אור ברסלב

פירושים והערות מהרב יהושע הרטמן על אור חדש· רבי יהושע הרטמן

פרק ה · פסוק יב

פסוק יא

(401) רומז לספירת מלכות, שלאחר שהמן התפאר במדות של חג"ת של האבות, עתה מוסיף את ספירת מלכות של דוד המלך, "והוא [דוד] שקול ג"כ עם אבות העולם... מפני כי מדת דוד בלולה משלשתן" [לשונו בדרשת שבת הגדול (רכד:)]. וראה למעלה פ"א הערה 80, להלן פ"ח הערה 276, וגו"א בראשית פכ"ד אות מג [תטז.], ושם הערה 177.

(402) פירוש - הואיל ואלקות היא דבר שעל הכל, היה למרדכי לכרוע ולהשתחוה להמן על כך. אך "כל הכבוד הזה אינו נחשב לי כאשר רואה את מרדכי יושב בשער המלך ולא יכרע ולא ישתחוה, ואין נוהג בו כבוד, דבר זה הוא הפך כבודו, והוא בטול אל כבודו, ולכך אמר 'וכל זה איננו שוה לי וגו"" [לשונו למעלה לאחר ציון 378]. ואודות שאלקות היא על הכל, כן כתב בנר מצוה [כד.], וז"ל: "אבל כל אלו כוחות אין בהם מעלת עצם האדם במה שהוא אדם, שנברא בצלם אלקים. כי יש באדם עוד מעלה שהוא עצם האדם, והוא צלם האלקי, אשר זה הוא על הכל". וראה להלן פ"ח הערה 280.

(403) פ"ג לאחר ציון 80, וכלשונו: "'וינשאהו וישם את כסאו מעל כל השרים אשר אתו'. לא הוי צריך קרא לכתוב רק 'וישם כסאו מעל השרים אשר אתו', אבל 'וינשאהו' שהוא עצמו היה נוהג כבוד בו [למה לי]. וזה שאמרו במדרש [ילקו"ש כאן תתרנג] 'וינשאהו', שעשה לו בימה למעלה מבימתו של אחשורוש. והנה אחשורוש עצמו היה נוהג בו כבוד משום שעשה אותו עבודה זרה, ולכך היה מנשאהו עליו והיה נוהג בו כבוד", ושם הערה 83.

(404) עומד על ההבדל בין לשונות הפסוקים; כאן נאמר [פסוק יא] "ואת אשר נשאו על השרים ועבדי המלך", ואילו למעלה [ג, א] נאמר "וינשאהו וישם את כסאו מעל כל השרים אשר אתו", ומדוע למעלה נאמר "כל" ואילו כאן לא נאמר "כל".

(405) פסוק יד, שתיבת "כל" נדרשה לגימטריה חמישים, שאחשורוש היה מגביה את המן עד שער החמישים, עיי"ש.

(406) העושר, רבוי הבנים, והגדולה.

(407) להלן [לאחר ציון 455], שיביא את דברי הגמרא [מגילה טו.] שמרדכי הראה שטר שהמן הוא עבדו.

(408) נמצא שלכך לא נאמר כאן "מעל כל השרים", כי תיבת "כל" מורה על ע"ז, וכמו שביאר, וכאן המן בא לאפוקי מע"ז, ולומר שאמנם יש לו הרבה דברים [עושר, בנים, וכבוד], אך אין הם אלקיים, ואילו את הדבר האלהי שיש לו [שעשה עצמו ע"ז] את זה מרדכי מבטל ממנו. לכך מה שהמן הזכיר כאן את הכבוד שיש לו ["ואת כל אשר גדלו המלך ואת אשר נשאו על השרים ועבדי המלך"] הוא בהדגשה שאין זה דבר אלהי, ולכך מן הנמנע שהמן יזכיר כאן תיבת "כל", כי כוונתו להורות את ההיפך.

(409) לפנינו בגמרא איתא "אמר רב", אך בעין יעקב איתא "רב חסדא אמר", וכדרכו מביא כגירסת העין יעקב. וכן המשך המאמר הוא כגירסת העין יעקב. וראה למעלה הערה 95. ולהלן פ"ט ציון 172 ביאר שעשרת בני המן שנתלו הם העשרה שנהרגו, ולא כמאמר שלפנינו.

(410) "שבעים בלחם נשכרו - יונתן תרגם [ש"א ב, ה] על בניו של המן" [רש"י שם].

(411) פירוש - הגמרא מקשה כיצד רמי בר חמא אומר שהיו להמן מאתים ושמונה בנים כגימטריה של "ורוב", הרי הגימטריה של "ורוב" היא מאתים וארבע עשרה.

(412) פירוש - תיבת "ורב" נכתבה בכתיב חסר [ללא אות וי"ו], לכך הגימטריה של תיבת "ורב" היא מאתים ושמונה בלבד.

(413) ויקרא טו, כה "ואשה כי יזוב דמה ימים רבים וגו'", ופירש רש"י שם "ימים רבים - שלשה ימים". ובתורת כהנים שם "'ימים' שנים, 'רבים' שלשה", ובגו"א שם אות יט ביאר הדבר. וכן נאמר [דברים כ, יט] "כי תצור אל עיר ימים רבים וגו'", ופירש רש"י שם "'ימים' שנים, 'רבים' שלשה". ובגבורות ה' פ"ח [נ:] כתב: "השלישי הוא התחלת הרבוי, אמרו חכמים [תו"כ ויקרא טו, כה] 'ימים' שנים, 'רבים' שלשה. רצו בזה כי התחלת הרבוי הוא שלשה". ובנצח ישראל פ"ו [קנב.] כתב: "התחלת ויסוד הרבוי הוא שלש... כי הרבוי הוא שלשה... כמו שאמרו 'ימים' שנים, 'רבים' שלשה". ובנתיב העבודה פ"א [א, עח.] כתב: "לכך היו האבות שלשה, כי שלשה הם רבים, כמו שאמרו 'ימים' שנים, 'רבים' שלשה". אמנם בכמה מקומות כתב שמספר שנים הוא התחלת הרבוי, וכגון בדר"ח פ"ג מ"ג [קה:], תפארת ישראל פל"ד [תצט:], שם פל"ח [תקפו.], נצח ישראל פ"ה [פו.], גו"א דברים פכ"ז אות ט, דרוש על התורה [כו:], ועוד. ונראה לבאר, שיש שני סוגי רבוי; (א) הפך מאחדות. (ב) הרבה והמון. מספר שנים הוא התחלת הרבוי המופקע מאחדות, ומספר שלשה הוא התחלת הרבוי של הרבה והמון [שמעתי מידי"נ הרה"ג ר' הדר מרגולין שליט"א, ודפח"ח]. וחילוק זה מדוייק מאוד בלשונות של המהר"ל כאשר עסק בענין זה [הובא למעלה פ"ד הערות 270, 474]. וראה למעלה הערה 104, ובסמוך הערה 436.

(414) פירוש - מצוי הוא מאוד שיש לבני אדם שלשה בנים ויותר, ואין בזה חידוש. ואמרו חכמים [יומא עו.] "שאלו תלמידיו את רבי שמעון בן יוחי, מפני מה לא ירד להם לישראל מן פעם אחת בשנה. אמר להם, אמשול לכם משל למה הדבר דומה; למלך בשר ודם שיש לו בן אחד, פסק לו מזונותיו פעם אחת בשנה, ולא היה מקביל פני אביו אלא פעם אחת בשנה. עמד ופסק מזונותיו בכל יום, והיה מקביל פני אביו כל יום. אף ישראל, מי שיש לו ארבעה וחמשה בנים, היה דואג ואומר שמא לא ירד מן למחר, ונמצאו כולן מתים ברעב, נמצאו כולן מכוונים את לבם לאביהן שבשמים". הרי ארבעה או חמשה בנים הוא הדבר שכיח ומצוי.

(415) "במספר קטן" - הגמטריה של האותיות נספרות רק במספר יחידות, וכגון אותיות אל"ף יו"ד וקו"ף הן כולן גמטריה של אחת, ואותיות בי"ת כ"ף ורי"ש הן כולן גמטריה של שתים. וכן כתב בתפארת ישראל פל"ד [תקה:], וז"ל: "כי עשרה נחשב כמו דבור אחד, כי עשרה הם אחד במספר קטון". ושם פנ"ו [תתנט:] כתב: "עשרת הדברות בו נכללו כל תרי"ג מצות, ועשרה הם כמו אחד במספר קטן, עד שהתורה היא אחד לגמרי". ובנתיב התורה פ"א [לא.] כתב: "כי עשרה הם מסודרים יחד, עד שהם כמו דבר אחד. ולכך גם כן מספר עשרה הוא אחד במספר קטן, כי העשרה הם כלל אחד לגמרי" [ראה למעלה פ"ד הערה 162, ופרק זה הערה 128].

(416) בבחינת "לפני שבר גאון", וכמצויין למעלה הערה 312. והעמיד כאן רבוי לעומת העדר, כאשר ההעדר הוא הפך לרבוי. והביאור הוא כי הרבוי מורה על הברכה ["כל ברכה שבמקרא לשון רבוי הוא" (רש"י סוטה י.), וכמבואר למעלה פ"א הערה 395], וההעדר מורה על הקללה ["כל קללה הוא העדר ובלתי מציאות" (לשונו בנתיב התוכחה פ"א)], ולכך הרבוי וההעדר הם הפכים. ובנצח ישראל פנ"ט [תתקיד:] כתב: "כי אין הקללה רק העדר המציאות, ואין ברכה רק תוספות מציאות". ובח"א לב"ק צג. [ג, טו:] כתב: "כי הקללה היא העדר, וכן הברכה היא תוספת דבר". וראה להלן הערות 432, 455.

(417) לשונו בגבורות ה' פס"ד [רצה:]: "אמרו במדרש [שוחר טוב מזמור קטז] לא היה ראוי מיתה לצדיקים, אלא בשביל ששאלו המיתה בפיהם. אברהם אמר [בראשית טו, ב] 'אנכי הולך ערירי'. יצחק אמר [בראשית כז, ז] 'ואברכך לפני מותי'. ביעקב כתיב [בראשית מו, ל] 'אמותה הפעם'. ביאור הדבר הזה... מצד שהמיתה טבעית לבני אדם מצד החומר, והצדיקים אינם דוחים הטבע, כי הטבע ראוי להנהגת העולם, והיא הנהגה של אמת. והצדיקים במה שהם צדיקים חפיצים באמת, ואינם חפיצים שיצא העולם חוץ מסדר האמת". ובדר"ח פ"ג מ"ה [קמו:] כתב: "ומה שאמר [ע"ז ה.] שאין מלאך המות שולט בהן, זה הנהגת הטבע, שלא יהיו מסורין תחת הטבע, שמלאך המות שולט בבני אדם לפי הטבע". ובנתיב הצדקה פ"ג [א, קעד:] כתב: "הצדקה מבטלת המיתה, שהמיתה היא מצד עולם הטבעי, והצדקה היא מעשה אלקי קודש".

(418) כי הוא נעשה על ידי אדם. ואודות היחס שבין הטבע לבין האדם [שאינו טבעי], כן כתב בדר"ח פ"ג מ"ה [קמג.], וז"ל: "כי ההנהגות אשר הם בעולם הם שלש [וכאן נביא את השתים הראשונות]; כי ההנהגה שצריך האדם לנהוג לפי מנהגו של עולם, לחרוש ולזרוע, ושאר צרכיו אשר הם צריכים לפי הנהגת סדר העולם וטבעו, והאדם הוא משועבד להנהגת הטבע. ועוד יש הנהגה בלתי טבעית, והיא הנהגה האנושית, אשר מתחדש מן הבחירה, ועל ידי זה הנהגה הנימוסית, שהוא על ידי המלכות מה שירצה ומה שלא ירצה, וגוזר גזירתו על האדם, והוא הנהגת הנימוס. והאדם הוא משועבד גם כן להנהגה הזאת, שהוא משועבד אל המלך, שעל ידו הנהגה הזאת... וזה אמרם גם כן בפרק קמא דע"ז [ה.], אמר רבי יוסי, לא קבלו ישראל את התורה אלא שאין מלאך המות ואומה ולשון שולטת בהן... ומה שאמר שאין מלאך המות שולט בהן, זה הנהגת הטבע... ו'אומה ולשון' הוא הנהגה האנושית הבלתי טבעי". דוגמה נוספת; ובאבות פ"ה מ"ד אמרו "עשרה נסים נעשו לאבותינו במצרים, ועשרה על הים", וכתב שם לבאר [קג:]: "ויש להקשות, אחר שעשה הקב"ה עשרה נסים עם ישראל במצרים, למה הוצרך לעשות על הים. ויראה לומר, כי השם יתברך עשה נסים לישראל כדי שיהיו אל השם יתברך לגמרי... ומפני כי ההצלה היא בשנים; האחד ההצלה מן המתנגד הוא האדם, שהוא בעל בחירה ובעל שכל. והמתנגד השני הוא הטבע. והמתנגד שהוא האדם, שהוא בעל שכל, מצד מה הוא יותר קשה מן המתנגד הטבעי, כי המתנגד הזה מחשב תמיד בחכמתו להתגבר על מתנגדו, ולפיכך מצד מה הוא קשה מן הדבר הטבעי, שהוא הולך לפי טבעו... ומצד מה אינו קשה כל כך, כי אפשר שישתנה דעתו ויבטל מן מה שהיה מתנגד. אבל הטבעי אינו כך, כי לעולם הוא עומד. ולפיכך הוציא הקב"ה את ישראל מן מצרים על ידי נסים, והציל אותם מן המתנגד שהוא בעל שכל, הוא פרעה ומצריים, שהיו באים עליהם בכח ובגבורה, והיו עומדים בפניהם שלא יצאו מתוכם, והשם יתברך הוציא אותם. וגם עשה עמהם ניסים על הים, שהוא מתנגד הטבע, שלא היו עוד תחת רשות פרעה, והוציא את ישראל מתוך הים, וקרע להם הים הטבעי שהיה עומד בפניהם. והרי הציל את ישראל ממתנגד הטבעי, וממתנגד בעל שכל". דוגמה נוספת; אמרו חכמים [יבמות סג:] שאשה רעה היא קשה ממות, וכתב על כך בח"א שם [א, קלח.], וז"ל: "כי המות אינו רק העדר בלבד, אבל האשה שהיא אדם שכלי, והיא רע, וזהו יותר ממה ששולט עליו המות. שלא יבא המות רק בטבע ובהנהגות העולם, שדבק באדם ההעדר, וזהו מצד החומרי. אבל האשה שהיא אדם שכלי, ובא ממנה הרע בדבר שהוא מצד השכלי, הוא יותר רע".

(419) כי פרנסת אדם שייכת לסדר העולם, וכמו שכתב בנצח ישראל פ"מ [תשז.], וז"ל: "פרנסתו ומחייתו של אדם, שהוא כסדר העולם". ובנתיב הצדקה פ"ד [א, קעז.] כתב: "כי על השם יתברך להשלים את כל העולם, שהוא בראו, והוא ברא את העני, וצריך לפרנסו". ובח"א לסוטה ד: [ב, ל.] כתב: "כי פרנסת האדם מסודר מן השם יתברך על ידי היושר... ולכך מי שבא על הזונה, שהוא הסרה ונטיה מן היושר, לבסוף יבקש ככר לחם ולא ימצא" [הובא למעלה בפתיחה הערה 41]. ובח"א לקידושין פב. [ב, קנב:] כתב: "הפרנסה לאדם הוא קיומו, ואם היה אדם חסר פרנסה, שהוא קיום מציאותו, אין זה מפעולת הפועל שיפעל פעולה שאין לה קיום ועמידה. אבל מגדר הפועל השלם, שיהיה פעולתו בשלימות. ולפיכך נמצא בכל הנמצאים שיש להם פרנסה בלא טורח ובלא עמל כאשר ראוי, ומכל שכן היה ראוי דבר זה לאדם, אשר הוא מבחר מן הנמצאים. וכן היה קודם שחטא האדם, עד שהרע את מעשיו וקפח פרנסתו" [הובא למעלה פ"ג הערה 291]. ועוד אודות שפרנסת האדם מוכנה ומוסדרת בשבילו, הנה אמרו חכמים [יומא לח:] "אין אדם נוגע במוכן לחבירו, ואין מלכות נוגעת בחברתה אפילו כמלא נימא". ובנתיב הצדק פ"ג [ב, קמב.] כתב: "כי הש"י ברא את האדם, וחילק פרנסה לכל אחד ואחד, ולא ברא הש"י שיהיו שנים מתפרנסים מדבר אחד, רק שיהיה לכל אחד פרנסה מיוחדת. ואפילו שתי שערות אינם מתפרנסים ממקום אחד, כדאיתא בפ"ק דבבא בתרא [טז.], אמר הקב"ה לאיוב הרבה נימין בראתי, וכל אחד בראתי לו גומא בפני עצמה שלא יינקו שתים מגומא אחת... ואם השי"ת נותן לכל שיער ושיער יניקה בפני עצמה, כ"ש וק"ו שהש"י נותן לכל אדם יניקה בפני עצמו... כי הש"י סידר לכל אחד ואחד את שהוא ראוי לו, ואין אדם נוגע במוכן לחבירו אשר סידר אליו הש"י. ואם הוא נוגע במוכן לחבירו הרי נחשב זה כמו גזילה". ובדרשת שבת תשובה [סט.] הביא את מאמרם [נדה לא.] שהולד במעי אמו "אוכל ממה שאמו אוכלת, ושותה ממה שאמו שותה", וכתב על כך שם [עג:]: "ביאור זה כי הולד כאשר הוא מונח בבטן אמו הרי האם הוא עולמו, ואמר שבבטן אמו אינו מקבל רק מה שמסודר לו מן עולמו, ואינו חפץ באחר. ודבר זה הוא תקון שלו שלא יבקש רק מה שיתן לו מזלו אשר הוא דרכו והוא עולם שלו, ולא יבקש מה שלא יתן לו עולמו, אשר הוא דרכו והוא מזלו. ודבר זה אמרו חכמים ז"ל במסכת יומא בפרק אמר להם הממונה [לח:] אין אדם נוגע במוכן לחברו. כלומר שאל ידאג לומר פלוני מקפח פרנסתי, שזה אינו, כי אין אדם נוגע במוכן לחברו. ולכך אמר שאוכל ממה שאמו אוכלת, ובודאי דבר זה הוא מוכן לו, ואי אפשר שיתפרנס בו אחר. לכך ידע כי כאשר הוא בעולם הזה מה שמסודר לו מן עולמו וממזלו שהוא דר בו מוכן לו, ולא לאחרים כלל, וכן מה שיש לאחרים אינו מוכן לו כלל. ובזה הוא ניצל מן הקנאה שלא יחפוץ מה שיש לאחר רק ישמח בחלקו מה שראוי לו מעולמו אשר נתן לו השם יתברך שמו". וראה דרשת שבת הגדול [רט:].

(420) פירוש - העדר שהוא בלתי טבעי נעשה רק על ידי קום ועשה, ואינו נעשה מאיליו בשב ואל תעשה.

(421) ילקו"ש ח"א רמז תתח "כי ה' אלהיך ברכך [דברים ב, ז]. יכול אפילו אתה יושב ובטל, תלמוד לומר 'בכל מעשה ידך'; אם עושה אדם, הרי הוא מתברך. ואם לאו, אינו מתברך".

(422) לשונו בח"א לב"ב ח: [ג, נט:]: "מיתה, חרב, רעב... המיתה שהיא טבעית כהנהגת העולם מעצמו. וחרב שלא כהנהגת העולם לגמרי, על ידי האדם. ואילו הרעב קצת הוא כהנהגת העולם מעצמו, ומכל מקום אין זה מנהגו של עולם לגמרי, כי כאשר העולם נוהג כמנהגו יש בעולם פרנסה לכל בריה". דוגמה לדבר; בגבורות ה' פנ"ז [רנג.] כתב: "שלש מכות שהיו... והם ערוב דבר שחין; ידוע כי הערוב חיות רעות הטורפות בשיניהם, והוא נקרא השחתה שמשחיתים חיות רעות, וזה אינו פועל טבעי, שאין מעשה חיה רעה פועל טבעי. ולפיכך נאמר אצל הערוב [שמות ח, כ] 'תשחת הארץ מפני הערוב', שהיו החיות הרעות משחיתים, וזה פועל אינו טבעי. אמנם מכת הדבר הפך זה, שהמיתה הוא דבר טבעי לעולם, כי המיתה טבעית לנבראים התחתונים. הרי הערוב בלתי טבעי לגמרי, והדבר הוא טבעי לגמרי. אמנם השחין הוא ממוצע, כי הוא אינו ענין טבעי לגמרי, שהרי השחין הוא יוצא מן הטבע, והוא מותר הטבע. ואינו גם כן בלתי טבעי לגמרי... וזה כמו ממוצע בין דבר שהוא בטבע ובין דבר שהוא שלא בטבע, כי השחין נעשה מן הטבע, שהרי בדרך הטבע נעשה. אמנם במה שהוא אינו ראוי שיהיה נמצא השחין אם האדם על פי הטבע הישר, יש בו דבר שאינו טבע, לכך הוא ממוצע בין שניהם".

(423) כי דבר והפכו והממוצע ביניהם כוללים את כל החלקים, וכמו שכתב בתפארת ישראל פנ"ה [תתנ:], וז"ל: "מפני כי אלו שלשה הם כוללים כל החלקים, לפי שהם דבר והפכו והדבר שהוא ממוצע בין שניהם. ולפיכך אלו שלשה... כוללים כל הדרכים".

(424) מבאר טעם שני מדוע עשרה בני המן נתלו, עשרה מתו, ועשרה חזרו על הפתחים. ועד כה ביאר ששלשת הדברים האלו כוללים את כל מיני ההעדר [טבע, לא טבע, וממוצע ביניהם]. ומעתה יבאר שהם כנגד שלשת הדברים שיש לאדם מבניו [כבוד, ישוב העולם, ועושר].

(425) פירוש - יש לאבות הכבוד מבניהם.

(426) לשונו בדר"ח פ"ג מי"ד [שסו:]: "ויותר מזה המעלה השלישית, שנקראו ישראל 'בנים' אל השם יתברך [דברים יד, א], שזאת המעלה על הכל, כי בשביל זה נותנים ישראל כתר בראש מלך מלכי המלכים, כדאיתא בפרק אין דורשין [חגיגה יג:] כי סנדלפון עומד מאחורי המרכבה, וקושר כתר לקונו מתפלתן של ישראל. ודבר זה בשביל כי הם בנים של הקב"ה, דכתיב 'עטרת זקנים בני בנים', ולכך סנדלפון קושר כתר לקונו מתפלתן של ישראל, שהם בנים של מקום". ובבאר הגולה באר הרביעי [תד.] כתב: "תפילין דמארי עלמא 'עטרת זקנים בני בנים', שהאב מתעטר בבנים, כאשר הבנים יש להם שבח, ולפיכך הוא יתברך מתעטר בשבח בניו, והם התפילין של הקב"ה [ברכות ו.]. ואל תתמה כי איך שייך לומר דבר זה, שיהיה הוא יתברך, אשר הוא שלם בכל השלימות, יהיה מתעטר ומשתבח בשבח עלוליו, אשר הם מעשי ידיו. שדבר זה אין שאלה כלל, כי הכתוב שאומר 'עטרת זקנים בני בנים', רוצה לומר כי שבח זה הוא מצד הזולת, והוא תוספת שבח. כי השבח שהוא אל השם יתברך בוודאי לדבר זה אין סוף, רק כי שבח זה ופאר זה הוא מצד הזולת, והוא תוספת שבח. ולכך הוא יתברך מתפאר בשבח עלוליו, שהם מעשה ידיו. ואף אם אין היצירה דומה ליוצרם, ואין העלול כמו העילה, מ"מ יש כאן תוספת שבח ופאר מצד שהשבח הוא מצד הזולת. ולפיכך דבר זה התפילין של השם יתברך כמו שאמרנו, שדבר זה הוא תוספת פאר שהוא מצד הזולת". אמנם בח"א לשבת כג: [א, ז:] ביאר שאין הבן כבוד האב, שאמרו שם בגמרא "דמוקיר רבנן הוי ליה חתנוותא רבנן", וכתב לבאר: "מאן דמוקיר רבנן, בשביל שהיה מכבד את התורה, ראוי שיהיה מכובד מן התורה... ומפני זה יהיה חתנותא דרבנן, שחתניו הם כבודו לבד, ואין דומה לבן שהוא דבר עצמו ובשרו של אדם, אבל חתנותא הם כבודו. כמו שנקרא בגדי אדם 'מכבדותי', שרבי יוחנן קרא למאני מכבדותיה [שבת קיג.], שהם דבקים באדם. וכן חתניו דביקים הם על ידי קידושיו בבנותיו" [הובא למעלה פ"א הערה 466]. ומכך משמע שאין בניו כבודו של אדם כי הבן הוא "עצמו ובשרו", והכבוד הוא רק מהזולת [כמבואר למעלה פ"א הערות 375]. ויל"ע בזה.

(427) לשונו להלן פ"ט [לאחר ציון 156]: "ידוע כי ישוב הארץ נקרא כבישה, שכובש את הארץ ומתיישב בה, וכדכתיב 'פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה', שנאמר זה על שיהיו מיישבין את הארץ שכבשו", וראה שם הערה 157. ובגו"א בראשית פמ"א אות טז [רפג.] כתב: "כי הבנים ישוב הארץ כמו כבוש הארץ, כדילפינן מקרא 'פרו ורבו וכבשוה', 'מי שדרכו לכבוש הארץ מצווה על פריה ורביה' [רש"י שם]". וקודם לכן שם פל"א אות ח [קיג.] כתב: "הבנים הם ישוב העולם". ובח"א ליבמות סד. [א, קמא.] כתב: "ועוד יש לך לדעת ולהבין כי מי שהוא עוסק בפריה ורביה נחשב שהוא כללי, כי פריה ורביה מעמיד הכלל, והכללי הוא בחיים, שהרי הכללים הם עומדים קיימים בלא שינוי". ובח"א לשבת לב: [א, כב.] כתב: "כי האדם קודם שהוליד הוא אדם פרטי, וכל פרטי גשמי. וכאשר יוליד האדם, ובכחו הכללי, היינו הבנים, שוב אין הוא פרטי, רק יש לו כח כללי, ולא נקרא עוד פרטי כאשר יש לו תולדת, כי אז הוא כללי".

(428) אבות פ"ו מ"ט "הנוי והכח והעושר והחכמה והבנים והזקנה והכבוד נאה לצדיקים ונאה לעולם", ובדר"ח שם ביאר ששבע מעלות אלו נזכרו באופן של "מעלין בקודש", נמצא ש"בנים" הוא יותר מ"עושר". ולגבי בנים כתב שם [רפט.] בזה"ל: "ואחר כך זכר 'הבנים', שהם תולדות שלו, והם קנין בפני עצמו". ונאמר [בראשית ד, א] "ותלד את קין ותאמר קניתי איש את ה'", ופירש רש"י שם "את ה' - כמו עם ה', כשברא אותי ואת אישי, לבדו בראנו, אבל בזה שותפים אנו עמו". ואמרו חכמים [שבת לב:] "איזה הן מעשה ידיו של אדם, הוי אומר בניו ובנותיו של אדם" [ראה ח"א לב"ק נ. (ג, ט.), ודרשת שבת הגדול (רא.)]. ועוד אמרו חכמים [במדב"ר י, ד] "'ואת עמלינו' [דברים כו, ז], אלו הבנים". ואם בנים נקראים "מעשה ידים" ו"עמלינו", ממילא הם גם יכולים להקרא קנין לאדם. ובפזמון "מעוז צור" משוררים "רוב בניו וקניניו על העץ תלית". ונראה לבאר זאת על פי דבריו בנר מצוה [קטו:], וז"ל: "[כאשר] יש לו בנים תלמידי חכמים... אז נקרא שיש לו שלימות עולם הזה. אבל כל המעלות שיש לאדם עצמו, בשביל כי האדם בעל מיתה, אין זה נקרא שיש לו עולם הזה. רק כאשר יש לו בנים תלמידי חכמים, זה נקרא שיש לו עולם הזה, כי הבנים נשארים אחר מותו". ועיין שם הערה 315 מהו היחוד שיש לבנים תלמידי חכמים על פני סתם בנים. אך על כל פנים בנוגע לדידן אף סתם בנים עדיפים על עושר של כסף וזהב, כי "הבנים נשארים אחר מותו", לעומת על כסף וזהב נאמר להדיא [תהלים מט, יז-יח] "אל תירא כי יעשר איש כי ירבה כבוד ביתו, כי לא במותו יקח הכל לא ירד אחריו כבודו".

(429) פירש רש"י שם "כי קללת אלקים תלוי - זלזולו של מלך הוא שאדם עשוי בדמות דיוקנו... כל קללה שבמקרא לשון הקל וזלזול, כמו [מ"א ב, ח] 'והוא קללני קללה נמרצת'". ולהלן פסוק יד [לאחר ציון 605] כתב: "אין דבר שהוא בזיון ובטול לצלם אלקים כמו התליה, מפני כי שאר מיתה אין הצלם בגלוי ובבזוי, אבל זה נתלה וצלם שלו הוא נתלה על העץ בגלוי. ולכך אמרה תורה [דברים כא, כג] 'לא תלין נבלתו על העץ', מפני שהוא קללת ובזיון אלקים". וראה להלן פ"ו הערה 385, ופ"ז הערה 133.

(430) לכאורה העשרה שנתלו [שהם "כנגד זה שהם כבוד אליו"] יכולים גם להיות כנגד "שממנו ישוב העולם", כי גם הם "מתו ונאבדו מן העולם", ולשם מה צריך עוד עשרה בנים אחרים שימותו מיתה רגילה כדי להורות על כך. ובגו"א בראשית פל"ח אות ט [רמג:] כתב שלש תועלתיות אחרות שיש בבנים, וכלשונו: "כי הבנים לכל אדם הם לג' דברים; האחד, שלא ימחה שמו מישראל, וכדכתיב אצל מי שאין לו בנים [דברים כה, ו] 'ולא ימחה שמו מישראל'. השני, שראוי מצד עצמו, אף על גב שיש לו בנים שיוציא ענפים, והבנים כמו ענפים, וכל שמרבה בהם יותר שלימות. הג', הוא שישמש הבן לאב, ומזה הצד ראוי שיהיה לו בנים... וידוע כי תועלת הבנים הם לג' דברים; האחד, שאם אין לו בנים כלל שמו מחוי, והבנים מקיימין שמו בישראל. והשני, כי הבנים הם לאדם כמו ענפים, וכל עוד שיש ענפים הרבה לו, אף על גב שיש לו בן שלא ימחה שמו מישראל, מכל מקום טוב כאשר יש לו יותר בנים. הג', שהוא צרכו וסעדו בעולם, כמו המקל שהוא סעד לזקנים". ויש לבדוק אם אפשר להתאים שלש תועלתיות אלו כנגד שלשת הדברים שכתב כאן [כבוד, עושר, וישוב העולם].

(431) שהיו להמן שבעים בנים מחזרים על הפתחים [מגילה טו:], והובא למעלה לפני ציון 410.

(432) וראוי שהעוני כאן יחשב כמו מיתה, וכפי שכתב למעלה [לאחר ציון 415]: "היו מתחלקים אלו שלשים [בני המן] לשלשה חלקים, כי כמו שהיה לו מתחילה הרבוי, היה מגיע לו אחר כך ההפך, הוא ההעדר הגמור". והעשרה שנתלו והעשרה שמתו אכן הגיעו אל ההעדר הגמור, אך עניות אינה נחשבת העדר גמור כמו מיתה. ואע"פ שאמרו חכמים [נדרים ז:] "עניות כמיתה", ועני הוא אחד מארבעה שחשובין כמת [נדרים סד:], מ"מ אין בזה העדר גמור כמו מיתה. אמנם תוספות סוטה ד: [ד"ה נעקר] כתבו "עניות דקשה ממיתה". וראה להלן פ"ח הערה 15.

(433) שמעתי לבאר שספירת מלכות היא הספירה השביעית, ומלכות היא בבחינת "לית מגרמיה כלום" [ראשי תיבות "מלך"]. ודוד המלך אומר על עצמו [תהלים פו, א] "תפלה לדוד הטה ה' אזנך ענני כי עני ואביון אני". ובקהלת יעקב [ערך לדוד] כתב: "ומלכות נקרא 'לחם עוני'" [מקורו בזוה"ק ח"א רלח.]. לכך העניות הנמצאת בספירת מלכות היא שביעית מהשפע הנמצא בכל שבע הספירות. ובנתיב יראת השם פ"ג [ב, כט:] כתב: "מה שהעניות היא כמו מיתה, ג"כ זה ענין מופלג מאוד בחכמה, בארנו אותו הרבה, כי החיים שהאדם מקבל נחשב כמו ברכה, שהרי נאמר [תהלים לו, י] 'כי עמך מקור חיים', שהשם יתברך הוא מקור החיים, מאתו משפיע החיים לכל חי. ונמצא כי החיות הם השפעה, כמו העושר והפרנסה שהם השפעה מן השם יתברך... וזה שאמר כי העוני, שהיא מניעת השפע, הוא כמו מיתה, שהוא סלוק שפע החיים הבא על האדם".

(434) "כי המן היה מוכן לרבוי עושר, כי על כן נקרא 'המן' שיש לו המון" [לשונו להלן ח, סוף פסוק א]. ונראה שזהו חידושו של המהר"ל לבאר כך את שם "המן", כי לא מצאתי מקור אחר שיבאר כן. ובספר השרשים לרד"ק, שורש המן כתב ששורש תיבת "המון" הוא "המן". ובא לבאר כאן הסבר נוסף למספר שלשים ולחלוקתם לשלש קבוצות שונות; עניינו של המן הוא המון ורבוי, ומספר שלשים מורה על כך [כי הוא שלש פעמים עשר], וכן מספר שלשים מורה על שלש קבוצות שונות [כי התחלת מספר שלשים הוא שלש], וכמו שיבאר.

(435) צרף לכאן שעשו, זקנו של המן, אמר [בראשית לג, ט] "יש לי רב", בעוד שיעקב אבינו אמר [שם פסוק יא] "יש לי כל". ובתנחומא וישלח אות ג אמרו "יעקב אמר להם שיאמרו לעשו [בראשית לב, ו] 'ויהי לי שור וחמור'. וכי לא היה לו אלא שור וחמור בלבד, מן דורון שלו אתה יודע מה היה אצלו [שם פסוק טו] 'עזים מאתים ותישים עשרים וגו". אלא שהצדיקים ממעטין את עצמן, והרשעים מרוממים את עצמן. שכן עשו אומר 'יש לי רב'. עליהן נאמר [משלי יג, ז] 'יש מתעשר ואין כל מתרושש והון רב'". נמצא ש"המון" של המן בא לו מזקנו עשו שאמר "יש לו רב". וכן כתב ברסיסי לילה אות נח, וז"ל: "וכן המן שנתפאר ברוב בניו... אחז לשון אבותיו, דעשו אמר 'יש לי רב', ויעקב אמר 'יש לי כל'. וכן המן אמר 'רוב בניו' ואצל מרדכי נאמר [להלן י, ג] 'לכל זרעו'. כי מי שיש לו מדת הסתפקות, כל מה שיש לו הוא אצלו, שיש לו כל. מה שאין כן מי שהומה ומהמה בתאוות, אפילו יש לו הרבה מאד אומר שיש לו רב, אבל לא כל, כי אין אדם מת וחצי תאוה בידו [קהלת רבה א, לד]. וכן ריבוי הבנים שנתפאר שב אצלו לתאוה וחמדה, ככל חמדת העולם הזה, כי לא כיוון לשם שמים, וכל מה שהיה לו לא היה מספיק לו עדיין. ועל כן סופו עשרה נהרגו ועשרה נתלו ועשרה מחזרים על הפתחים, ולא היה לו במה להתפאר רק כמו רגע".

(436) כמבואר למעלה הערה 413.

(437) "כי כל אדם יש לו גם כן שלשה בנים" [לשונו למעלה לפני ציון 414].

(438) למעלה [לאחר ציון 414] ביאר באופן אחר מספר שלשים, שהוא מספר שלש בהפלגה, וכלשונו: "כי שלשים כמו שלשה, כי עשרה במספר קטן הוא אחד". אמנם כאן מבאר שמספר שלשים הוא שלש פעמים מספר עשר, שכתב: "שלשים, שהוא שלשה פעמים עשרה", ולא עשר פעמים שלשה. והטעם הוא שכאן רוצה להורות שמספר שלשים הוא "המון", והואיל ומספר עשר מורה על הרבוי ["כי מספר עשרה הוא מספר של רבוי" (לשונו בגו"א שמות פ"א אות ה, עמוד ח.)], וכן מספר שלש מורה על "רבים", לכך שלש פעמים עשרה הוא רבים של רבוי, ועל כך אמרינן "המון".

(439) "כי שלשים כמו שלשה, כי עשרה במספר קטן הוא אחד" [לשונו למעלה לאחר ציון 414].

(440) לשונו בדר"ח פ"ג מ"ו [קנח:]: "כי לא שייך מספר באחד, אבל שנים הם התחלת המספר, ולפיכך יש בשנים מה שלא תמצא באחד. אמנם אין השנים רק מספר זוג, ואין כאן מספר נפרד כלל, אבל שלשה יש בו מספר נפרד. וכן אמרו [ראב"ע בפירושו הארוך לשמות ג, טו] כי השנים הם התחלת מספר הזוגות, ושלשה התחלת מספר הנפרדים". אמנם בכמה מקומות כתב שהשלישי מאחד את שתי הקצוות ההפוכות. וכגון, בדר"ח פ"ג מ"ג [קז.] כתב: "השנים הם כנגד שתי הקצוות, שהם הפכים, כי השחור והלבן הם שני הפכים לגמרי, ואין בהם אחדות כלל, שתראה מזה כי השנים אין בהם אחדות. ולא כן שלשה, כי על ידי השלשי יש חבור, שאי אפשר שיהיו ג' דברים הפכים. ושני דברים שהם הפכים, כמו השחור והלבן, ותניח עוד צבע שלישי, כמו האדום, הרי צבע זה הוא ממוצע, שאינו שחור ואינו לבן, והוא ממוצע ביניהם, ועל ידי זה מתחברים שני הפכים כי הוא ביניהם. ולכך על ידי שלישי יש חבור להם". וכן כתב לגבי שלשת האבות בגבורות ה' פ"ט [נח:], וז"ל: "השלישי אין לו מתנגד, ואדרבה הוא מאחד הכל, ולפיכך השלישי נגד האמצעי, שהאמצעי מאחד שני הקצוות, ובשביל כך מדת אברהם חסד, ומדת יצחק מדת הדין, הפך לזה, כי הדין צריך לרדת לעומק הדין עד הסוף, והחסד כאשר אין יורד לסוף הדבר... ויעקב נגד האמצעי". ובנצח ישראל פמ"ה [תשסג:] כתב: "כי השנים הם כנגד שני הפכים, והם מחולקים ואין להם אחדות כלל... אבל מן שנים ואילך אי אפשר שיהיו שלשה הפכים, ולפיכך בג' יש התאחדות, ולא בשנים, שיש בו רבוי" [ראה למעלה בפתיחה הערות 192, 199, 205, פ"א הערה 810, פ"ב הערות 211, 220, פ"ד הערות 482, 483, ופרק זה הערות 72, 87, 400]. ואילו כאן מבאר ש"השלשה הם מחולקים". ויש לומר, מה שמספר שלש מאחד החלקים אין פירושו ששלשת הדברים המתאחדים נעשים זהים זה לזה, דשלשת האבות יוכיחו, שיעקב מאחד את אברהם ויצחק, אך אברהם יצחק ויעקב נשארו שונים זה מזה. לכך הגדרת מספר שלש היא שהוא מאחד דברים מחולקים, אך מכלל "מחולקים" לא יצא. זאת ועוד, דדוקא משום שמספר שלש הוא התחלת מספר הנפרדים, לכך הוא גם מאחד הדברים להדדי. ונקודה זו מבוארת בגבורות ה' ר"פ לא, וז"ל: "השלישי... הוא מספר שלם, כי האחד אין בו רבוי, ואינו נקרא מספר. ומספר שנים אינו מספר שלם, כי אין בו רק זוג, ואין בו נפרד. אבל שלשה בעבור שיש בו זוג, ויש בו נפרד, נקרא זה מספר שלם" [הובא למעלה פ"א הערה 532]. לאמור שבמספר שלש גופא יש איחוד בין שני דברים [זוג ונפרד], ולכך יש בידי מספר שלש לאחד את שני הדברים שקדמו לו.

(441) למעלה [לאחר ציון 416].

(442) הם העשרה שנתלו, וכלשונו למעלה [לאחר ציון 417]: "ויש העדר שהוא בלתי טבעי לגמרי, כמו התליה שהוא על ידי אדם, והעדר זה הוא בלתי טבעי".

(443) "ומה שהיו חוזרים על הפתחים, אינו טבעי ואינו בלתי טבעי; כי בשביל שהיה להם העדר הממון היו חוזרים על הפתחים, שאין דבר זה טבעי לגמרי, כי דרך העולם שיש להם פרנסה. ואינו בלתי טבעי לגמרי, כי הדבר שהוא בלתי טבעי הוא דרך חדוש במעשה, אבל העדר זה נעשה גם כן כאשר אינו עושה דבר, ואינו מרויח. ולכך דבר זה אינו בלתי טבעי לגמרי, ואינו טבעי גם כן, רק הוא כמו ממוצע בין שניהם" [לשונו למעלה לאחר ציון 418]. וההבדל בין דבריו כאן לדבריו למעלה הוא, שלמעלה ביאר שההעדר הוא הפך הרבוי ["כי כמו שהיה לו מתחילה הרבוי, היה מגיע לו אחר כך ההפך, הוא ההעדר הגמור" (לשונו לאחר ציון 415)], ואותו מספר שמורה על הרבוי [שלשים] הוא מורה גם על ההעדר ["כי שלשים כמו שלשה" (לשונו לפני ציון 415)], וההעדר המתחלק לשלשה סוגים הוא העדר שמקיף את כל סוגי ההעדר ["כי כל מיני העדר היו שולטין בהמן" (לשונו לאחר ציון 422)]. אך כאן מבאר שמספר שלשים מורה על המון [ולא רק על רבוי], כי הוא שלש פעמים מספר עשר. אך הואיל והתחלת מספר שלשים הוא שלש, ושלש מורה על חילוק, לכך המון בניו התחלקו לשלשה סוגי ההעדר. נמצא שלמספר שלשים יש שני פנים; מספר של עשר [כפול שלש], ומספר של שלש [כי התחלת מספר שלשים הוא שלש]. ולפי זה הרבוי וההעדר אינם שני צדדים של מטבע אחת, אלא רבוי לחוד והעדר לחוד, ורק הרבוי וההעדר נזדמנו יחד לפונדק של מספר שלשים מצד שני כיוונים שונים; הרבוי מצד מספר עשר שיש בשלשים, וההעדר מצד מספר שלש שיש בשלשים.

(444) למעלה לאחר ציון 390, ולאחר ציון 413. וראה להלן הערה 453.

(445) ופירש רש"י שם "ובשבעה דרכים ינוסו לפניך - כן דרך הנבהלים לברוח מתפזרים לכל צד". וכתב הרא"ם שם: "ותפש 'שבעה' המורה על רבוי, כי דרך הלשון לשים שבעה במקום רבוי, כמו [ש"א ב, ה] 'עד עקרה ילדה שבעה', [משלי כד, טז] 'כי שבע יפול צדיק וקם', [תהלים קיט, קסד] 'שבע ביום הללתיך', [ויקרא כו, יח] 'שבע על חטאתיכם'" [הובא למעלה פ"א הערה 168].

(446) לשונו בגו"א במדבר פכ"ג אות ג [שפז:]: "מספר השבעים הוא כמו שבע, שבתוך מספר הכלל מספר הפרטי" [ראה להלן פ"ח הערה 159]. ובנצח ישראל פל"ב [תרטז.] כתב: "כי שבעה ושבעים דומים ושוים". ובנתיב העבודה פי"א [א, קיג:] כתב: "כי שבעים נכלל בשבעה". ולמעלה פ"ב [לאחר ציון 353] כתב: "אותה מדריגה ראוי לה מספר ע"ה, שהם נחשבים אלו ע"ה כמו שבעה ומחצה, כי כל עשרה נחשב כמו אחד". ובנצח ישראל פ"ו [קנ:] כתב: "מספר ששים נכללים במספר ששה". ושם פ"ז [קסז.] כתב: "אין חילוק בין שמונה לשמונים, רק שזה מספר כללי, וזה פרטי". ובבאר הגולה באר הששי [שנה:] כתב: "שמונים, ושמונה, הכל אחד, רק כי כל מדריגה ומדריגה עד השמינית כוללת עשר, והם שמונים". וכן הוא בדר"ח פ"ב מ"ט [תרעג:, תרפז.], שם פ"ו מ"ז [קמט:], גבורות ה' פי"ב [סו:], ח"א לב"מ פד: [ג, לו.], ועוד [ראה למעלה פ"ב הערה 355]. אמנם בתפארת ישראל פל"א [תסג.] חילק בין מספר שבע לשבעים, שכתב: "שבעה.. רבוי גמור... אבל מספר שבעים, שהוא מספר כללי, הוא רבוי שהוא מתאחד, כי חשבון הכללי הוא מתאחד, מה שאין כן במספר הפרטי", ושם הערה 13.

(447) לשונו למעלה פ"א [לאחר ציון 167]: "אבל עולם התחתון הוא עולם הרבוי והפירוד, ולכך יש כנגד זה מספר שבע. ולא תמצא מספר מורה על פירוד וחלוק כמו מספר שבעה, שכל מקום שרוצה להזכיר רבוי חלקים מזכיר שבעה, כמו [דברים כח, ז] 'בדרך אחד יצאו ובשבעה דרכים ינוסו', כלומר ברבוי דרכים ינוסו. וכן [משלי כד, טז] 'שבע יפול צדיק וקם', כלומר הרבה פעמים יפול, וקם. וכן [ישעיה יא, טו] 'הכה אותו והיה לשבעה נחלים', וכן הרבה מאוד". וכגון [ויקרא כו, יח] "ואם עד אלה לא תשמעו לי ויספתי ליסרה אתכם שבע על חטאתיכם", וכתב שם הראב"ע: "שבע - בעבור היותו חשבון שלם נאמר על לשון רבים, וכן [משלי כד, טז] 'כי שבע יפול צדיק וקם'". וכן [תהלים קיט, קסד] "שבע ביום הללתיך", וכן [ש"א ב, ה] "עד עקרה ילדה שבעה", וכן [ישעיה ד, א] "והחזיקו שבע נשים באיש אחד", ועוד. ונאמר [בראשית ד, כד] "כי שבעתים יוקם קין ולמך שבעים ושבעה". וכן ביאר בהרבה מקומות, וכגון, בנתיב העבודה פ"א כתב: "כי שלשה אבות ביחד בנו שבעה מזבחות [רש"י במדבר כג, ד]... וכבר התבאר בכל מקום כי שבעה יש בהם הרבוי, שכל מקום שרוצה הכתוב להזכיר רבוי מזכיר שבעה, כמו [משלי כד, טז] 'שבע יפול צדיק וקם', 'בדרך אחד יצאו ובשבעה דרכים [ינוסו]'. ולכך אמר כי האבות הם שבנו שבעה מזבחות ביחד [פירוש - אך לא שכל אב בנה בעצמו שבעה מזבחות], כי האבות אין בהם הרבוי בפעל, שדבר זה אין ראוי לאותם שהם אחד, ויש להם קשר אחד, שיש בהם הרבוי בכח, אבל לא בפעל... ולכך השלשה אבות שיש בהם הקשור והאחדות בנו שבעה מזבחות ביחד, ומורה זה על הקשור האחדות, ולא על הרבוי בפעל". ובגו"א במדבר פכ"ג אות ג כתב: "ולפיכך בנו האבות ז' מזבחות, כי יש להם דביקות בו יתברך בכל, נגד כל החלקים. כי השבע כולל כל החלקים, כי זה המספר נאמר על רבוי החלקים, כמו 'בדרך אחד יצאו אליך ובשבעה דרכים ינוסו לפניך', וכן 'כי שבע יפול צדיק וקם ורשע באחת' [משלי כד, טז], פירוש כי בכל מיני הנפילות ובכל חלקיהם יפול הצדיק, ואפילו הכי הוא קם. ולפיכך בנו ז' מזבחות, כי המזבח, שעליו הקרבת הקרבן, על ידו הדבקות בו יתברך". ובנצח ישראל פי"ד [שנב:] כתב: "כי החילוק הגמור הוא כאשר נחלק לשבעה, כמו שאמר הכתוב [דברים כח, ז] 'בדרך אחד יצאו אליך ובשבעה דרכים ינוסו'. רצה לומר כי דרך אחד שיצאו יהיה נחלק לז'. וכן 'יהיה לשבעה נחלים' [ישעיה יא, טו], וכן הרבה מאד, ודבר זה התבאר בכמה מקומות". ובח"א לקידושין כט: [ב, קלג.] כתב: "כי השבעה תמצא תמיד על מספר הרבוי, כמו 'בדרך אחד תצא אליו ובשבעה דרכים ינוסו'". וכן כתב בגבורות ה' פמ"ז [קפד:], תפארת ישראל פל"א [תסג.], נצח ישראל פ"ה [קכז.], שם פל"ב [תריד:], ח"א לר"ה כא: [א, קכב:], ח"א לב"ב עג: [ג, צג:], ועוד. וצרף לכאן דברי הרמב"ן שאות בי"ת מתחלפת עם אות פ"ה, שכתב [שמות טו, י] בזה"ל: "נשפת ברוחך - ענינו כמו בבי"ת, 'נשבת ברוחך', מלשון 'כי רוח ה' נשבה בו' [ישעיה מ, ז], 'ישב רוחו יזלו מים' [תהלים קמז, יח], כי שתי האותיות האלה ישמשו בענין אחד". ולפי זה נמצא שתיבת "שבע" היא כמו תיבת "שפע", שהיא לשון רבוי, וכמו שכתב הרד"ק [ישעיה ס, ו] "שפעת - ענין רבוי, וכן [איוב כב, יא] 'ושפעת מים תכסך', [דברים לג, יט] 'כי שפע ימים ינקו'" [הובא למעלה פ"א הערה 169]. וראה למעלה פ"א הערה 1017, ופרק זה הערה 349.

(448) פירוש - אין מספר שבע נקרא "המון", ולכך העמידו שהיו שבעים, וכמו שמבאר.

(449) ושבעים הוא המון, וכמו שאומרים בזמירות לשלש סעודות "הנה אנכי בא לקים מצות סעודה שלישית של שבת, נגד יעקב אב של המון שבעים נפש".

(450) פירוש - מעיר שהיו שבעים בנים שחוזרים על הפתחים, אך לא היו שבעים בנים שנתלו, אלא רק עשרה בנים. וכן היו רק עשרה שמתו, ולא שבעים שמתו.

(451) פירוש - הכתיב חסר ["ורב בניו"] מורה שרבוי בניו של המן היו במצב של חסרון, וזהו שהיו חסרים לחם. ומה שחסרון זה נתלה בלחם דייקא, כי "המבקש לחם הוא קרוי 'נעזב', שנאמר [תהלים לז, כה] 'ולא ראיתי צדיק נעזב וזרעו מבקש לחם'" [רש"י בראשית כח, כ]. ובגו"א שם אות לא כתב: "והמבקש לחם קרוי נעזב וכו'. והטעם נראה לי שנקרא 'נעזב', מפני שהוא דבר שצריך לו תמיד, ואינו כמו שאר דברים שצריך לו לפרקים. ולפיכך המבקש לחם הוא נעזב לגמרי" [הובא למעלה בהקדמה הערה 408].

(452) הוא רמי בר חמא [מגילה טו:], שאמר שהיו להמן מאתים ושמונה בנים, גימטריה של "ורב", והובא למעלה [לאחר ציון 410].

(453) לא מצאתי שביאר עד כה ש"הבנים שייך בהם הרבוי ביותר". אמנם למעלה [לפני ציון 444] ציין שכבר הזכיר "שהיה לו הרבוי של בנים", וכוונתו למה שכתב למעלה לאחר ציון 390, ולאחר ציון 413. אך לא נתבאר שם ששייך בבנים הרבוי ביותר. וכן נאמר [במדבר ו, כד] "יברכך ה' וישמרך", ואמרו במדרש [במדב"ר יא, ה] "'יברכך' בבנים".

(454) ומה שאין לו מספר בנים כתיבת "פרו", כי "פרו" אינו מורה על רבוי בנים, וכמו שפירש רש"י [בראשית א, כח] "ורבו - אם לא אמר אלא 'פרו', היה אחד מוליד אחד ולא יותר, ובא 'ורבו' שאחד מוליד הרבה". ולקח כאן תיבת "ורב" והפך אותה ל"רבו", כנגד הפסוק "פרו ורבו".

(455) כפי שכתב למעלה [לאחר ציון 415] "כי כמו שהיה לו מתחילה הרבוי, היה מגיע לו אחר כך ההפך, הוא ההעדר הגמור", הרי שההעדר נובע מהרבוי, בבחינת "לפני שבר גאון", וכמצויין למעלה הערה 312.

תוכן העניינים

פירושים והערות מהרב יהושע הרטמן על אור חדש

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה