אור ברסלב

פירושים והערות מהרב יהושע הרטמן על אור חדש· רבי יהושע הרטמן

פרק ו · פסוק ח

פסוק ו

(121) בא לבאר כיצד אפשר לבקש שינתן כתר המלכות למי שאינו מלך, ומדוע אין זה נקרא מורד במלכות. וכן בנצח ישראל פ"מ [תשט:] הביא את המשנה [סנהדרין כב.] "אין רוכבין על סוסו [של מלך], ואין יושבין על כסאו, ואין משתמשין בשרביטו", והעיר על כך מדוע לא זכרו גם שאין לובשין עטרתו [כפי שהזכירו זאת במדרש שמו"ר א, ח]. וכתב ליישב: "אמנם העטרה הוא ענין המלכות בעצמו, וזה אין צריך לומר שלא ילבש דבר שהוא מורה על המלכות בעצמו" [הובא למעלה פ"א הערה 1075, ולהלן הערה 161].

(122) לכך הנחת הכתר בראש האדם אינה בהכרח מורה על המלכות, וכמו שיבאר. ואודות שהראש הוא המיוחד להנחת תכשיט עליו, כן כתב בדר"ח פ"ו מ"ו [קכז:], וז"ל: "כי הכתר הוא תכשיט של כבוד על הראש, כי המעלה הנבדלת ראוי אל הראש, שהוא היותר עליון באדם, ושם הנשמה שהיא נבדלת, ולכך אל הראש ראוי תכשיט של כבוד" [הובא למעלה בהקדמה הערה 227]. ולמעלה פ"ב [לאחר ציון 89] כתב: "הראש הוא עליון". ובגבורות ה' פמ"ד [קסח:] כתב: "כי כל פאר ראוי לראש, שהוא הדבר הנכבד באדם. ולפיכך קרא הכתוב המלבוש שהוא לראש 'פארי מגבעות' [שמות לט, כח]", ושם ביאר שלכך מניחים תפילין על הראש. ובבאר הגולה באר הרביעי [תב.] כתב: "אמנם מה שהתפילין הם על הראש, דבר זה כי הכבוד הזה הוא תוספת כבוד, לפי שהוא מצד השם יתברך, לא מצד האדם עצמו. וראוי שיהיה כבוד זה שהוא תוספת על הראש... שהראש הוא בתכלית הגובה". ואמרו חכמים [שבת סא.] שהראש הוא "מלך על כל איבריו". וראה להלן פ"ח הערה 315.

(123) דע שבגיטין ז. נחלקו רש"י ותוספות בביאור "עטרת חתנים", שרש"י פירש דאיירי בעטרת לראש. אך תוספות שם כתבו "עטרות חתנים - פירש בקונטרס עטרה ממש. ואין נראה, דאמר עלה בפרק בתרא דסוטה [מט:] לא שנו אלא של ורד ושל הדס, אבל של קנים ושל חילת מותר, ואין דרך לעשות עטרה משל קנים. אלא עטרות שעושים כעין כיפה, 'ובראש כל אדם' דקאמר לאו דווקא בראש ממש, אלא למעלה מראש". והמהר"ל כאן מבאר כרש"י. וכן בנצח ישראל פכ"ג [תצט:] הביא את מחלוקתם של רש"י ותוספות, והכריע כרש"י.

(124) אודות שכתר מלכות מונח על הראש, כן כתב בדר"ח פ"ג מט"ז [תיג.], וז"ל: "ואמר [ברכות יז.] 'עטרותיהם בראשיהם'. כלומר שהמעלה שיהיה להם אין מעלה על זאת, וזה שאמרו 'ועטרותיהן בראשיהן', כי העטרה על הראש מורה שלא ישלוט על ראשם לא מלאך ולא שום נמצא, זולת השם יתברך. ולכך ראוי לעטרה, כמו המלך אשר יש לו עטרה על הראש, שהוא קשוט הראש, שמורה הקשוט והכבוד הזה שיש בראשו, כי אין אחר שולט על ראשו" [הובא למעלה פ"א הערה 1079]. ולמעלה פ"א [לאחר ציון 1078] כתב: "כי כאשר יש עליה כתר, בודאי מלכה היא".

(125) "יכול להשתמש בו אף שלא להיות כתר מלכות אל אשר יהיה נותן אותו בראשו, כמו שאמרנו כי דרך להיות עטרה אף לשאר אדם" [לשונו בסמוך].

(126) פירוש - אם השמוש הבלעדי של הכתר היה למלכות בלבד, אזי היתה הנחת הכתר על אדם אחר כנתינת המלכות לאותו אדם.

(127) פירוש - אם היה שמוש אחד בלבד לכתר [למלכות], אזי היתה נאמרת כאן ה"א הידיעה ["ואשר נתן הַכתר מלכות"], כי אם אין כתר אלא אחד, ראוי על כך לומר "הַכתר".

(128) פירוש - אף שהכתר הנתון על ראש המלך הוא לשם מלכות.

(129) וכמו ששני הדברים הראשונים שהוזכרו בפסוקנו [הלבוש והסוס] אינם יחודיים למלך, כי גם לשאר אדם יש לבוש וסוס, כך הדבר השלישי שהוזכר בפסוקנו [הכתר] אינו יחודי למלך, כי גם לשאר אדם יש תכשיט בראשם, וכמו שנתבאר.

(130) מקשה דמהו הצורך לפסוק ז, כי הרי בסוף פסוק ו נאמר "ויאמר לו המלך מה לעשות באיש אשר המלך חפץ ביקרו", והיה ישר ניתן להשיב את הנאמר בפסוק ח ["יביאו לבוש מלכות אשר לבש בו המלך וסוס אשר רכב עליו המלך ואשר ניתן כתר מלכות בראשו"], ומהו הצורך שיהיה ביניהם פסוק ז ["ויאמר המן אל המלך איש אשר המלך חפץ ביקרו"], שאינו חוזר אלא הנאמר לפניו "ויאמר לו המלך מה לעשות באיש אשר המלך חפץ ביקרו". וכן הקשו המנות הלוי [קסח.], היוסף לקח והמלבי"ם.

(131) פירוש - היה ניתן להבין שהאיש [שהמלך חפץ ביקרו] יש לו מכבר חשיבות רבה מצד עצמו, ולכך ישנה סכנה שכאשר ינתן לאיש חשוב זה היקר [שהמלך חפץ להעניק לו], ישתוה האיש הזה בחשיבותו למעמדו של המלך, ויסכן בכך את מלכות המלך.

(132) פירוש - לכך המן הדגיש שאיירי באיש שכל חשיבותו באה אליו רק מחמת שהמלך חפץ ביקרו, כדי להורות שלולא כן לא היתה לאיש הזה שום חשיבות מצד עצמו. לכך אין לחשוש שעל ידי הענקת יקר זה לאותו האיש ישתוה האיש הזה בחשיבותו למלך ויסכן את מעמד המלך, דאדרבה, החשיבות שתינתן לאותו האיש תיוחס למלך עצמו, וכאילו הדבר נעשה למלך עצמו. ואע"פ שהמן רק חזר על דברי המלך, ולא הוסיף דבר, מ"מ בחזרה זו מונחת ההדגשה שכל חשיבותו של האיש הזה היא באה מחמת המלך, ואין לאיש הזה מגרמיה כלום. וצרף לכאן דברי הרמב"ם בהלכות ע"ז פ"א ה"א "המלך רוצה לכבד העומדים לפניו, וזהו כבודו של מלך" [הובא למעלה פ"ה הערה 334]. ובבאר הגולה באר הרביעי [תקנו.] כתב: "המלך יש לו הכבוד מצד שיש לו שרים גדולים וחשובים קרובים אליו, והם שלו, והם כבודו". וראה להלן הערות 154, 180.

(133) לשון המשנה שם "אין רוכבין על סוסו, ואין יושבין על כסאו, ואין משתמשין בשרביטו, ואין רואין אותו כשהוא מסתפר, ולא כשהוא ערום, ולא כשהוא בבית המרחץ, שנאמר [דברים יז, טו] 'שום תשים עליך מלך', שתהא אימתו עליך". וכיצד המן מציע שהאיש שהמלך חפץ ביקרו ירכב על סוס המלך, והרי זה פוגע במעמדו של המלך. ובסמוך יבאר מדוע רכיבה על סוסו של המלך פוגעת במעמדו של המלך. ומקשה זאת כעת, שלאחר שביאר שהמן טרח להראות למלך שהענקת יקר לאיש שהמלך חפץ ביקרו לא תסכן את מעמד המלך, א"כ מדוע רכיבה על סוס המלך היא חלק מיקר זה, הרי רכיבה זו היא פגיעה במעמדו של המלך.

(134) אין כוונתו שיש להתיר את הרכיבה על סוס המלך משום שהמלך מחל על כבודו, כי קיימא לן [קידושין לב:] "מלך שמחל על כבודו, אין כבודו מחול". אלא כוונתו היא שאין כאן כלל מחילת כבוד מצד המלך, כי הכבוד הזה חוזר אל המלך, ונחשב שהכבוד נעשה למלך עצמו.

(135) "ויאמר המן אל המלך איש אשר המלך חפץ ביקרו" [פסוק ז].

(136) בא לבאר מדוע שלשה דברים אלו מורים על עניינו של המלך, "ולכך אמר [המן] שיש לו ליקח אלו שלשה דברים, אשר הם מורים כי יש לאדם זה שעשה טובה זאת למלך להחיותו, והיה מקיים המלכות, ולכך ראוי שיהיה לו אלו דברים גם כן, שהם שייכים למלך" [לשונו בהמשך].

(137) יסוד נפוץ בספריו. וכגון בדר"ח פ"א מ"א [קלה:] כתב: "המלך מיוחד בעצמו, אין לו צירוף וחבור לשום אדם, רק עומד בפני עצמו". ושם משנה יג [שנה:] כתב: "כי על ידי כתר מלכות שהוא בראש המלך, הוא נבדל מן העם, כמו שידוע מענין המלך". ובבאר הגולה באר החמישי [עא:] כתב: "המלך בודאי אין לו שתוף וחבור עם הכלל, כמו שהוא ענין כל מלך, שהוא נבדל מן העם". ובתפארת ישראל פכ"א [שכא:] כתב: "כי אין המלך בכלל שאר בני אדם". ושם פ"מ [תריט:] כתב: "ענין המלך, שהוא נבדל משאר בני אדם, ואינו נכלל עמהם". ובנצח ישראל פ"ה [קט.] כתב: "המלך הוא נבדל משאר העם, כי דבר זה ידוע כי המלך הוא נבדל מכל העם, ואין צריך לזה ביאור. ולפיכך היו המלכים נמשחים בשמן המשחה [הוריות יא:], שהוא קדוש". ובגו"א בראשית פמ"ט אות יב ביאר שיחס המלך לעמו הוא כיחס הרוכב לסוסו. ובגו"א שמות פי"ז סוף אות יג כתב: "המלך הוא נבדל מן העם אשר מולך עליהם". ובח"א לסנהדרין קא: [ג, רלה.] כתב: "כי המלך דומה לגמרי אל המצורע, כי המצורע נבדל מן העם, דכתיב אצלו [יקרא יג, מו] 'מחוץ למחנה מושבו', והוא מסולק מן הכלל, ואינו נכלל בכלל. וכך המלך גם כן הוא מסולק מן הכלל, ואינו בכלל, כמו שבארנו בכמה מקומות כי המלך הוא נבדל מן הכלל. ולפיכך יש לו דמיון אל המצורע, שהוא נבדל מן הכלל. רק שהמלך הוא נבדל מן הכלל למעלה, ואילו המצורע מורה לפחיתות ולגריעותא, סוף סוף שניהם דומים שנבדלים מן הכלל". ובח"א לשבועות ט. [ד, יא:] כתב: "כי הכתר נבדל מבעל הכתר... ולכך ראוי הכתר למלך, שהרי המלך הוא נבדל מן הכלל ג"כ... ולכך יש למלך בשביל זה מעלה אלקית... שהמלך מושל על הכלל, והכלל הוא נבדל, כי הגשמי פרטי". ובח"א לזבחים קיח: [ד, עב:] ביאר שהנבדל זוכה למלכות. וראה עוד בהקדמה השלישית לגבורות ה' [כ], למעלה בהקדמה הערה 234, פתיחה הערה 285, פ"א הערות 359, 364, 855, פ"ב הערה 438, ולהלן פ"ח הערה 312.

(138) אודות החלוקה של התחלה סוף ועצם, כן כתב בדר"ח פ"ג מ"א [לג.], וז"ל: "כי האדם אינו נחשב מצד כל שלשה בחינות; אם מצד התחלתו, שעל זה אמר [שם] 'מאין באת'. ואם מצד סופו, שעל זה אמר [שם] 'ולאן אתה הולך'. וגם מצד עצמו כאשר הוא נמצא אינו נחשב לכלום, ועל זה אמר [שם] 'ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון', כלומר שכל המעשים אשר האדם עושה כל זמן שהוא נמצא יש לו לתת עליהם דין וחשבון, ומוטב לו שלא נברא. ומפני זה האדם אינו נחשב לכלום מכל צד, וזה נכון". וראה גו"א ויקרא פי"א סוף אות ג. ובנצח ישראל פכ"ז [תקנט:] כתב: "ובפרק חלק [סנהדרין צז.], תנא דבי אליהו, שית אלפי שנה הוי עלמא; ב' אלפים תוהו, ב' אלפים תורה, ב' אלפים ימות המשיח, ובעונותינו שרבו יצאו מה שיצאו, עד כאן. ואין ספק שצריך טעם וסברא שמחלק הזמן של עולם לאלו חלקים, ובאיזה צד מתיחס כל אחד ואחד מאלו דברים לחלק ממנו. וביאור ענין זה, כי הזמן הוא המשך המציאות, וכל המשך יתחלק להתחלה ומתחלק אל אמצע ואל הסוף, ואי אפשר בפחות מאלו ג' חלקים. וכל אחד ואחד יש לו שם בפני עצמו. שאין ספק כי ההתחלה הוא מחולק מן האמצעי, והאמצעי מחולק מן הסוף, כי כל אחד ואחד יש לו גדר בפני עצמו. ומפני זה מחלק גם כן זמן כל העולם לשלשה חלקים אלו". וכן כתב שם פנ"ז [תתפא:]. ובדר"ח פ"ג מי"ג [שב.] כתב: "כי כל דבר נחלק לארכו ולרחבו, וכל חלק הוא מתחלק לשלשה, כי כל דבר יש לו התחלה, ויש לו אמצע, ויש לו סוף". ובנצח ישראל פכ"ז [תקנט:] כתב: "כל המשך יתחלק להתחלה, ומתחלק אל אמצע, ואל הסוף, ואי אפשר בפחות מאלו ג' חלקים". וראה גבורות ה' פ"ח [מז,], ופי"ב [סו:]. ובח"א לקידושין ל. [ב, קלד.] כתב: "כי המשך הדבר הוא בשלשה, כי הקו שיש בה המשך יש בו שלשה גבולים; התחלה אמצע סוף... כמו שביארנו זה במקומות הרבה". ובח"א לב"ב עג: [ג, פח.] כתב: "הדבר שיש לו המשך... שייך לו מספר ג', ותבין זה מן השם 'שלש', לשון שלשלת, שיש לו שלשול, המשך". וכן הוא בח"א לר"ה טז. [א, סוף קא.], ח"א לסנהדרין י: [ג, קלה.], ושם צז: [ג, רח:]. וראה למעלה פ"ה הערה 109.

(139) כי הראש מורה על ההתחלה, וכמו שכתב למעלה פ"א [לאחר ציון 382], וז"ל: "כי לנבוכדנצר היה ראוי שיהיה העושר, שנקרא [דניאל ב, לח] 'אנתה הוא ראשה די דהבא'... והוא הראשון מד' מלכיות, שנאמר עליו 'אנתה הוא ראשה די דהבא'". ולהלן פ"ט [לאחר ציון 327] כתב: "ואמר [שם] 'ישוב מחשבתו על ראשו'. ודבר זה רמז מה שאמרנו למעלה כי ישראל ועמלק הם מחולקים מצד התחלתן לגמרי, ולכך אמר 'ישוב מחשבתו על ראשו'. כלומר שהוא היה מבקש לעקור התחלת ישראל עד שלא יהיו נמצאים, לכך ישוב מחשבתו על ראשו לעקור התחלתו. כי הראש התחלה, מלשון ראש וראשון". ובבאר הגולה באר הרביעי [תג:] כתב: "כי הראש, מפני שהוא ראש, הוא התחלה". ובנתיב העבודה פט"ו [א, קכה:] כתב: "ועוד יש להבין כי התפילין שהם על האדם... מורה כי השם יתברך מלכותו על האדם מצד התחלת האדם, כי הראש שעליו תפילין של ראש, הוא התחלה". ובשבת סא. אמרו "הרוצה לסוך כל גופו, סך ראשו תחילה, מפני שהוא מלך על כל איבריו". וראה תפארת ישראל פכ"ב הערה 37, נצח ישראל פל"ז הערה 26, ונתיב התשובה פ"ד הערה 101 [ראה למעלה פ"א הערה 386]. ולמעלה בהקדמה [הערה 135] נתבאר שראש האדם דומה לעיקר האילן. וראה להלן פ"ט הערה 332.

(140) אודות שהכתר מורה על בעליו שהוא נבדל, כן כתב בח"א לשבועות ט. [ד, יא:], וז"ל: "כי הכתר נבדל מבעל הכתר, כאשר הכתר הוא על ראשו. ולכך ראוי הכתר למלך, שהרי המלך ג"כ הוא נבדל מן הכלל" [הובא למעלה בפתיחה הערה 285]. ובדר"ח פ"א מי"ג [שנה:] כתב: "כי על ידי כתר מלכות שהוא בראש המלך, הוא נבדל מן העם, כמו שידוע מענין המלך" [הובא למעלה פ"ב הערה 438]. ובבאר הגולה באר הרביעי [תקכא.] כתב: "זה מורה עליו שם 'כתר', כי המלך על ידי שהוא מלך ויש לו כתר, הוא נבדל מן שאר העם". ובח"א לסנהדרין ק. [ג, רלא:] כתב: "כל כתר נבדל מן אשר עליו הכתר, שהרי [הוא] עליו, נבדל ממנו. ואינו כמו המלבוש אשר הוא מצורף לגמרי". ובח"א לסנהדרין קה: [ג, רמו:] כתב: "הכתר מורה על מעלה נבדלת". ובח"א למנחות כט: [ד, עז:] כתב: "כי הכתר מורה על שהוא נבדל, כי המלך שיש לו כתר נבדל מן העם". ובתפארת ישראל פס"ג [תתקפ.] כתב: "כי הכתר נבדל מבעל הכתר, ועם שהכתר מצטרף אל בעל הכתר, הנה הכתר נבדל ממנו". וראה בסמוך ציון 149.

(141) פירוש - מי שרוכב על סוס הוא דומה למלך.

(142) בעוד שכאן מבאר שהליכת הסוס [אף ללא הרוכב עליו] היא דרך התרוממות, הרי בשאר מקומות ביאר שזו רוממות של הרוכב, ולא של הסוס. וכגון, בדרשת שבת תשובה [פב.] כתב: "וזה אמרם ז"ל [שבת קנב.] דעל סוס מלך... כי מי שהוא מנושא מן הארץ עד שרוכב על סוס, זהו מלך לפי שהוא מנושא לגמרי". ובנצח ישראל פ"מ [תשח:] כתב: "כי המלך הוא מיוחד בהתרוממות, שהוא מתנשא ומתעלה על העם אשר הוא מלך עליהם... כי במה שהוא מלך הוא מתרומם על כל העם. ואם היו רוכבין על סוסו, היה בהתרוממות זה שתוף למלך בענין התרוממות הזה, אשר אין בזה השתתפות אליו, בשביל שהוא מלך, והוא מתרומם על הכל, ולכך אין רוכבין על סוסו [סנהדרין כב.]. כמו שאמרו 'דעל סוס מלך'" [הובא למעלה פ"א הערה 359, וראה להלן הערה 149]. ובגבורות ה' פמ"ז [קפח.] כתב: "וזהו 'כי גאה גאה' [שמות טו, א], ורצה בזה שאין דבר יוצא מן השם יתברך עד שלא יהיה תחת רשותו. ואם שיש נבראים שיש להם הגאוה בדבר מה, הרי הכל תחת הקב"ה, כי הוא מתגאה על הכל. ולפיכך [שם] 'סוס ורוכבו רמה בים'. אמר 'סוס ורוכבו', רצה לומר אף אשר יש לו ההתנשאות, וזה סוס ורוכבו, כי הרוכב על הסוס מתגאה ומתנשא על הסוס, כמו שאמרו חכמים 'דעל סוס מלך'. והוא יתברך היה מתנשא עליהם ורמה בים. והרמז בזה על שר של מצרים נקרא 'רוכבו', ומצרים הם הסוס אליו נחשבים, והוא יתברך היה מתנשא על השר". וכן הוא בגו"א בראשית פמ"ט תחילת אות יב, ויובא להלן הערה 151. ולהלן פ"ח [לפני ציון 170] כתב הסבר אחר, וכלשונו: "כי הרץ בסוסים הוא בשמחה, כמו שאמרו 'דעל סוס מלך'... כי על הסוס הוא שמחה".

(143) אודות שהמטה מורה על הסוף, הנה אם הראש מורה על ההתחלה, ממילא המטה מורה על הסוף. ובנתיב העבודה פ"ו [א, צא.] כתב: "הרגלים הם סוף האדם", הרי שהחלק המטה של האדם נחשב לסוף האדם.

(144) הנה בח"א לסנהדרין ק. [ג, רלא:] כתב: "כל כתר נבדל מן אשר עליו הכתר, שהרי [הוא] עליו, נבדל ממנו. ואינו כמו המלבוש אשר הוא מצורף לגמרי" [הובא בהערה 140]. הרי ביאר שהמלבוש מצורף לגמרי ללובש, ואילו כאן כתב ש"המלבוש שהוא על גופו ועצמו, בזה נבדל מצד עצמו". אך זה לא קשה כלל, שלא כתב כאן שהמלך נבדל ממלבושו, אלא שמלבוש המלך מורה על היות המלך נבדל מצד עצמו.

(145) הזכיר "כבוד המלכות" דוקא ביחס למלבוש המלך, כי המלבוש מורה על הכבוד, וכמו שאמרו [שבת קיג.] "רבי יוחנן קרי למאניה מכבדותי", וכפי שהביא למעלה פ"א [לאחר ציון 464]. וראיה זו [שהכבוד הוא על ידי מלבושים] הביא כמה פעמים, וכגון, בדר"ח פ"ד מ"א [ל.] כתב: "אמר בפרק אלו קשרים [שבת קיג.] 'וכבדתו מעשות דרכך' [ישעיה נח, יג], 'וכבדתו' שלא יהיה מלבושך של שבת כמלבושך של חול, כי הא דרבי יוחנן קרי למאניה מכבדותיה. ועוד אמר שם [שבת קיג:] 'ותחת כבודו' [ישעיה י, טז], ולא כבודו ממש, כי הא דרבי יוחנן קרי למאני מכבדותיה, הרי לך כי המלבושים הם כבודו". ובנתיב העבודה פי"ח [א, קלד.] כתב: "כאשר האדם מעוטף בבגדו הוא דרך כבוד, כמו שהחשוב שיושב מעוטף בבגדו דרך כבוד... וכדקרי למאני מכבדתיה, ודבר זה אין צריך לפרש". וכן הוא בגבורות ה' פס"ה [ש:], באר הגולה באר הרביעי [שפח.], נר מצוה [קיט.], ח"א לשבת כג: [א, ז:], שם קמ: [א, עו.], ח"א לכתובות קה: [א, קסב:], ח"א לגיטין סח: [ב, קכט.], ח"א לב"ב נז: [ג, פב.], שם עד. [ג, קג.], ח"א למנחות מג: [ד, עט.], גו"א בראשית פ"ט אות טז, ושם דברים פ"ח אות ד, ועוד [הובא למעלה פ"א הערה 465].

(146) המלבוש הסוס והכתר.

(147) כהקדמה לדבריו כאן, הנה אמרו במדרש [שמו"ר ח, א] "מלך בשר ודם אין רוכבין על סוסו, ואין יושבין על כסאו... [ו]אין משתמשין בשרביטו". ובנצח ישראל פ"מ [תשח.] הביא את המדרש הזה, וכתב בזה"ל: "ביאור זה, כי אלו שלשה דברים, כי המלך הוא מיוחד בהתרוממות, שהוא מתנשא ומתעלה על העם אשר הוא מלך עליהם. השני, שהוא מושל עליהם, ופועל בהם כרצונו בענין הממשלה. הג', שהוא מנהיג את העם, ועושה להם משפט, ובזולת זה אי אפשר שיהיה קיום לעם. ואלו ג' דברים הם מיוחדים למלך [הובא למעלה פ"א הערה 359]. וכאן יזכיר ג"כ שלשה דברים המיוחדים למלך, כאשר שני הדברים הראשונים מקבילים לשני הדברים הראשונים שכתב בנצח ישראל.

(148) לשונו למעלה פ"א [לאחר ציון 358]: "חשיבות המלך כאשר מתנשא על העם, ודבר זה הוא עיקר למלך. ולכך אמר שהיה כל העם יושבים לפניו, והמלך היה עוד מתנשא עליהם, וזהו חשיבות מלכותו כאשר מתנשא עליהם". ואמרו [אבות פ"ו מ"ז] שהמלכות נקנית בשלשים מעלות, ובדר"ח שם [קמד.] כתב: "כי מעלות המלך שלשים, כמו שתראה כי הלמ"ד גבוה מכל האותיות באלפ"א בית"א, כי שלשים הוא ראוי לגבהות והתנשאות שיש למלכות. והטעם הזה, כי עד עשרה נחשב תחתון, ועשרים נחשב אמצעי, ושלשים נחשבים עליון לגמרי. ולפיכך האות שבמספרו שלשים, הוא מתנשא על כל", ושם מאריך בזה עוד. וראה למעלה פ"א הערה 359, ופ"ב הערה 438.

(149) כמבואר למעלה הערה 140. ובדר"ח פ"ד מי"ד [רסט.] כתב: "הכתר הוא תכלית המדריגה והמעלה של בעל הכתר". ובעוד שכאן מבאר שהכתר מורה על התרוממות המלך, הרי בנצח ישראל פ"מ [תשח:] ייחס התרוממות זו לכך שאין רוכבין על סוסו [הובא למעלה הערה 142]. ודברי תורה הם כפטיש יפוצץ סלע, מתחלקים לכמה טעמים. וראה להלן פ"ח [לאחר ציון 313] שביאר שהעטרה מורה על יראת המלך, ואילו כאן מבאר שהכתר מורה על רוממות המלך. וראה שם הערה 322 בישוב הדבר.

(150) לשונו למעלה פ"א [לאחר ציון 360]: "חשיבות מלכותו... שיהיה יראת המלך עליהם, עד שיהיו שטוחים על פניהם... מחמת יראה... חשיבות מלכותו במה שהם תחתיו לגמרי, משפילים לפניו מיראת פניו". ובח"א לסנהדרין צה. [ג, קצה.] כתב: "ודע, כי שלשה דברים הם ענין המלך... השלישי, שהוא מושל בעם".

(151) לשונו בגו"א בראשית פמ"ט אות יב [תיד:]: "כי ישראל נקראו 'עַיִר' כמשמעו [כמו "עיר בן אתונות" (זכריה ט, ט)], כי העיר מיוחד לתשמיש ולכל צרכי אדם, והעם למלך כמו העיר לאדם, לפי שהאדם רוכב ומושל עליו. וזהו שאמרו [שבת קנב.] 'דעל סוס מלך', כי דומה הרוכב למלך מפני שהוא רוכב על הבהמה, כמו המלך שהוא רוכב על העם" [ראה למעלה הערה 142]. הרי בגו"א לא חילק בין סוס לחמור, דהכוונה היא לרכוב על בהמה. אך כאן מבאר שהרכיבה על סוס דייקא מורה על מלכות, וכמו שמבאר.

(152) כי מושל הוא כנגד רצון הנשלטים [כמבואר למעלה פ"א הערה 236, ולהלן הערה 292], לכך ממשלת המלך מתבטאת כנגד אלו אשר מגביהים את עצמם, ואינם נוטים לקבל את מלכות המלך עליהם.

(153) לשונו למעלה פ"א [לאחר ציון 1075]: "כי הבגדים הם כבוד המלכות", ושם בהערה 1076 נתבאר שהכתר מורה על מעלת המלכות, אך בגדי מלכות מורים על כבוד המלכות, וכדבריו כאן. וראה להלן פ"ח הערה 314. ובח"א לגיטין סח: [ב, קכט.] כתב: "כי המלך הוא שראוי אל הכבוד, ויש לו בגדי מלכות... דרבי יוחנן קרי למאני מכבדותי [שבת קיג.]". ואודות שעניינו של מלך הוא כבוד, הנה מברכים על מלך של אומות העולם "שנתן מכבודו לבריותיו" [ברכות נח.], ואמרינן "ברוך שם כבוד מלכותו" [פסחים נו.]. ורש"י [בראשית מח, ב] כתב: "ויתחזק ישראל - אמר אף על פי שהוא בני, מלך הוא, אחלק לו כבוד, מכאן שחולקין כבוד למלכות. וכן משה חלק כבוד למלכות, 'וירדו כל עבדיך אלה אלי' [שמות יא, ח]. וכן אליהו [מ"א יח, מו] 'וישנס מתניו וגו"". וראה למעלה בפתיחה הערה 166, פ"א הערות 49, 408, ופ"ה הערה 4.

(154) חוזר לדבריו למעלה [לאחר ציון 130] שהמן הדגיש למלך שכל יקר וכבוד שיוענק לאיש שהמלך חפץ ביקרו, יחשב כאילו עשו זאת למלך עצמו, וראה למעלה הערה 132. וזהו שכתב כאן שכל מי שיהיה לו את כבוד המלך, יחשב שזהו כבוד המלך עצמו.

(155) יש להקשות, הרי המן לא ידע שהדברים מכוונים כלפי מרדכי שהציל את חיי המלך מבגתן ותירש, ואדרבה, המן חשב שכוונת המלך היא לעצמו [פסוק ו]. והמן ידע בנפשו שהוא מעולם לא החיה את המלך ובזה קיים מלכותו, ומהיכי תיתי שיחשוב שהאיש שהמלך חפץ ביקרו "עשה טובה זאת למלך להחיותו, והיה מקיים המלכות". ויל"ע בזה.

(156) אודות שהמציל בריה נעשה לסבת הבריה, כן ביאר הרמב"ן [בראשית א, כט] מדוע הותר לנח לאכול בשר בהמה, בעוד שלאדה"ר נאסר הדבר [רש"י שם], וז"ל: "וכאשר חטאו, והשחית כל בשר את דרכו על הארץ, ונגזר שימותו במבול, ובעבור נח הציל מהם לקיום המין, נתן להם רשות לשחוט ולאכול, כי קיומם בעבורו". הרי שהבהמות חבות את חייהן לנח, כי הוא סבת קיומן [הובא למעלה פ"ב הערה 102].

(157) רש"י כאן עמד על כך, וכתב: "ונתן הלבוש והסוס על יד איש - ואת הכתר לא הזכיר, שראה עינו של מלך רעה על שאמר שיתנו הכתר בראש כל אדם", ומקורו מפרקי דר"א פ"נ, וילקו"ש אסתר תתרנח [יובא בסמוך]. וראה ראב"ע [פסוק ח] שביאר מהלך אחר.

(158) כפי שנאמר להדיא בקרא דידן "ונתון הלבוש והסוס על יד איש משרי המלך הפרתמים".

(159) הלשון קצת לא מובן, אך מהמשך דבריו מתבאר שכוונתו היא שהמלך בעצמו יתן הכתר בראשו של האיש שחפץ ביקרו.

(160) והמלך לא ימנה מלך אחר, כי דבר זה הוא כנגד עצמו. ובנר מצוה [ו:] כתב: "כי אי אפשר שיצא דבר מן האחד והוא כנגדו, שאם כן יהיה הדבר כנגד עצמו, ודבר זה אינו כלל". ובגו"א ויקרא פ"כ אות יח כתב: "איך התורה בראה דבר שכנגד התורה" [הובא למעלה פ"ב הערה 413].

(161) בנצח ישראל פ"מ [תשט:] הביא את המשנה [סנהדרין כב.] "אין רוכבין על סוסו [של מלך], ואין יושבין על כסאו, ואין משתמשין בשרביטו", והעיר על כך מדוע לא זכרו גם שאין לובשין עטרתו [כפי שהזכירו זאת במדרש שמו"ר א, ח]. וכתב ליישב: "אמנם העטרה הוא ענין המלכות בעצמו, וזה אין צריך לומר שלא ילבש דבר שהוא מורה על המלכות בעצמו" [ראה למעלה הערה 121]. וכן כתב למעלה פ"א [לאחר ציון 1078] "כי כאשר יש עליה כתר, בודאי מלכה היא" [הובא למעלה פ"א הערה 1075].

(162) לא מצאתי שפירש זאת שם. ואולי צריך לגרוס "וכן לעיל פירשו אצל וכו'", ואכן האלשיך בפירושו למגילה [משאת משה] למעלה [ב, טז] עמד על כך, וז"ל: "'וישם כתר מלכות בראשה', שלא צוה אל אחד מסריסיה ישים הכתר על ראשה, רק הוא בעצמו 'וישם כתר וכו", כי אהבה מקלקלת השורה". אמנם המהר"ל אינו מבאר שזה משום "אהבה מקלקלת השורה", אלא שרק המלך יכול להניח הכתר בראש אדם אחר.

(163) לפנינו אינו נמצא בגמרא, אלא בפרקי דרבי אליעזר פ"נ, שאמרו שם: "כעס המלך על הכתר הרבה מאד, אמר המלך, הרשע הזה לא דיו שאמר אלי על המלבוש ועל הסוס, אלא אף על הכתר שבראשי, אם כן מה הניח לי. כיון שראה המן שכעס המלך על הכתר, חזר ואמר 'ונתון הלבוש והסוס על יד איש משרי המלך הפרתמים'". ובילקו"ש אסתר תתרנח אמרו "כיון שהזכיר הכתר נשתנו פניו של מלך, אמר זהו שראיתי בחלום שהיה מבקש להרגני. כשראה המן כך לא הזכיר הכתר, וחזר ואמר 'ונתון הלבוש והסוס'".

(164) לכאורה ברור מאוד מה שהוקשה לחז"ל, והוא שבפסוקנו הושמט הכתר [לעומת הפסוק הקודם שהוזכר בו]. אך כוונתו היא מדוע חז"ל מיאנו במה שביאר כאן, שהכתר הושמט מחמת שהנחת הכתר חייבת להעשות על ידי המלך עצמו.

(165) פירוש - לכך חז"ל מיאנו במה שביאר למעלה [שהנחת הכתר צריכה להעשות על ידי המלך בעצמו], כי בסופו של דבר אחשורוש לא הניח את הכתר על ראשו של מרדכי, ומוכח מכך שאין דעתו של אחשורוש נוחה בזה, וכמו שמבאר.

(166) מה שהמלך לא הניח לבסוף הכתר על ראשו של מרדכי [ולא משום שלא ניחא לו בזה, אלא משום טעם אחר].

(167) פירוש - עדיין אפשר לבאר שהמן השמיט את הכתר משום שחשב שרק המלך בעצמו יכול להניח הכתר בראש זולתו [וכפי שביאר למעלה], והואיל והמן חושב שהדברים מכוונים אליו [פסוק ו], והמן עומד מול המלך, לכך ביד המלך להניח הכתר על המן. מה שאין כן מרדכי, שאינו עומד מול המלך, אלא נמצא מרוחק מן המלך, ואין ביד המלך להניח הכתר בראשו, וכמו שמבאר.

(168) פירוש - זה מן הנמנע שאחשורוש יקום מכסא מלכותו וילך עד שער המלך בכדי להניח הכתר בראשו של מרדכי.

(169) פירוש - גם בלא הנחת הכתר בראשו של מרדכי יש לתמוה מדוע אחשורוש לא קרא עכשיו למרדכי, ויודה לו על מה שעשה.

(170) כפי שלמעלה פ"ב [לפני ציון 584] הביא את המדרש [אסת"ר ו, יג] שמרדכי נתמנה במקום בגתן ותרש, ומעתה מרדכי הוא הממונה על שמירת המלך. וראה להלן הערה 317.

(171) לשונו למעלה פ"ג [לאחר ציון 85]: "'וכל עבדי המלך כורעים ומשתחוים כי כן צוה לו המלך' [למעלה ג, ב]. יראה לומר כי מה שעשה אחשורוש וצוה להשתחוות להמן, עשה זה בשביל מרדכי, שהיה רוצה שישתחוה מרדכי גם כן לעבודה זרה, ובזה יהיה לגמרי מרדכי עם אחשורוש כאשר הוא עובד עבודה זרה. כי עתה שהיה מרדכי יהודי, והיה מואס בעבודה זרה, לא היה לגמרי עם אחשורוש, רק שהיה יושב בשער המלך [למעלה פרק ג, פסוקים ב, יט, כא]. אבל כאשר יעשה מרדכי כמעשיו להשתחוות לעבודה זרה, יהיה מרדכי לגמרי יועץ אל המלך, ויהיה מן רואי פני המלך. ולפיכך בסוף כאשר אמר [פסוק ח] 'יביאו הלבוש והסוס אשר רכב וגו", כתיב [להלן פסוק יב] 'וישב מרדכי אל שער המלך', כלומר אחר כל הכבוד הזה היה שב אל השער המלך, אל מקומו הראשון אשר היה מתחלה. אבל שיהיה מן אותם שהיו רואים פני המלך, לא היה זה. והכל בשביל שהיה מכיר שהוא יהודי, והוא שונא עבודה זרה". ולהלן פסוק יב [לאחר ציון 310] יבאר בשלשה טעמים מדוע רצונו של המלך הוא שמרדכי ישאר בשער המלך [(א) מרדכי הבין שרצון המלך הוא שישאר בשער המלך כדי שלא יבוא שם אדם להזיק למלך כבגתן ותרש. (ב) אחשורוש כבר מכר את היהודים להמן, והגזירה עדיין לא נתבטלה. (ג) כדי שהמן לא יחשוב שהוא נדחה מבית אחשורוש ע"י מרדכי, ויבוא למרוד במלך]. ודבריו כאן נוטים להסברו הראשון, שהמלך רוצה שמרדכי ישאר בשער המלך כדי לשומרו מבני אדם שירצו להזיק למלך, וכפי שניסו בגתן ותרש. וראה להלן הערות 311, 318.

(172) פירוש - מה שהמלך מציין להמן שמרדכי יושב בשער המלך [להלן פסוק י], אינו סתם בתור "מראה מקום אני לך", אלא זה בא להסביר מדוע המלך אינו קורא למרדכי שיבוא אצלו, וזאת משום שמרדכי ניצב על שמירתו בשער המלך, ואי אפשר לקחת אותו ממשמרתו.

(173) טעם שני מדוע אין המלך קורא למרדכי שיבוא אליו [והטעם הראשון הוא שהמלך אינו רוצה להסיר את מרדכי ממשמרתו].

(174) כי יש יותר נתינת כבוד למרדכי כאשר מרדכי נשאר במקומו ונשלח אליו שליח מהמלך, מאשר אם מרדכי יצטרך לבוא אל המלך. ואודות שיש יותר כבוד לאדם כשבאים אליו, כן מבואר בגמרא [ברכות י.], שאמרו שם "אמר רב המנונא מאי דכתיב [קהלת ח, א] 'מי כהחכם ומי יודע פשר דבר', מי כהקב"ה שיודע לעשות פשרה בין שני צדיקים, בין חזקיהו לישעיהו. חזקיהו אמר ליתי ישעיהו גבאי, דהכי אשכחן באליהו דאזל לגבי אחאב. ישעיהו אמר, ליתי חזקיהו גבאי, דהכי אשכחן ביהורם בן אחאב דאזל לגבי אלישע. מה עשה הקב"ה, הביא יסורים על חזקיהו ואמר לו לישעיהו לך ובקר את החולה". וכאמור, כל זה היה ניתן לומר מדוע המלך לא קרא למרדכי לבא אליו, ולכך זהו מן הנמנע שהמלך ישים כתר מלכות בראש מרדכי, אע"פ שיש בידו להניח כתר מלכות בראש המן הנמצא אצלו. אך חז"ל לא ניחא להו בכל זה, אלא אמרו שהשמטת הכתר מפסוקנו היא מחמת שלא היה ניחא ליה לאחשורוש להניח הכתר בראש זולתו, ולכך המן ויתר על בקשה זו.

תוכן העניינים

פירושים והערות מהרב יהושע הרטמן על אור חדש

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה