שמות יב, ז]. בארו במדרש [שמו"ר יז, ג] מצוה זאת להזכיר זכות שלשה אבות; המשקוף לאברהם, ושתי מזוזות ליצחק וליעקב... ודוקא בזאת המצוה [קרבן פסח] צוה לעשות זכר לזכות אבות, לפי שעתה היו ישראל נבדלים מן המצרים, שפסח עליהם, ולא היו משתתפים במכה זאת עמהם, וזהו בשביל זכות אבות, שהיה להם אבות מיוחדים שלא היו לאומות, ואותן האבות הם היו דבקים בו יתברך, ולפיכך ישראל אין משתתפים עם מצרים, ונבדלים לעצמם בשביל זכות אבותם". וכן למעלה ["הלכות פסח בקצרה" לאחר ציון 39] כתב: "ומצותו [של ק"פ] לאכול אותו בלילה, כי מצד עצמינו ההעדר והחושך, רק כי הקיום לנו בו יתברך. ולכך המצרים קבלו הפסד והעדר בלילה, ואנחנו מצד השם יתברך בא לנו הקיום".

(18) כפי שיבאר להלן [לאחר ציון 34] שעל ידי שתיית יין של הגוים בטל הוא ההבדל בין ישראל לאומות.

(19) שהן: "והוצאתי" [שמות ו, ו], "והצלתי" [שם], "וגאלתי" [שם], "ולקחתי" [שם פסוק ז]. ואודות שארבע כוסות נתקנו כנגד ארבע לשונות של גאולה, כן הוא בירושלמי פסחים פ"י ה"א, וב"ר פח, ה. ובביאור ארבע לשונות הגאולה, והמיוחד בכל לשון, הנה למעלה ס"פ ל [תקכח.] פירש שני פירושים, ובס"פ מג [רנא.] הביא פירוש שלישי, ובפ"ס [תיד:] חזר והביא את שלשת הפירושים האלו. וראה למעלה "הלכות פסח בקצרה" הערות 88-90.

(20) כן כתב בהקשר אחר בדרוש על התורה [מ:]: "כאשר התלמידי חכמים ח"ו אינם נזהרים במעשיהם, שדורשים לרבים ומזהירין אותן, ובעצמם אינם שומרין הדברים, שזה יקרא מעיד עדות שקר. כמו שאמרו בברכות [יד:] הקורא ק"ש בלא תפילין, כאילו מעיד עדות שקר בעצמו. כלומר שהוא אומר [דברים ו, ח] 'וקשרתם לאות על ידך והיו לטוטפות בין עיניך', ובאותו פרק הוא עובר על זה בעצמו, ואין אזניו שומעין מה שפיו מדבר. ככה גם כן כשאין התלמידי חכמים נזהרים ומוגדרים במעשיהם במה שמורים ומוכיחים אחרים". אך יש להבין, דאיזו עדות יש בארבע כוסות. דבשלמא הקורא קריאת שמע ללא תפילין, זו הוי עדות שקר, וכמו שכתב בנתיב העבודה פ"ט [א, קד.]: "לכך אמר כי הוא מעיד עדות שקר בעצמו, כי קריאת שמע הוא עדות שישראל מעידים כי ה' יתברך אחד, כמו שהתבאר למעלה. וכאשר אין תפילין עליו, הוא עדות שקר, כי אם היה מלכות שמים עליו היה עליו תפילין שבהם שם ה', והוא מלכות שמים שלימה". אמנם גם כאן כתב "בארבע כוסות הוא מעיד על ההבדל שהשם יתברך לקח ישראל לעם מיוחד", אך לא נתפרש מהי העדות שיש בזה. ויש לומר, שכל דבר הבא על מאורע שהיה בעבר שהוא נחשב לעדות. וכן כתב למעלה פ"ב [קפ.]: "הרי לשון 'עדות' משמע מצוה שהיא לעדות על דבר; כגון פסח, שהוא מעיד על שפסח הקב"ה על בתי ישראל [פסחים קטז:]. מצה, על שלא הספיק בצקת אבותינו להחמיץ [הגדה של פסח]. ומרור, על שם שמררו חייהם בעבודה קשה בחומר ובלבנים". ואם ק"פ מצה ומרור נחשבים ל"עדות", אזי אף ארבע כוסות הן "עדות" על סוגי הגאולה שהיו ביצ"מ. והרמב"ן [דברים ו, כ] כתב: "וטעם 'כי ישאלך בנך מחר לאמר מה העדות' [שם], שישאל תחלה על מה יעידו אלה המצות הנקראים 'עדות', בעבור שהם זכר לנפלאותיו ועדות בהם. כגון המצה והסוכה והפסח והשבת והתפילין והמזוזה" [הובא למעלה פנ"ג הערה 94]. הרי שכל מצוה שהיא זכר לאירוע קדום נחשבת לעדות, וה"ה לארבע כוסות.

(21) פירוש - הלוקח יין נסך לארבע כוסות עובר בשלשה חטאים; (א) איסור יין נסך. (ב) מצוה הבאה בעבירה, ואין זה מברך אלא מנאץ. (ג) מעיד עדות שקר בעצמו.

(22) המתירים לעצמם יין נסך. ובנר מצוה [קכד.] כתב "אם לא יחזרו מדרכם זה, וילכו עוד בדרך הרע הזה, בודאי דבר זה הוא גרם וסבה שאחרים גם כן הולכים בדרך הרעה הזאת, כאשר רואים לפניהם בני אדם אשר סרים מן הדרך הטוב. בפרט הקלים בדעתם, כאשר מורה שם 'נסך', שמספרו 'קל', כי הקלים מתפתים לאיסור זה ביותר".

(23) לשונו בדרוש על המצות [נו.]: "העיקר מה שהביא בני אדם להקל במצוה זאת הוא אשר אמרו... איסור חתנות אין בדורות הללו, שאין מתחתן הגוי עם ישראל. כל אלו דברי בורות, כי יתן בכוס עינו, ומצדד צדדים להקל. והן הן מעשה נחש הקדמוני, ורוכבו סמאל הרשע, עולה ומסטין יורד ומתעה בני אדם. ואין אנו משיבים על דברי בורות שמלאו ממנו כל הפוסקים ראשונים ואחרונים, ואין דברינו רק להשיב נגד יצר הרע". וסברה זו [שהגוים אינם רוצים להתחתן עם ישראל] נמצאת בלבוש [יו"ד סימן קכג סכ"ו], שכתב: "בדבש שלהם לא גזרו... ולא חששו לבנותיהן... חתנות אין שייך כלל בזמנינו, שהם מרחיקין אותנו מאוד, כמו אנחנו מהם, על כן אין שייך לגזור בו" [ראה להלן הערה 29]. ואודות האיבה הקיימת בין האומות עצמן ["שאין רגילים האומות המחולקות שיבואו זו בזו"], כן כתב למעלה פס"ד [לאחר ציון 327]: "הגוים אשר הם מתנגדים לישראל בג' התנגדות; הראשון מצד החילוק שיש ביניהם, שהרי אינם אומה אחת, כי כל אומות בעולם שהם מחולקים, מתנגדים זה את זה, וזה אף באומות עולם עצמם", ושם הערה 328.

(24) פירוש - זהו חשש רחוק שהשותה יין נסך יתחתן עם גויה, משום שזה נראה ספק ספיקא ["הלא גזירה היא באולי ושמא"], וכבר יש לו אשה ישראלית, ומדוע יחפוץ להתחתן עם אשה נוספת גויה. ובדבר שאינו מצוי לא גזרו בו חכמים, וכמו שאמרו [עירובין סג:] "מילתא דלא שכיחא לא גזרו בה רבנן". ולהלן [לאחר ציון 81] כתב: "כי חשבו כי האיסור הזה הוא באולי ושמא יבא לכלל חתנות, ואשר לא בא לכלל חתנות לא נעשה האיסור". ובדרוש על התורה [נו.] הביא דבר שלישי המביא לאנשים לזלזל באיסור יין נסך: "העיקר מה שהביא בני אדם להקל במצוה זאת הוא אשר אמרו כי איסור יין נסך משום שמא נתנסך לע"ז, ואמרו כי יורה על זה שם 'יין נסך', ואין האומות מנסכין עתה לעבודה זרה". וראה להלן ציון 82.

(25) פירוש - דבר שאסרו או תיקנו חכמים במנין חכמים [רש"י ביצה ה.].

(26) כמו תקנת חכמים שהיתה במנין להעלות לירושלים פירות כרם רבעי עצמם מהנמצאים סמוך לירושלים מהלך יום אחד לכל צד, ולא לפדותם מחוץ לירושלים, ולהעלות לירושלים דמי הפדיון, כדרך שפודים מעשר שני, כדי לעטר שוקי ירושלים בפירות. לאחר החורבן, אף שטעם התקנה נתבטל, שכיון שנחרבה ירושלים הרי אין לעטרה לצורך הגוים, מכל מקום נמנה רבן יוחנן בן זכאי והתיר בפירוש לפדותם מחוץ לירושלים, ולא הותר מאליו, לפי שדבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו [ביצה ה.]. ומה שכתב שהמנין השני צריך להיות גדול בחכמה ובמנין, כך אמרו במשנה [עדיות פ"א מ"ה]. ומדברי המהר"ל משמע שאף אם בטל הטעם של המנין הראשון [כמו כאן שהאנשים אומרים שכיום אין חשש חתנות], עדיין צריך שהמנין השני יהיה גדול בחכמה ובמנין [וכן כתב בפירוש בדרוש על המצות, ויובא בהערה 28]. וכך היא דעת הרמב"ם [הלכות ממרים פ"ב ה"ב] שכתב "אפילו בטל הטעם שבגללו גזרו הראשונים או התקינו, אין האחרונים יכולין לבטל עד שיהו גדולים מהם". וכן דעת הרא"ש [שו"ת הרא"ש כלל ב סימן ח], והמג"א [סימן תרצ ס"ק כב]. והפני יהושע [גיטין לו:] ביאר שרש"י [שם] סובר כרמב"ם. אמנם הראב"ד בהשגות [הלכות ממרים פ"ב ה"ב] סובר שאם בטל הטעם של המנין הראשון, אין המנין השני צריך להיות גדול בחכמה ובמנין. וראה בסמוך הערה 28.

(27) "שמונה עשר דבר - ב"ש וב"ה יחד נמנו וגזרו עליהם בפרק קמא דשבת" [רש"י ע"ז לו.].

(28) לשון הגמרא [ע"ז לו.] "אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן, בכל יכול לבטל בית דין דברי בית דין חבירו ["שגזר על דבר המותר, ובלבד שיהא גדול ממנו" (רש"י שם)], חוץ משמונה עשר דבר, שאפילו יבא אליהו ובית דינו, אין שומעין לו. אמר רב משרשיא, מה טעם, הואיל ופשט איסורו ברוב ישראל". ובדרוש על המצות [נו.] כתב: "בודאי אף אם היה זה שאסרו יינם משום חשש שמא נסכו הגוי לע"ז, או משום חתנות. ובדורות הללו לא שייך שם טעם, הלא אמרו בע"ז פרק אין מעמידין [לו.] על רבי יהודה הנשיא שהתיר שמן של עממין. אמר שם ורבי יהודה היכי מצי למשרי תקנת בית שמאי והלל, והא אין ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד חבירו אלא א"כ היה גדול הימנו בחכמה ובמנין. ועוד האמר רבה בר בר חנה, בכל יכול לבטל ב"ד דברי ב"ד חבירו, חוץ משמונה עשר דבר, שאפילו יבא אליהו ובית דינו, אין שומעין לו... הרי כי הדבר ברור שכל דבר שנאסר במנין, אי אפשר שיחזור להיתרו, ואפילו בטל הטעם שמפני אותו הטעם נאסר. כדמוכח בפ"ק דביצה [מביא הגמרא שהובאה למעלה הערה 26]... הרי דאפילו דבר שבטל הטעם שבשבילו תקנו, אינו יכול להתיר אלא במנין. ואין ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד חברו אלא אם כן גדול בחכמה ובמנין. ובי"ח דבר אפילו ב"ד הגדול בחכמה ובמנין, אין יכול להתיר, כדלעיל. ואם כן מה שייך היתר בדורות אלו בדבר שנאסר. וכיון שנגזר, אין בדור שיכול לבטל הגזירה... רק עומד באיסורו כבראשונה לגמרי. והפורץ בזה הוא בכלל [קהלת י, ח] 'פורץ גדר ישכנו נחש'. ואם היו באים להקל בשביל זה, אם כן למה לא יקילו ביום טוב שני, דהא עתה אנו בקיאים בקביעא דירחא. ואם בשביל באולי יחזור הדבר לקלקולו, גם האומות לא העמידו ערבות על זה שלא ינסכו עוד לע"ז. והרבה דברים כזה, ויהיה כל אחד בונה במה לעצמו לומר כי איסור זה אינו שייך עתה". ובתחילת חידושי אגדות [כרך א עמוד כט] כתבו: "וכן [המהר"ל] עמד בפרץ לגדור מה שפרצו אנשים בדורו באיסור סתם יינם, וחתרו חתירות בהיתרים כקורי עכביש להקל נגד חז"ל. והוא כארי יתנשא ישאוג וינהום להקים דברי חז"ל, לבל ידח ממנו נדח, אף אותם הדברים אשר בטל טעמם, הדין קיים לעד".

(29) פירוש - החשש של התקרבות הוא כל כך חזק, שיש לחשוש שהישראל ימיר את דתו בכדי שיוכל להנשא לגויה. וראה להלן הערה 56. והט"ז [יו"ד סימן קכג ס"ק יח] כתב: "ראיתי כאן בלבוש [הובא למעלה הערה 23] שכתב דין זה על סתם דבש של עובדי כוכבים... ונתן טעם לזה, כיון שאין בו חתנות לדידן, שאדרבה העובדי כוכבים מרחיקין גם כן אותנו... ישתק דבר זה מלאמרו, כי רבים פורצים למדין קולא מזה אפילו ביין. ושמעתי מגדול הדור מהר"ל מפראג ז"ל שהיה מלעיג על דבריו בזה, ואמר שכיון שהעובדי כוכבים מרחיקין אותנו, יגרום השכרות שיכפור לגמרי ח"ו [כדי] שישא בתו. על כן אין בזה שום סברא לחלק לקולא". ולמעלה פנ"ד [קסט:] כתב: "כך היו ישראל במצרים, שלא ירד יעקב להשתקע, ובשביל כך זכו לגאולה... ואם לא כן, כיון שדעתו להיותם עומדים שם, היו נשארים שם כפי מחשבתן. וכדי שלא תאמר כי הם ירדו להשתקע, והא דכתיב [דברים כו, ה] 'ויגר שם', שלא קבלו אותם מצרים רק כמו גרים, אבל ישראל מחשבתם דירת קבע, לכך מביא מקרא זה [בראשית מז, ד] 'לגור בארץ באנו וגו'', דמוכח מזה שגם הם לא היה מחשבתם רק להיות כמו גרים, ולא ירדו להשתקע". ושם [הערה 158] הוקשה, שאף אם כך היו פני הדברים [שישראל רצו להשתקע במצרים, אך המצריים סירבו לקבלם, ולכך נשארו ישראל גרים במצרים], מדוע היה בזה ביטול הגאולה, הרי ביטול הגאולה הוא מפאת חיבורם למצריים, ובציור כזה סוף סוף ישראל לא התחברו למצריים [אלא נשארו גרים], ומאי נפק"מ מי מנע את החיבור. ולפי דבריו כאן לא קשה, שברגע שהמניעה היא רק מצד הגוי, אין זה מבטל אפשרות החיבור, שניתן לישראל להיות לגמרי כגוי, ואז הגוי יקבלו.

(30) פירוש - אם החשש של חתנות מקפל בתוכו את החשש של המרת הדת, מדוע הגמרא לא ציינה חשש המרת הדת, שהוא חמור יותר מהחשש של חתנות, כי חתנות היא איסור לאו [רמב"ם הלכות איסורי ביאה פי"ב ה"א], והמרת הדת כוללת בתוכה איסורי מיתה [כגון חלול שבת וכיו"ב].

(31) פירוש - אין יין נסך מביא ישירות להמרת הדת, אלא לרצון להתקרב לאומות, וכמו שביאר.

(32) כי "החתנות הזה הוא בא בשביל היין שמביא קירוב וחיבה" [לשונו למעלה].

(33) ויש לתלות את המסובב [גזירת יין נסך] בסבתו האמיתית [חתנות], ולא בדבר שאינו סבתו האמיתית. וכן כתב הרמב"ם [הלכות תמידין ומוספין פ"ז הי"א]: "הטועים שיצאו מכלל ישראל בבית שני אומרין שזה שנאמר בתורה [ויקרא כג, טו] 'ממחרת השבת' הוא שבת בראשית [מנחות סו.]. ומפי השמועה למדו שאינה שבת, אלא יום טוב [שם]. וכן ראו תמיד הנביאים והסנהדרין בכל דור ודור שהיו מניפין את העומר בששה עשר בניסן, בין בחול בין בשבת. והרי נאמר בתורה [ויקרא כג, יד] 'ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו עד עצם היום הזה', ונאמר [יהושע ה, יא] 'ויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח מצות וקלוי'. ואם תאמר שאותו הפסח בשבת אירע, כמו שדמו הטפשים, היאך תלה הכתוב היתר אכילתם לחדש בדבר שאינו העיקר ולא הסיבה, אלא נקרה נקרה. אלא מאחר שתלה הדבר במחרת הפסח, הדבר ברור שמחרת הפסח היא העילה המתרת את החדש, ואין משגיחין על אי זה יום הוא מימי השבוע" [הובא למעלה פס"ג הערה 171, וש"נ].

(34) כמבואר למעלה לאחר ציון 23.

(35) למעלה לאחר ציון 15.

(36) כמבואר למעלה הערה 16.

(37) רש"י [ויקרא כ, כו] "ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי - אם אתם מובדלים מהם, הרי אתם שלי. ואם לאו, הרי אתם של נבוכדנצר וחביריו". וראה להלן הערה 68.

(38) מוכרח - מוחלט.

(39) דוגמה מובהקת לזה היא איסור יחוד בין איש לאשה [שו"ע אבהע"ז סימן כב ס"א], שהאפשרות שיבואו לכלל ביאה היא סבת האיסור, אף שלבסוף לא באו לכלל ביאה. אבל אם אי אפשר שיבואו לכלל ביאה, אין בו איסור יחוד [חזו"א בהערות לספר אבי עזרי איסורי ביאה אות ט ואילך, ואגרות משה אהע"ז ח"ד סימן סה אות טז].

(40) בבחינת [יבמות קד:] "כל הראוי לבילה, אין בילה מעכבת בו", ופירש רש"י [חולין פג:] "כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו - במסכת מנחות [קג:] אמרינן אין מביאין בכלי אחד מנחה של ששים ואחד עשרונים. ומפרשינן טעמא מפני שאמרה תורה הבא מנחה שיכולה ליבלל, וששים נבללין בכלי אחד, אבל ששים ואחד קים להו לרבנן דאין יכולין ליבלל. והוינן בה, וכי אין נבללין מאי הוי, והתנן לא בלל כשר. ותירץ רבי זירא, ראוי לבילה מיהא בעינן, ומי שהוא ראוי לבילה, אין בילה מעכבת, ואפילו לא בלל כשר. אבל כשאינו ראוי לבילה, בילה מעכבת בו". וכך גם כן "כל הראוי לחיבור אין חיבור מעכב בו", שאין צריך חיבור בפועל, אך צריך אפשרות של חיבור.

(41) מעין כן כתב למעלה פי"ז [צח:] לגבי "סוד", וכלשונו: "כי דבר שהוא נסתר ונכנס בגדר הסוד, אין סופו להיות נגלה. אבל דבר... שאפשר להיות נודע... לא היה הדבר נכנס בגדר הסוד", ושם הערות 48, 49. וכן מבואר בנצח ישראל פכ"ה [תקלז:], ושם הערה 163. ולשונו מורה שאפשרות החבור עצמה היא חבור מסוים, ולא רק משום שעלול להתגלגל מזה חבור, אלא המצב של "אפשרות לחבור" הוא חריגה מהבדל ישראל מהעמים, כי זה עצמו הוא בבחינת חבור מסוים.

(42) ואם תאמר, אף שלא ישתה כלל יין נסך, מ"מ האפשרות לשתיתו קיימת, ועדיין האפשרות לחיבור לא נבלמה לגמרי. ויש לומר, דכל עוד ששומר האיסור של יין נסך, אין שתייתו נחשבת לדבר אפשרי, שהרי האיסור עומד מולו, שלא נחשדו ישראל על כך לעבור על איסור חכמים. אך כאשר עובר על האיסור, מעתה אין דבר שיבלום את אפשרות החיבור. ומן הראוי לצרף לכאן דברי החכמת אדם [ריש כלל עה], שכתב: "איסור זה של סתם יינם, אף על פי שהוא קל בעיני העולם, ודימוהו לשאר איסור דרבנן, אבל באמת האיסור חמור מאוד, והשותה סתם יינם עוקר נשמתו ממקום שנשרש בו בקדושה ביין המשומר בענביו, ואין לו חלק לעולם הבא. והאריכו מאוד בעונש זה המקובלים, ונתחבר על זה ספר מיוחד הנקרא 'יין המשומר', והקורא בו תסמר שערות בשרו מגודל העונש. וכתבו שקבלה בידם שהשותה סתם יינם יכשל בודאי לבעול ארמית... ולכן כל אדם יזהר בזה מאוד לנפשו, ויזכה לסעודת לויתן וליין המשומר" [הראני לזה ידידי הרה"ג רבי יוסף שישא שליט"א].

(43) בא לבאר מדוע עד ימי דניאל לא היה איסור יין נסך [ע"ז לו.]. ובגמרא [שם] מבואר שלענין שמן דניאל גזר רק בעיר, ולא בשדה, ובגזירת שמונה עשר דבר אסרוהו אף בשדה. והרמב"ן [שם] מבאר שהוא הדין לסתם יינם. והרמב"ן [סהמ"צ לאוין קצד] כתב שאיסור סתם יינם הוא מצירוף גזירת דניאל וגזירת שמונה עשר דבר [ראה למעלה הערה 9].

(44) כפי שהיה בימי עזרא [עזרא ט, א-ב] "וככלות אלה נגשו אלי השרים לאמר לא נבדלו העם ישראל והכהנים והלוים מעמי הארצות כתועבתיהם לכנעני החתי הפרזי היבוסי העמוני המואבי המצרי והאמורי, כי נשאו מבנותיהם להם ולבניהם והתערבו זרע הקודש בעמי הארצות ויד השרים והסגנים היתה במעל הזה ראשונה". ונאמר [תהלים קו, לה] "ויתערבו בגוים וילמדו מעשיהם", ופירש הרד"ק [שם] "ויתערבו - שהיו יושבים בתוכם, לפיכך למדו מעשיהם". ובאור חדש פ"ג [תרפט:] כתב: "ואמר המן אבל עתה ישראל... הם מפוזרים ומפורדים בין העמים, והנה יש להם חבור אל האומות כאשר הם ביניהם. ובודאי אם לא היו מפוזרים ביניהם, היו נשארים מה שהם אומה יחידה, ואין חבור להם אל האומות. אבל כאשר הם מפוזרים ומפורדים בין העמים, יש להם חבור אל האומות במה". וכן ידוע כי בכל מקומות גלויותנו היהודים נעשו דומים במקצת בתכונותיהם לאומות שמסביבם [כמבואר בספר מכתב מאליהו כרך ד עמוד 129 בהערה, ובספר דעת חכמה ומוסר ח"א עמוד פד].

(45) לשונו בנצח ישראל פכ"ה [תקלו.]: "לכך כאשר באו ישראל בגלות בין האומות, אז היה צריך לעשות הבדל יותר נגד הקירוב אשר באו בין האומות, 'וישם דניאל על לבו אשר לא יתגאל בפת בג המלך וביין משתיו', והוא עיקר השמירה מן בטול ההבדל, כמו שאמרנו שהשביע השם יתברך את ישראל שלא יגלו הסוד [כתובות קיא.], כמו שהתבאר. וראוי לישראל כאשר אנחנו בסוף גלותינו, אשר הוא קשה עלינו יותר מידי יום יום, להיות שומרים ההבדל הזה ביותר... וישראל צריכים שיהיו נבדלים מן האומות, וזהו קיום שלהם בין האומות. ולפיכך כאשר בא דניאל בגלות תחת האומות, היה גוזר על יין נסך, שלא יהיה חבור לישראל לאומות... כי כאשר ישראל בגלות, ודבר זה נחשב חבור להם כאשר הם ביניהם, צריכין ישראל להיות נבדלים מהם, כנגד החבור שיש להם בגלותם. לכן גזר דניאל על יין נסך, שיהיו ישראל פרושים מהם". ובנר מצוה [קכה.] כתב: "ומיום שגלו ישראל מעל אדמתם, לא הגיע דבר זה לישראל שיהיה נמצא בנו כמו זה. כי ישראל שהם עם אחד ואומה אחת, איך יהיה נמצא בהם בני אדם שהם פורשים מהם במצוה אחת, שהיתה מצוה תקוע וקבוע בישראל. והוא מצוה חביבה מאד מאד, הוא הפרישה מן האומות, וזהו על ידי איסור יין נסך. לכך כתיב 'וישם דניאל על לבו אשר לא יתגאל בפת פג המלך וביין משתיו'. ומה הם הדברים [ש]שם על לבו. אבל כאשר ראה דניאל שבא אל היכל המלך להיות לו חבור וקירוב אל המלך, לכך שם על לבו לעשות פירוד, ולא יתגאל בפת בגו וביין משתיו. ואמר לשון 'יתגאל', כי לשון גיאול כאשר מתלכלך בדבר מגונה. ומפני כי כל שלחנם מלא קיא צואה, ולכך אכילת לחמם ושתיית יינם נקרא שהוא מתגאל בלחמם וביין משתם". וכן כתב דרוש על המצות [סב.], ויובא בהערה 50.

(46) לשון האבני נזר [יו"ד סימן קטז ס"ק ו]: "חכמים גזרו על מגע נכרי, כדי שמתוך כך לא יהיה ישראל רגילים לשתות עם הנכרי, כיון שיצטרך ליזהר ממגעו. ואפילו אם ישתה לא יבוא לידי קירוב דעת, כיון שיצטרך לשמור ממגעו".

(47) יש להבין, הרי דניאל היה בזמן אסתר בשושן הבירה [מגילה טו.], ואז המן הרשע אמר על ישראל [אסתר ג, ח] "ישנו עם אחד מפוזר ומפורד בין העמים בכל מדינות מלכותך". ובנצח ישראל פכ"ד [תקיא.] כתב: "מה שישראל הם פזורים ונפרדים בין האומות מסוף העולם עד סופו, והאדם יחשוב כי דבר זה הוא הפחיתות הגדול שיש לאומה זאת. וכמו שאמר המן כאשר היה רוצה לאבד את ישראל 'ישנו עם מפוזר ומפורד בין העמים ואין המלך שוה להניחם'. וכונתו היה כי זהו אבוד ישראל בעצמו, כאשר הם מפוזרים ומפורדים בין העמים, ונחשבים בטלים אצל האומות, אם כן יש לאבד אותם לגמרי". וכן בפתיחה לאור חדש [קצא:] כתב: "כי המגילה הזאת מורה על הישועה המפורסמת שעשה השם יתברך. ולא כמו שאר ניסים שעשה להם, וישראל היו בארצם, ולא היו תחת יד האומות, ולא היה גלוי לנס לאומות. אבל בימי אחשורוש, שהיה מולך על כל העולם [מגילה יא.], ונעשה תשועה בין האומות, אז כל אפסי ארץ ראו ישועת אלקינו. והרי כאשר גזר להשמיד ולהרוג את ישראל היו כותבים זה בכל הארץ, וכאשר השם יתברך עשה להם הצלה, אז נודע דבר זה לכל העולם, כאשר כתב כתבים לכל אפסי ארץ להמית כל שונאיהם ולכלותם". הרי שישראל כבר בגלות בבל היו מפוזרים בכל העולם. וכן יש לתמוה על קולת השעבוד שהזכיר כאן, שהרי אמרו חכמים [יומא סט:] "אתא דניאל, אמר נכרים משתעבדים בבניו, איה גבורותיו, לא אמר 'גבור'", ופירש רש"י [שם] "עובדי כוכבים משתעבדים בבניו - זה שבעים שנה". הרי השעבוד הקשה שהיה בימי דניאל מנע ממנו לומר את התאר "גבור", ואילו כאן כתב "לא היה בזמן דניאל השעבוד ופיזור הגלות כל כך". אך מצינו חבר גדול למהר"ל, והוא הרמב"ן [כתבי הרמב"ן, כרך א, עמוד רסג (ד"ה וכן)], שגם כתב שפיזורם של ישראל היה רק בגלות אדום, ולא בגלות בבל, וכלשונו: "וכן אצלי אע"פ שתיבת 'ונושנתם' [דברים ד, כה] חשבון הגלות הראשון [גיטין פח.], ענין 'והפיץ ה' אתכם בעמים' [דברים ד, כז] אינו רק על גלותנו זאת, שאנחנו בו מפוזרים בעמים ובגוים". והרמב"ן לשיטתו מחידושיו לגמרא [מגילה ב.], שכתב: "וכשעיינתי בכתובים נתיישב לי הענין יפה, לפי שהוא דבר ברור שבזמנו של נס זה [פורים] כבר נפקדו ישראל ועלו לארץ ברשיון כורש, ונתיישבו בעריהם. ואע"פ שאמר המן [אסתר ג, ח] 'ישנו עם אחד מפוזר ומפורד בין העמים', מ"מ אנשי כנסת הגדולה עם רוב ישראל בארץ היו, ושוב לא עלו מהם אלא מעטים עם עזרא". נמצא שאין הפסוק "ישנו עם אחד מפוזר ומפורד בין העמים" מכריע. ויל"ע בזה.

(48) פירוש - תלמידי ב"ש וב"ה הם אלו שגזרו על יין נסך [ע"ז לו.], והם היו בזמן החורבן. וכמו רבי יוחנן בן זכאי, שהיה תלמידם של הלל ושמאי [סוכה כח., ואבות פ"ב מ"ח], והיה בימי החורבן של בית שני [כתובות סו:, גיטין נו:]. והרמ"ע מפאנו במאמר חיקור הדין ח"ב פי"ט כתב: "ולא רבו מחלוקת בישראל עד אחרי החורבן השני, בימי רבן גמליאל דיבנה וחבריו, תלמידי שמאי והלל". ומבואר מדברי המהר"ל שגזירות י"ח דבר נעשו בעת החורבן. אך תוספות [שבת יד: ד"ה ואילו] כתבו "היו שמאי והלל עצמן ביום שגזרו י"ח דבר", והלל קדם לחורבן הבית מאה שנה [רש"י שבת סוף טו.], הרי שאיירי קודם החורבן [עיין מהרש"א שם שהגיה בתוספות]. ובספר דורות הראשונים [ח"א כרך ג, פ"ט (רצב.)] הוכיח שגזירת י"ח דבר היתה "קרוב לסוף ימי הבית". אך דעת תוספות רבינו פרץ [פסחים סוף טו:] היא דגזירת י"ח דבר היתה לאחר החורבן, וכלשונו: "לא היתה עד לאחר החורבן, שהיא מי"ח דבר שתלמידי שמאי והלל גזרו עליהן". והמהר"ל יסבור כרבינו פרץ. וכן כתב להדיא בדרוש על המצות [סב.], ויובא בהערה 50.

(49) כמו שנאמר [דברים כח, סד] "והפיצך ה' בכל העמים מקצה הארץ ועד קצה הארץ וגו'", והרמב"ן [ויקרא כו, טז] כתב: "'והפיצך ה' בכל העמים מקצה הארץ ועד קצה הארץ', הוא גלותנו היום, שאנו מפוזרים מסוף העולם ועד סופו".

(50) לשונו בדרוש על המצות [סב.]: "ויש מקשים, כי אם איסור יין נסך חמור כל כך, למה לא אסרה התורה אותו. וקושיא של הבל הוא. כי הכל לפי הענין; כי כאשר היו ישראל גוברין על האומות, לא היה כח שלהם כל כך גדול לסאב היין בכח שלהם... וכשחרב בית ראשון, אז גבר עליהם כח האומות, ואז דניאל שהיה לאחר שחרב הבית, גזר על היין. וגם זה לא קבלו, כמו שאמרו במסכת ע"ז [לו.] כי דניאל גזר על היין נסך, ולא קבלו [כן כתב הרמב"ן (ע"ז סוף לו:)]. כי מיד נבנה בית שני, והיה קץ גלות בבל ידוע. עד שחרב בעוונותינו הרבים בית שני, והתחיל הגלות הזה הארוך, שקצו נסתר ונעלם, ואז גזרו על יין נסך תלמידי שמאי והלל, וקבלו ישראל הגזירה הזאת. ומזה תבין כי איסור יין נסך הוא בשביל שהיו גוברין האומות, והיה שולט סטרא דמסאבא, והיין שנגע בו הגוי היא נתנסך לע"ז, שהרי בסוף כל חורבן היה הגזירה".

(51) מעין מה שאמרו חכמים [סנהדרין קג:] "גדולה לגימה... מרחקת את הקרובים, ומקרבת את הרחוקים". אמנם שם הכוונה ל"אכילה שמאכילין אורחים" [רש"י שם], ולא לשתיית יין דוקא, אך ק"ו לשתיית יין. ונאמר [שיה"ש א, ב] "ישקני מנשיקות פיהו כי טובים דודיך מיין", ופירש רש"י [שם] "כי טובים - לי דודיך מכל משתה יין ומכל עונג ושמחה, ולשון עברי הוא להיות כל סעודת עונג ושמחה נקראת על שם היין". ובאור חדש פ"ז [תתרנד.] כתב: "דרך להתחבר האוהבים יחד בסעודה... שכל סעודה נקרא על שם המשתה".

(52) שהיין מבטל ההבדלה.

(53) לשון הפסוקים במילואם "יין ושכר אל תשת אתה ובניך אתך בבואכם אל אהל מועד ולא תמותו חוקת עולם לדורתיכם, ולהבדיל בין הקודש ובין החול ובין הטמא ובין הטהור, ולהורות את בני ישראל את כל החוקים אשר דבר ה' אליהם ביד משה".

(54) לשונו בנתיב הפרישות פ"א [ב, קיד:]: "מעלת השכל של הוראה, אשר השכל מבדיל בין דבר לדבר... ולפיכך אמר כאשר הוא מבדיל בין דבר לדבר, דהיינו בין הטומאה ובין הטהרה ["פורש מאשתו סמוך לוסתה" (שבועות יח:)], שראוי להבדיל, יהיו לו בנים בעלי שכל, אשר בשכל שלהם יהיו מבדילים בין דבר לדבר, שזהו ענין ההוראה". ויש לשאול, דמה ששכור אסור בהוראה הוא בפשטות משום ששכור עלול לטעות, ולא "מפני שצריך בעל הוראה להבדיל בין דבר לדבר בהוראותיו". דע, שבגו"א ויקרא פ"י אות יב [ריג:] הוכיח [מדברי רש"י (ויקרא י, יא) "ולהורות - למד שאסור שכור בהוראה"] ששכור בעצם אסור בהוראה, ולא משום חשש שיבוא לידי טעות, וכלשונו: "השכור אסור בהוראה, שלא תאמר שפירוש הכתוב כדי שיוכל להורות כראוי ולא יבא לידי טעות, אבל אם הורה אין כאן איסור משום שהורה בשכרות. לכך קאמר [רש"י] שאסור בהוראה, ואפילו ליכא למיחש לאיסור, כגון שהוא מורה איסור, אסור בשכרות". וראיה לדבר, ששיטת תוספות [סנהדרין מב.] ודעמיה [תרומת הדשן סימן מב, שו"ע חו"מ סימן ז ס"ה] ששתוי יין מותר להורות בדיני ממונות. ואם האיסור היה מחמת חשש תקלה, מה מקום יש להקל בדיני ממונות. אך אם נבאר שזו גזירת הכתוב שבעל הוראה צריך להבדיל בין דבר לדבר, ומפאת גדר "הוראה" נגעו בה, יש מקום לומר שאין זה נוהג בדיני ממונות, משום שבפסוק נאמר [ויקרא י, יא] "להורות את בני ישראל את החוקים וגו'", ואילו "משפטים" לא נאמר [כפי שכתב סברה זו לבוש בשו"ע שם (סעיף ד)].

(55) יש להעיר, שאמרו חכמים [שבועות יח:], שאמרו "כל המבדיל על היין במוצאי שבתות הויין לו בנים זכרים, דכתיב [ויקרא י, י] 'להבדיל בין הקודש ובין החול'... וסמיך ליה [ויקרא יב, ב] 'אשה כי תזריע'... בנים ראוין להוראה, דכתיב 'להבדיל ולהורות'" ["דהכי קאמר קרא; 'יין ושכר אל תשת בבואכם וגו'', והיכן תשתו אותו, במקום מצוה, דהיינו 'להבדיל בין הקודש וגו''" (מהרש"א שם)]. ובנתיב הפרישות ס"פ א [ב, קיג:] כתב: "כי הזכר נמשל בצורה בכל מקום, אשר הצורה הוא שמבדיל בין דבר לדבר. כי אין הבדל בין דבר לדבר מצד החומר, כי החומר משותף לכל הדברים, רק ההבדל הוא מצד הצורה בלבד [ראה להלן הערה 63]... אשר השכל מבדיל בין דבר לדבר, וכמו שאמרו חכמים ג"כ [ירושלמי ברכות פ"ה ה"ב] למה קבעו הבדלה בחונן הדעת, מפני שעל ידי הדעת מבדיל בין דבר לדבר... המבדיל על היין במוצאי שבתות הוויין לו בנים... ראוים להוראה כמו שהתבאר, כי יהיה לבנים השכל העליון שעל ידו ההוראה. ומה שאמר המבדיל על היין דוקא, זה כי הבדלה ראוי שתהיה על היין דוקא, וזה כי כל הבדלה הוא שמבדיל בין שני דברים שנראים שוים, ודבר זה הוא על ידי הדעת והשכל, כמו שהתבאר כי לכך הבדלה קבעו בחונן הדעת. ואמרו ז"ל [יומא עו:] חמרא וריחנא פקחין. ועל כן עיקר הבדלה הוא על היין, שזה ראוי אל הבדלה, והוויין לו בנים זכרים, כי הזכר הוא הצורה אשר בו ההבדלה". ובח"א לשבועות יח: [ד, טו.] כתב כן אות באות, והוסיף: "אמנם מה שאמר 'המבדיל על היין' דוקא, וזה כי הבדלה ראוי שתהיה על היין דוקא, מפני כי היין יוצא ונבדל מן הענב, וגם בתוך הענב יין מפקד פקיד תוך הענב [פסחים לג:], ונבדל מן גוף הענב, ולכך ראוי היין להבדלה יותר" [ראה למעלה פ"ס הערה 254]. ובנתיב התורה פ"י [תלח:] כתב: "כי היין מיוחד להבדלה, כאשר בארנו אצל המבדיל על היין הויין לו בנים ראויים להוראה, שנאמר [ויקרא י, י-יא] 'להבדיל ולהורות'". הרי שביאר שהיין בפרט מורה על ההבדלה, ואילו כאן מבאר שהיין בפרט מורה על ביטול ההבדלה. וזו לכאורה סתירה גלויה בדבריו. זאת ועוד, ששני הדברים האלו [איסור שיכור בהוראה, והמבדיל על היין זוכה לבנים ראויין להוראה] נלמדים מאותם הפסוקים [ויקרא י, ט-יא]; דמחד גיסא סמיכות הפסוקים מורה ששיכור אסור בהוראה, ומאידך גיסא סמיכות הפסוקים מורה שהמבדיל על היין יהיו לו בנים ראויין להוראה. והיה נראה לחלק בין כששותה יין כראוי [שאז היין מורה על ההבדלה], לבין כששותה יין בהפרזה [שאז היין מורה על ביטול ההבדלה], וכפי שהאריך בזה האורחות צדיקים בשער השמחה [התשיעי]. אך זה לא יועיל, כי כאן איירי באיסור סתם יינם, שהוא ברביעית [רמב"ם הלכות מאכלות אסורות פי"א ה"ג "השותה מסתם יינם רביעית מכין אותו מכת מרדות"], ואין בשיעור זה שתיה בהפרזה. ואף יש איסור בכל שהוא בסתם יינם [החינוך מצוה קיא]. ובעל כרחך שיש לפנינו את שני הצדדים של יין, שעל כך אמרו חכמים [סנהדרין ע.] "זכה נעשה ראש, לא זכה נעשה רש... זכה משמחו, לא זכה משממהו". ובח"א לסנהדרין שם [ג, קסח:] כתב: "כי אם זכה, שיש בו שכל וחכמה, וכמו שאמרו [עירובין סה.] כל המתפתה ביינו יש בו מדעת שבעים זקנים. כי היין הוא דבר פנימי, ואם יש בו חכמה ודעת, שכל חכמה היא פנימית, אז נעשה ראש, שמגביה אותו ליתן לו שכל. ואם לא זכה, ששותה להשתכר, נעשה רש ומך ופחות. כי אין לך דבר מגונה ופחות כמו השכור... כי היין הוא נסתר, וכל נסתר יש לו שתי בחינות; כי מצד שהוא נסתר, יש לו מדריגת השכל שהוא נסתר. ומצד שאינו נגלה, אינו נמצא, ונעדר. ואם זכה, דהיינו שיש לו השכל, אז משמח אותו ונותן לו מציאות, כי השמחה היא המציאות הגמור כאשר נפשו בשלימות. ואם לא זכה, שאין לו השכל, משממו, נותן לו העדר מצד הבחינה השנית. וזה שאמר... 'חמרא וריחני פקחין', כי היין ראוי שיפקח האדם מצד שיוצא ממקום נסתר, וזהו מדריגת השכל. וכבר אמרנו כי היין יש בו ענין רוחני, שהרי הוא משמח אלקים ואנשים [שופטים ט, יג]. וכל דבר שהוא חשוב ויש בו ענין אלקי, אם ישתמש בו כראוי, קונה על ידי זה מעלה. ואם אינו משתמש בו כראוי, קונה על ידי זה מיתה. כי האוכל תרומה, אם אוכל אותה בטהרה, יש על אכילתה שכר. ואם לא זכה, מקבל על זה מיתה [סנהדרין פג.]. וכן כאשר ישתה היין כראוי, מפקח אותו ונותן לו השכל העליון. ואם אינו כך, רק ששותה אותו לתאותו וישתכר, מביא לו יללה ומיתה" [הובא למעלה פ"ס הערה 255]. והואיל והגוי מחיל על יינו את חומריותו [כמו שיבאר בהמשך], לכך יש להתרחק מיינו, כי הצד השלילי של היין שולט בו. אך כאשר הוא בבחינת "זכה", אזי היין מרוממו ומעלהו.

(56) אף שסתם יינם נאסר גם כאשר הישראל ישתה לבדו, ולא רק כשישתה יחד עם הגוי, מ"מ האיסור החל מחמת ההתקרבות לגוי, עד שיבוא לישא את בתו [כמבואר למעלה הערות 15, 29].

(57) "דבר זה תכלית מדריגת ישראל ומעלתן ההבדל הזה, שהם מובדלים ומופרשים מן העמים, שלא יהיו כגויי הארץ" [לשונו למעלה לאחר ציון 15]. וראה למעלה הערה 16, והערה הבאה.

(58) יש להבין דבריו הקדושים, דנהי שאחד מאיסוריה של תורה הוא לא ללכת בחוקות הגוים [ויקרא יח, ג, שם כ, כג], ואיסור זה הוא אחת מתרי"ג מצות [ספהמ"צ לרמב"ם מצות ל"ת ל, והחינוך מצוה רסב], וכמו שציין, אך מנין לומר על אחד מאיסוריה של תורה "שעל ההבדל הזה תסוב כל התורה כולה". ועוד יש להבין, שפתח בישראל ["שהוא מעלת ישראל העצמית"], וסיים בתורה ["שעל ההבדל הזה תסוב כל התורה כולה"]. ונראה ביאורו, שרש"י [בראשית א, א] כתב שהעולם נברא בשביל התורה וישראל. ובגו"א שם אות ז [ז.] כתב: "יראה לומר מה שנברא העולם בשביל אלו ב' דברים, דכתיב [משלי טז, ד] 'כל פעל ה' למענהו'. רוצה לומר כל מה שנברא בעולם, בשביל הקב"ה נברא, ולכבודו נבראו [יומא לח.], 'כל הנקרא בשמי לכבודי בראתיו' [ישעיה מג, ז]. ואין כבוד מן הנבראים אלא כאשר יקיימו את מצוותיו ועובדים אותו. ואין זה רק באומה הישראלית, ועליהם נאמר [שם פסוק כא] 'עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו', שלכך יצרתי אותם כדי שיספרו תהלתי. וישראל אינם עובדים להקב"ה אלא במצוותיו שמקיימים את התורה. וזה בשביל ישראל ובשביל התורה נברא העולם, וכל שאר העולם נברא בשביל ישראל. ומפני שאלו ב' דברים יש להם טעם נכון שבשבילם נברא העולם, הביא רש"י אלו שנים, אף על גב שהרבה דברים דרשו רז"ל שבשבילם נברא העולם" [הובא למעלה פ"ג הערה 2, פמ"ד הערה הערה 143, ופמ"ז הערה 392]. וכאשר נעמיק יותר בביאור הכבוד של הקב"ה העולה מהתורה וישראל, נבחין שהכל הולך סביב הציר של "אחד". וכן כתב בנצח ישראל ר"פ י [רמח:]: "כי השם יתברך שהוא יחיד בעולם, איך לא יהיה לו בעולם אומה השייכת לו, ויש לה התיחסות אליו, שהיא גם כן אומה יחידה בעולם הזה, כמו שהוא יתברך יחיד. והם ישראל, שעליהם נאמר [ש"ב, ז, כג] 'ומי כעמך ישראל גוי אחד', שיש להם התורה, ובשביל זה הם עם אחד. ולא כמו שאר אומות, אין להם תורה מן השמים שהיא תורה אחת, רק יש לאומות דת נימוסית, ודת נימוסית אפשר שיהיה בפנים הרבה. רק התורה כתיב בה [במדבר טו, כט] 'תורה אחת תהיה לכם', ועל ידי התורה גם כן ישראל עם אחד". ובנר מצוה [קכג.] כתב: "ישראל הם עם אחד, מחולק בדתם ותורתם, דבר זה שבחינו ותפארתינו מה שישראל הם עם אחד בתורתם, וכדכתיב 'ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ'". וקודם לכן בנר מצוה [י:] כתב: "האומה הזאת [ישראל] נבראת לכבוד השם יתברך, וכדכתיב [ישעיה מג, כא] 'עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו'. ואלו ארבע מלכיות שנחלו המלכות מן ישראל, הם מבטלים כבודו יתברך בעולם הזה התחתון. כי אף אם ימצא בהם דבר מה שנותנים כבוד לשמו יתברך... הלא לא מעוקצם ולא מדובשם השם יתברך חפץ, כי עיקר כבודו מה שהוא יתברך אחד בעולמו ואין זולתו, דבר זה ממעטים האומות. ולא נבראו לזה רק ישראל, שהם עם אחד, כמו שרמז הכתוב 'עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו'. כי מה שאמר עם 'זו' במספרו י"ג, והוא מספר 'אחד'... ולפיכך אמר עם 'זו', שהם כמספר אחד, 'תהלתי יספרו', עיקר תהלתי שהוא יתברך אחד ואין זולתו. ועל דבר זה נבראו בתחלת בריאתם, כי האומה הזאת מעידה על השם שהוא אחד". וכן למעלה פמ"ז [תקכג.] כתב: "כי ישראל הם כבוד הקב"ה נגד האומות במה שנראה קדושת ישראל ותורתם ומנהגם, וזהו הוד ותפארת השם יתברך, שהוא אלקיהם". ולמעלה פמ"ד [שי.] כתב: "כי הכבוד של השם יתברך שיוצא לזולתו הוא במה שהשפיע את ישראל בלבד, ואליהם נמשך הכל" [ראה למעלה פמ"ז הערה 392]. ומעתה אין לנו אלא להביא דבריו למעלה פס"ז [לאחר ציון 68], שכתב: "ואם אתה אומר הלא כל האומות בטבעיהן נבראים בשוה. אין זה קשיא, כי אנחנו אין מדברים מן הטבע, רק במה שמוכן האדם לקבל ענין אלקי, כי זה לא נמצא, ואי אפשר להיות נמצא, בכל האומות בשוה. ולכך סכלו אותם שאמרו שאפשר שיהיה ההצלחה האלקית בשוה אצל הכל, ודבר זה לא יתכן כלל". לכך הבדל ישראל מן האומות הוא עצם מעלת ישראל ["שהוא מעלת ישראל העצמית"], ומהות התורה ["שעל ההבדל הזה תסוב כל התורה כולה"], כי צירופם של שני הדברים להדדי הוא המורה על כבוד ה' בעולם, "כי עיקר כבודו מה שהוא יתברך אחד בעולמו ואין זולתו". ועולה הוא מאיליו שבמתן תורה גופא הודגשה הבדלת ישראל מן העמים, שנאמר [שמות יט, ה-ו] "ועתה אם שמוע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי והייתם לי סגלה מכל העמים כי לי כל הארץ, ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש אלה הדברים אשר תדבר אל בני ישראל". וכתב על כך הבית הלוי [סוף כרך ב, דרוש יז] "בישראל אמר הכתוב במתן תורה [שמות יט, ה] 'והייתם לי סגולה מכל העמים', ואיתא במכילתא [שם] על פסוק זה שתהיו קנוים לי ועוסקים בתורה. כוונת הפסוק שאמר להם שיהיה גופם ועצמותם קנוי לעבודתו יתברך, ולקיום המצות והתורה. וזהו שאמר 'והייתם לי סגולה מכל העמים', דבזה יהיו הם שונים מכל העמים, שהם [ישראל] יהיו קנוים לו". וראה למעלה הערה 16, ולהלן הערה 64.

(59) כפי שביאר למעלה [מציון 38 ואילך].

(60) פירוש - דבר שהוא עצמו גזרה, אין אנו גוזרים גזרה לגזרה [שבת כא.], שאין גדר לגדר [ירושלמי פסחים פ"א ה"ד]. כגון, חלת חוץ לארץ נאכלת עם הזר על השלחן, ואין חוששים שמא יאכל הזר, שאכילת חלת חו"ל גופה גזרה היא משום אכילת חלת הארץ, ואין גוזרים גזרה לגזרה [חולין קד.]. ורש"י [ביצה ב:] כתב "הא דאמרינן בכולי תלמודא שאין גוזרין גזרה לגזרה מהאי קרא נפקא [ויקרא יח, ל] 'ושמרתם את משמרתי', עשו משמרת, כלומר גזרה, למשמרתי, לתורתי, ולא משמרת למשמרת, שלא יעשו גזרה לגזרה". ובבאר הגולה באר הראשון [מט.] כתב: "אין גוזרין גזירה לגזירה. כי הגזירה האחת, שהיא שמירה אצל המצוה, מתחברת עם המצוה עצמה, וטפילה היא אצל העיקר. אבל גזירה לגזירה אין לגזור, כי אין הדבר טפל רק אל דבר שהוא עיקר. ודבר זה ענין מופלג מאוד".

(61) כן הקשו הרמב"ן [ע"ז לו:], הרשב"א [חולין קד.], והמאירי [חולין קד:], ובדרוש על המצות [נח:]. וראה הערה הבאה.

(62) פירוש - אם בשתיית יין עצמה לא היה שום חיבור לגוי, והאיסור היה רק משום החשש ששתיה זו עלולה להביא לחבור של חתנות, אז היה מקום לומר שיש ב"גזרו על פתן ועל שמנן משום יינם, ועל יינם משום בנותיהן" גזירה לגזירה. אך הואיל ובשתיית יין עצמה כבר יש תחילת חבור עם הגוי, ואסרו את התחלת החיבור מחמת גמר החיבור, הרי זה בבחינת "עקירה צורך הנחה", ולא משום גזירה לגזירה. והרמב"ן [ע"ז לו:] כתב: "ואיכא דקשיא ליה, והא גזירה לגזירה היא... אי נמי בדישראל לא גזרינן גזירה לגזירה, אבל בשל גוים גזרינן טובא, ועבדינן הרחקי יתירי". ודברי המהר"ל יכולים להיות הביאור בדברי הרמב"ן האלו. ובדרוש על המצות [נח:] סלל לו דרך אחרת בביאור מדוע אין כאן "גזירה לגזירה". ובעוד שכאן מבאר שביין עצמו יש התחלת החיבור, הרי שם ביאר שבפתן ושמנן יש קירוב, וכלשונו: "גזרו להרחיק פתן ושמנן שלא יבא לידי קירוב יינן, שהוא יותר קירוב, ועל יינן גזרו שיהיה כמו שנתנסך לע"ז... שיתקרב יותר... והשתא לא יקשה לך כלל דהוי גזירה לגזירה, שהרי גם פתן ושמנן יש בהם קירוב מה, וכהאי גונא לא הוי גזירה לגזירה".

(63) לשונו למעלה פ"מ [פו.]: "ראוי בטבע להיות המים מכסים הארץ... כי כל טבע פועלת בשוה, ולכך לפי טבע הבריאה שהמים יכסו הארץ כולה בשוה". ולמעלה פמ"ג [רז.] כתב: "היה לישראל התנגדות מן מצרים, ולא היה התנגדות הזה רק דבר בלתי טבעי, כי בטבעם אין התנגדות, והכל שוה לפי הטבע". וכן נאמר [קהלת ט, ב] "מקרה אחד לצדיק ולרשע", ופירש רש"י [שם] "מקרה אחד - ויודעים שסוף הכל אשר צדיק ואשר רשע למות, ומקרה אחד יש בעולם הזה לכולם, כל זה הם יודעים, ואף על פי כן בוחרים להם דרך הטוב, לפי שיודעים שיש הפרש ביניהם לעולם הבא". הרי מצד הגופים [מיתה בעוה"ז] אין הבדל בין צדיק לרשע. וכן בגו"א ביאר את דברי רש"י [בראשית ו, יג], שכתב "כל מקום שאתה מוצא זנות, אנדרלמוסיא באה לעולם והורגת טובים ורעים", ושם בגו"א אות כז [קלט:] כתב: "העריות הוא בגוף האדם, וכאשר יחטא האדם בגוף בא דבר לכלות הגופים, ואין מבחין בין טוב ובין רע, כי מצד הגוף אין חילוק בין טוב ובין רע, רק מצד הנפש יבא הבדל בין צדיק ובין רשע, שהגוף בשניהם אחד, רק שנשמת הצדיק יותר חשובה וזכה מן הרשע". ובדר"ח פ"ד מכ"א [תל:] כתב: "כי השכל בו מחולקים בני אדם, שאין דעת של זה כמו זה... כי מצד הגופות שוים בהם בני אדם, והחילוק שיש לאדם זה מזה הוא מצד השכל והדעת, שהם מחולקים בדעתם". ולמעלה פי"ט [רט:] תלה את ההבדל בין ישראל לאומות בזה שלאומות יש פחיתות החומר, ושם בהערה 226 הוקשה מדבריו כאן, יעו"ש. וראה בסמוך הערה 71.

(64) לשונו למעלה פמ"ד [רעו:]: "עם שכל בני אדם משותפים בצורה זאת, מכל מקום יש חלוק. כי כמו שהאדם נבדל משאר בעלי חיים, במה שהאדם הוא שכלי ושאר בעלי חיים הם בלתי שכלי, כך יש בין האומות גם כן הבדל, שיש אומה נוטה אל החומר יותר, ויעיד עליהם מעשיהם, שנמשכים אחר הזנות ודברים מתועבים, זה יורה על החומריות שבהם. ואצל ישראל, אף המדה הפחותה שבהם יורה על השכל. שהמדה הפחותה שהם קשי עורף [שמות לב, ט], אינם חוזרים מדרכיהם [רש"י שם], וזה יורה על העמידה והקושי, וזהו מענין השכל שאין לו השתנות... הרי כל ענין ישראל מורה שהם נבדלים מן החומר, וכל ענין האומות מורה שכולם חומרי. ומכל שכן המדות הטובות והחשובות שהם באומה הנבחרת; הרחקת הזנות והתעוב, ושאר מדות הפחותות, המורה על שהם נבדלים מן החומר". ולמעלה פס"ז [לאחר ציון 68] כתב: "ואם אתה אומר הלא כל האומות בטבעיהן נבראים בשוה. אין זה קשיא, כי אנחנו אין מדברים מן הטבע, רק במה שמוכן האדם לקבל ענין אלקי, כי זה לא נמצא, ואי אפשר להיות נמצא, בכל האומות בשוה. ולכך סכלו אותם שאמרו שאפשר שיהיה ההצלחה האלקית בשוה אצל הכל, ודבר זה לא יתכן כלל... וכמו שלא תמצא זה בבריאות האדם שלא יהיה באדם דבר פחות, כך לא תמצא זה במין האנושי, שהוא כלל האדם, שיהיה הכל נברא בשלימות". ובתפארת ישראל פ"א [לד:] כתב: "אמנם כל המין מבני אדם אי אפשר שיהיו שוים כלם במעלת נפשם. ועם שכל מין בני אדם שוים בתאר פניהם ובעניניהם, אינם שוים במה שיש חלק מהם יותר אלקי מזולתם, כמו שידוע. כי הנבואה ורוח הקודש והשכינה היו מיוחדים בו העם אשר בחר בו השם יתברך מזולת שאר העמים עכו"ם, ואין ספק כי הנבואה הכנה בנפש האדם. ותמצא הכנה הזאת מיוחדים בה העם אשר בחר ה' יתברך. ומזה תראה כי העם הזה היה יותר נפשם אלקית מצד ההכנה הזאת. וגם זה מוכרח לומר; וזה כי העולם הזה אשר בו מין בני אדם, הוא עולם הטבע. ולפיכך הדבר אשר הוא טבעי ראוי שימצא בכל המין בשוה, במה שהעולם הזה הוא טבעי בכללו. ואם ימצא שנוי בהם מפני שנוי המקומות, דבר זה אינו נחשב שנוי כלל. אבל האלקיות לא ימצא בשוה לכל המין, שאם היה נמצא לכל המין בשוה היה עולם הזה עולם נבדל, מאחר כי בכללותו נמצא האלקיות. אבל העולם הזה הוא עולם הטבע, ואינו עולם הנבדל. ודבר זה מחייב שאין נמצא האלקיות לכל המין בשוה, כי אם בחלק ממנו". וראה למעלה פ"מ הערה 99, פמ"ב הערה 23, ופס"ז הערה 73.

(65) לא מצאתי למי כוונתו. ולכאורה יש להעיר שמצינו כי גם גדולי המפרשים כתבו כן. וכגון, הרמב"ן [שמות כ, ג] כתב: "והמין השני בע"ז, שחזרו לעבוד לצבא השמים הנראה, מהם עובדי השמש או הירח, ומהם למזל מן המזלות. כי כל אחת מן האומות ידעה כח המזל בה כפי משטרו על הארץ שלהם, וחשבו כי בעבודתם יגבר המזל ויועיל להם. כענין שכתוב [ירמיה ח, ב] 'ושטחום לשמש ולירח ולכל צבא השמים אשר אהבום ואשר עבדום ואשר הלכו אחריהם ואשר דרשום ואשר השתחוו להם'. וכמו שנאמר בתורה באיסור של ע"ז [דברים ד, יט] 'ופן תשא עיניך השמימה וראית את השמש ואת הירח ואת הכוכבים כל צבא השמים ונדחת והשתחוית להם ועבדתם אשר חלק ה' אלקיך אותם לכל העמים תחת כל השמים'. יאמר כי בעבור שחלק השם אותם לכל העמים, ונתן לכל עם כוכב ומזל, לא תהיה נדח אחריהם לעבדם". והאברבנאל בנחלת אבות [אבות פ"ג מי"ד] כתב: "על כל אומה ואומה יש מזל או כוכב בשמים המשפיע על גורלם, אבל ישראל בלבד אינם תחת שום מזל". והמהרש"א [כתובות סו:] כתב: "כי כל אומה ואומה יש לה שר ומזל בשמים, מה שא"כ ישראל, שאין להם שום מזל, אבל הם חלק ה'". ויש לומר, שאנו תולים מזלות אלו בשרי האומות, ומהם זה עובר למזל האומה. אך חכמי האומות תולים הכל במזל, ולא בשר האומה. וראה הערה הבאה.

(66) לשון הרמב"ן [ויקרא יח, כה]: "סוד הדבר בכתוב שאמר [דברים לב, פסוקים ח, ט] 'בהנחל עליון גוים בהפרידו בני אדם יצב גבולות עמים וגו' כי חלק ה' עמו וגו''. והענין כי השם הנכבד ברא הכל, ושם כח התחתונים בעליונים, ונתן על כל עם ועם בארצותם לגוייהם כוכב ומזל ידוע, כאשר נודע באצטגנינות. וזהו שנאמר [דברים ד, יט] 'אשר חלק ה' אלקיך אותם לכל העמים', כי חלק לכולם מזלות בשמים. וגבוהים עליהם מלאכי עליון, נתנם להיותם שרים עליהם, כענין שכתוב [דניאל י, יג] 'ושר מלכות פרס עומד לנגדי'. וכתיב [שם פסוק כ] 'והנה שר יון בא'. ונקראים 'מלכים', כדכתיב [שם פסוק יג] 'ואני נותרתי שם אצל מלכי פרס'". ושוב כתב הרמב"ן [במדבר יא, טז] "כי שבעים אומות הן בשבעים לשון, ויש לכל אחת ואחת מזל ברקיע ושר למעלה, כענין שנאמר בדניאל 'ושר מלכות פרס'... וכן 'והנה שר יון בא'. והוא שנאמר [ישעיה כד, כא] 'יפקוד ה' על צבא המרום במרום'".

(67) יומא עז., ספרי דברים לב, יב, תנחומא ראה אות ח, שם האזינו אות ו, מדרש תהלים מזמור פ, ילקו"ש ח"א רמז רמג, תתקמד, ועוד. ונביא דוגמה אחת מני רבות; אמרו חכמים [דב"ר א, כב] "אין הקב"ה פורע מאומה עד שפורע משרו תחלה. כיצד, פרעה וכל המצריים לא שקעם הקב"ה בים עד ששקע לשרן תחלה. מנא לן, אמרי רבנן 'סוסים ורוכביהם' אין כתיב כאן, אלא [שמות טו, א] 'סוס ורוכבו', זה השר שלהן. וכשיצאו המצריים לרדוף אחרי ישראל תלו ישראל את עיניהם והיו רואין שרן של מצריים פורח באויר. מנין, אמר רבי יצחק דכתיב [שמות יד, י] 'והנה מצרים נוסע אחריהם', זה השר שלהן". ולמעלה פס"ב [תקכב:] כתב: "לכל אחת ואחת יש מלאך המושל עליהם". ובדר"ח פ"ה מ"ד [קי.] כתב: "כי הנצוח הזה לא לאלו מצרים, רק לכל אומה אשר הם תחת השר שלה". ורבינו בחיי [בראשית כה, כח] כתב: "אנו רואים כי כשם שהיה עשו איש השוחד, כן אנו רואין את זרעו מקבלי שוחד... והם מושכים כח מן השר שלהם, שהוא מקבל שוחד ביום הכפורים. וכן כל אומה ואומה מושכת כח מן השר שלה". ובספר בני יששכר [מאמרי חודש אדר, מאמר ס, דרוש ד] כתב: "כל האומות יש להם שרים, לכל אחד שר מיוחד אשר חילק ה' אותם בדור הפלגה. והנה כל שר לאומתו נקרא 'ראש' אותו האומה, כעין הגוף המתנהג אחרי הנהגת הראש, וכשניטל הראש מן הגוף הנה יופסק החיות. כמו כן כשנפסק ונתבטל כח השר של האומה למעלה, נפסק חיות האומה למטה". וראה למעלה פמ"ז הערה 55, פ"ס הערה 95, ופס"ז הערה 86.

(68) אודות שישראל דבקים בה' לעומת האומות, כן כתב בהרבה מקומות. וכגון, למעלה פ"ס [שצז.] כתב: "כי האומות יש להם כל אחד ואחד שר או מלאך מיוחד, ואיך יתכן שיהיה זה תחת זה, שהרי כל אחד ואחד מן האומות יש לו שר ומלאך מיוחד. אבל לישראל שאין להם שר ומלאך מיוחד, כי הם אל השם יתברך. כאשר הם בשלימות מעלתם, שאז הם ראוים אל השם יתברך. וכאשר אינם בשלימות מעלתם, הם נעזבים, והם נכנסים ברשות אחרים. שאל תאמר כי ישראל הם משותפים עם האומות, שאם היו משותפים עם האומות עד שחס ושלום היו לחלק מלאך, שאז שייך בזה אין כח נוגע במוכן לחבירו, אבל אין לישראל שווי עם האומות... ישראל לא קבלו חלוקה, רק הם חלק ה' יוצר הכל, ולא שייך אצל השם יתברך חלק". ולמעלה פס"ב [תקל.] כתב: "כל אומה דבק בה כח עליון, רק כי ישראל דבק בכח קדוש, שהם חלק השם יתברך, והאומות בכח שר של מעלה". ולמעלה פס"ז [לאחר ציון 56] כתב: "כי התחתונים במה שהם תחתונים מצד הזה דבק בהם חסרון, ואינם בשלימות לגמרי. ולפיכך אם היו כל התחתונים וכל האומות בשוה, היו כלם בעלי חסרון, מצד שהם תחתונים. אבל עכשיו שהנבחרים הם חֵלֶק ויחידית, לא הכל, מעתה אף על גב שהם תחתונים, מכל מקום דבק בהם ענין אלקי בחלק מהם, כי על חלק בהם לא יפול שֵׁם חסרון תחתונים כמו שיפול על הכל, ודבר זה ידוע, וזהו חלק השם יתברך, הוא יעקב וזרעו, שדבק בהם ענין אלקי. ועתה במה שהנמצאים הם תחתונים, וראוי אל התחתונים מדריגה פחותה, ענין זה הויית האומות. ובמה שיש בעולם מדריגה עליונה ומעלה גדולה, כי השם יתברך נקרא [בראשית כא, לג] 'אל עולם', ואם כן אלקותו על התחתונים גם כן, וזה בחלק ממנו בלבד, שנקרא שמו יתברך עליהם, וחלק זה הוא יעקב וזרעו". ולמעלה פס"ח [לאחר ציון 92] כתב: "ישראל בשביל שהם עלולים ממנו יתברך בעצם ובראשונה לכל הנמצאים, השם יתברך קרוב אליהם ומצטרף אליהם. ואם כן לא יקשה לך למה הוא יתברך בחר בישיבתו בתחתונים". ובנתיב אהבת השם פ"א [ב, מד:] כתב: "ישראל בהם נמצאת האהבה, שישראל הם דבקים בו יתברך, דכתיב [דברים ד, ד] 'ואתם הדבקים וגו''. ואל הדבוק אינם ראוים רק ישראל... אבל האומות העולם אי אפשר שיהיה להם מדת האהבה, שהרי כתיב 'ואתם הדבקים בה' אלקיכם', וזה שהוא לא שייך באומות. אבל יראה אפשר באומות, וכמו שתמצא היראה באומות, כמו אנשי נינוה [יונה ג, ה]". ובח"א ליבמות מח: [א, קלא.] כתב: "סתם גר עושה מיראה... כי הגר מאומה אחרת, ואין דרך שיהיה האומה אוהב השם יתברך, כי דווקא הקרובים, כמו ישראל, שנאמר עליהם [תהלים קמח, יד] 'עם קרובו', שייך בהם אהבה, כי אהבה הוא בין שנים שיש להם חיבור ביחד, כמו שיש לישראל, שנאמר 'ואתם הדבקים בה' אלקיכם', אבל האומות אין להם קירוב כלל אל השם יתברך, ולכך אין רגיל שיבא להתגייר ולעשות מאהבה, רק מיראה". ובח"א לסוטה ט. [ב, לז.] כתב: "כי ישראל הם דביקים לגמרי בו יתברך, ואינם נבדלים מאתו. ולכן החצים, והוא הכח שבא מן השם יתברך לאבדם חס ושלום, הכח כלה, ואין ישראל כלים. וכל זה מפני כי ישראל הם דביקים לגמרי בו יתברך, וכדכתיב 'ואתם הדבקים בה' אלקיכם', והכח הבא מן השם יתברך נמשל כמו חץ, אשר החץ נבדל מן הזורק החץ. ולכך החצים כלים, וישראל, שהם דביקים בו יתברך, אינם כלים. אבל האומות אינם דביקים בו יתברך, לכך הם כלים מן החצים" [ראה למעלה ב"הלכות פסח בקצרה" הערה 8]. ובח"א לסנהדרין צא: [ג, קפ:] כתב: "כי ישראל שהם דביקים בחיים, כדכתיב 'ואתם הדבקים בה' אלוקיכם וגו'', ועליהם נאמר [ישעיה כה, ח] 'ומחה ה' דמעה מעל כל פנים'. אבל באומות לא יהיה זה, שאם יהיה זה אם כן מאי עדיפי ישראל דכתיב בהו 'ואתם הדבקים' דלא כתיב באומות, שעל כל פנים ישראל קרובים אל החיים יותר". וראה למעלה פי"ח הערה 153, פמ"ב הערות 98-100, פמ"ג הערות 176-181, פמ"ד הערות 54, 80, פנ"ד הערה 280, פס"ד הערות 331, 332, שיסוד זה [ההבדל בין ישראל לעמים] הוא עתיק ונפוץ ביותר בספריו, וכמדומה שאין יסוד נפוץ בספריו כיסוד זה.

(69) כמו שנאמר [ויקרא כ, כו] "ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי" [ראה למעלה הערה 37]. ובתנחומא האזינו אות ו אמרו "כשבא הקב"ה לבלבל דור הפלגה, אמר הקב"ה למלאכים שרי כל האומות, בואו ונטיל גורלות למי יעלו האומות, אומה לכל אחד ממנו, ואיזה יעלו לחלקו. הטילו גורלות, ונפל ישראל לחלקו של הקב"ה" [ראה להלן הערה 88]. וכן כתב הרמב"ן [ויקרא יח, כה], והוסיף: "ואל תשיב עלי מפסוק [דניאל י, כא] 'מיכאל שרכם'. כי הוא שר משרת לבקש רחמים על ישראל, לא שר מלכות וממשלה. וכן היה שר צבא הנראה ליהושע ביריחו [יהושע ה, יג], הראה לו כי השם שלחו ללחום מלחמותיהם". ושוב כתב הרמב"ן [דברים לב, יב] "כי אין לישראל שר ומושל מכל בני אלהים שינחנו או יעזור בהנחותו בלתי השם לבדו, כי הוא חלקו ונחלתו, כאשר הזכיר. וכבר כתבתי זה [ויקרא יח, כה]. ובספרי [דברים לב, יב] 'ה' בדד ינחנו', אמר להם הקב"ה, כדרך שישבתם יחידים בעולם הזה, ולא נהניתם מן האומות כלום, כך אני עתיד להושיבכם יחידים לעתיד לבוא, ואין אחד מן האומות נהנה מכם כלום. 'ואין עמו אל נכר', שלא תהא רשות לאחד משרי אומות העולם לבוא ולשלוט בכם, כענין שנאמר [דניאל י, כ] 'ואני יוצא והנה שר יון בא', 'ושר מלכות פרס עומד לנגדי' [שם פסוק יג]". ולמעלה פנ"ה [ריא:] כתב: "ישראל דבקים בה' בלי אמצעי". ולמעלה פ"ס [שצז.] כתב: "וזה כי האומות יש להם כל אחד ואחד שר או מלאך מיוחד... אבל לישראל שאין להם שר ומלאך מיוחד, כי הם אל השם יתברך". ובתפארת ישראל פל"ז [תקנז.] כתב: "כי ישראל יש להם חבור ודבקות עם השם יתברך בעצמו, ולפיכך אמר הכתוב [ישעיה מט, טו] 'ואנכי לא אשכחך'. כי אי אפשר לשכוח אותך, אחר שישראל דבקים בו יתברך בעצמו... ומאחר שדבקים בו מצד עצמו, אין שכחה לדבר זה. ולפיכך 'ואנכי לא אשכחך', רוצה לומר כי מה שמורה עליו מלת 'אנכי', שמורה כי ישראל יש להם דבקות בעצמו יתברך, ולפיכך 'לא אשכחך'". ובנצח ישראל פמ"ח [תשצז:] כתב: "לא מסר ישראל לשרים עליונים, רק השם יתברך עצמו אלקיהם". ושם פנ"ו [תתסט:] כתב: "כי ישראל תלוים בו יתברך בעצמו... כי ישראל הם דביקים בו יתברך בלי אמצעי כלל, כי הם דביקים בעצמו יתברך". וראה למעלה פנ"ה הערה 28, פ"ס הערה 97, פס"ד הערה 331, ופס"ז הערות 79, 80.

(70) אודות שלכל דבר [טבעי או אלקי] בעי הכנה, כן כתב למעלה פע"ב [לאחר ציון 51]: "ואתה מוכרח לומר שלא היה כל זה במקרה בישראל, כי אם בשביל הכנה שבישראל לקבל המעלות. כי איך אפשר לומר שהיה דבר זה בלא הכנה, כי כל דבר טבעי צריך לו הכנה מיוחדת; כי בודאי חומר האדם יש בו הכנה מיוחדת לקבל נפש המשכלת. וכך בעלי חיים יש הכנה בחומרם לקבל נפש המרגשת. וכן בכל הדברים אשר הם בנמצא, צריכים הכנה מיוחדת לקבלתם. ודבר כזה, שהוא על כל המעלה, שקבלו ישראל שיהיה הנהגתם שלא על פי הטבע, ואיך יהיה דבר זה בלא הכנה מיוחדת, ימאן זה השכל והדעת". ובהמשך שם [לאחר 94] כתב: "צריך לכל הדברים הכנה, ואם לא היה צריך אל הכנה, היה אפשר לומר גם כן כי יהיה החמור מקבל שכל האנושי. ואם כך הוא בדברים הטבעיים, בדברים העליונים כל שכן שצריך להם הכנה מיוחדת".

תוכן העניינים

פירושים והערות מהרב יהושע הרטמן על גבורות השם

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה