פירושים והערות מהרב יהושע הרטמן על אור חדש· רבי יהושע הרטמן
פרק ג · פסוק ז
(212) ואין לגורל כזה שום חשיבות. וכן בגו"א במדבר פ"ז אות יד כתב: "אם לא היה באלו הדברים ענין גדול וחכמה בהן, מאי עצה הוי... כל אדם יכול להשיא עצה". הרי שדבר ש"כל אדם" יכול לעשות הוא בהכרח דבר שאינו חשוב.
(213) אודות חשיבות הגורל, כן ביאר כאן הגר"א, וז"ל: "וקראו 'פורים' על שם הפור [להלן ט, כו], לפי שזה הוא עיקר הנס, שהוא הפיל פור גורל לפי המזלות באיזה יום יוכל לנצוח אותם, ונפל על יג אדר, אלא שהקב"ה הפך את המזלות ומשדד את המערכות. וזה שאומרים [ב"אשר הניא"] 'כי הפור נהפך לפורים', וזהו נס גדול מאוד". וכן ביאר הגר"א להלן [ט, כד ד"ה והפיל, שם פסוק כו ד"ה על שם הפור]. וראה להלן הערה 289.
(214) כי ציון הזמן נעשה בכדי שנדע מתי התרחש המאורע המדובר, ואם לא היה מדובר במאורע חשוב, מאי אכפת לן מתי הוא נעשה, דמה הנפקא מינה מהו זמנו של מאורע בלתי חשוב. ועוד יש לבאר, כי ציון הזמן מורה על זמן מוגדר ומיוחד, וממילא זה מורה על המאורע שהתרחש בו שהוא מאורע מוגדר ומיוחד, כי ישנו יחס בין הזמן לבין המאורע שמתרחש בו. וכן כתב בגו"א בראשית פ"א אות כב, וז"ל: "כי הזמן הוא מתייחס אל הנמצא בו" [ראה להלן פ"ה הערה 293]. ובגבורות ה' פנ"א [ריט:] כתב: "כי הדבר שנתהוה מתיחס אל הזמן שנעשה בו אותה הויה". ובפרקי מבוא לדרשות המהר"ל [עמוד 21] נכתב שם: "הזמן מתייחס אחר האירוע המתארע בו, והוא זמנו" [הובא למעלה פ"א הערות 494, 1180. וראה להלן הערות 301, 310]. אמנם להלן [ט, כד] ביאר שאף ללא ציון התאריך אנו יודעים שאיירי בגורל מיוחד שאין כל אחד יכול לעשותו, שכתב שם בזה"ל: "'והפיל פור הוא הגורל' [שם], מה שאמר כפל לשון 'הפיל פור הוא הגורל', ולא אמר 'הפיל גורל'. וכן למעלה כתיב [כאן] 'הפיל פור הוא הגורל', כי אף על גב שהיה זה גורל, לא היה זה כמו שאר גורל, שאם כן כל אחד יכול להטיל גורל. ולעיל כתיב 'הפיל פור הוא הגורל לפני המן', וכיון שכתיב 'לפני המן', משמע שהיה אחד נופל גורל, שהיה מומחה וחכם בזה. ולכך הפור הוא חכמה, רק שעל כל פנים הוא גורל, לכך אמר 'הפיל פור הוא הגורל'" [ראה להלן הערות 254, 256, 389]. ויל"ע בזה.
(215) במלים "מיום ליום".
(216) לשון המדרש [אסת"ר ז, יא]: "הפיל פור בימים, שנאמר 'מיום ליום', הפיל פור ביום אחד בשבת, עמד שרו לפני הקב"ה ואמר, רבש"ע בי נבראו שמים וארץ... הפיל פור ביום שני, ועמד שרו לפני הקב"ה ואמר רבש"ע, ביום שני הבדלת בין מים העליונים למים התחתונים... כיון שראה אותו רשע שאין הגורל נופל בו בימים, חזר לחדשים; התחיל בחדש ניסן, ועלה בו זכות פסח. באייר, זכות פסח קטן וזכות המן שניתן להם לישראל בחמשה עשר בו. בסיון, זכות התורה... עלה ראש חדש אדר ולא מצא בו שום זכות, התחיל הרשע לשמוח". וראה להלן הערה 259.
(217) ואם תאמר, שמא "מיום ליום" הוא ימי החודש [ולא ימי השבוע], "ומחודש לחודש" הוא באיזה חודש. וכן הגר"א כאן כתב "מתחילה הפיל על איזה יום בחודש יכול לנצח, ואחר כך על איזה חודש... היינו מתחלה נפל על יג בחודש, וכשהפיל על החדשים נפל על חודש אדר". ויש לומר, שעד כה רק בא לבאר מדוע אין לומר "מיום ליום" פירושו גם ימי השבוע וגם ימי החודש. אך מיד יבאר מדוע אין לומר רק ימי החודש, וממילא יתבאר בהכרח שאיירי רק בימי השבוע. ודע שגם רש"י כאן פירש שאיירי בימי החודש, וכלשונו: "מיום ליום באיזה יום בחודש יצליח". נמצא שרש"י והגר"א חולקים על המהר"ל, והם סוברים שהגורל היה גם על ימי החודש. ולהלן [לאחר ציון 247] יבאר שאפשר גם לפרש שהגורל היה גם על ימי החודש.
(218) כי "מי נתלה במי, הוי אומר קטן נתלה בגדול" [ב"ב יב.], ורק לאחר שנקבע החודש, שוב אפשר לדון על כמה בחודש. וכן אמרו במשנה [סנהדרין מ.] "היו בודקין אותן בשבע חקירות; באיזה שבוע ["של יובל" (רש"י שם)], באיזו שנה, באיזה חודש, בכמה בחודש וכו'". אמנם רש"י והגר"א לא ביארו כן, וכמובא בהערה הקודמת. ולהלן [לאחר 248] יביא שוב ראיה זו, וידחה אותה.
(219) הם הספרים שנשלחו מאת המלך [להלן פסוק יג].
(220) פירוש - נאמר להלן [פסוק יג] "ונשלוח ספרים ביד הרצים אל כל מדינות המלך להשמיד להרג ולאבד את כל היהודים מנער ועד זקן טף ונשים ביום אחד בשלושה עשר לחדש שנים עשר הוא חדש אדר ושללם לבוז", ואם הגורל לא הצביע על יג אדר, מדוע המן בחר ביום זה יותר מבשאר ימי חודש אדר.
(221) אם נבאר שהגורל נעשה על ימי החודש גם כן.
(222) לא בתחילתו ולא בסופו, אלא באמצעו של החודש. והוא הדין אם הגורל היה נופל בכל חודש אחר, שראוי שהגזירה תצא לפועל בעיקר החודש.
(223) כי האמצע הוא העיקר. וכן כתב בגו"א במדבר פכ"ב אות מא, וז"ל: "נתן להם הקב"ה שלש רגלים; בתחלת הקיץ, הוא פסח, ושבועות הוא התחלת אמצע הקיץ, רצה לומר תוקפו מתחיל מן עצרת ואילך, וקודם לכך אין כאן תוקפו של קיץ... ובעצרת כבר עבר התחלת הקיץ, ומתחיל מעצרת ואילך תוקפו של קיץ, ותוקפו של קיץ הוא עיקר ואמצע הקיץ. וחג הסכות הוא תקופת השנה [שמות לד, כב], והוא סוף השנה". ובנצח ישראל פי"ג [שכב:] כתב: "האבות שהם שלשה [ברכות טז:], אין מדה זאת לראשון שבהם, ולא לאחרון שבהם, רק ליצחק שהוא באמצע. כי כל דבר הוא בחזקו ובתקפו באמצע, ולכך האמצעי שבאבות נתן לו המדה הזאת". ולמעלה בפתיחה [לאחר ציון 355] כתב: "ההתנגדות הוא ארבע, דהיינו ד' צדדים שהם מתנגדים אל האמצעי, שהוא עיקר", ושם הערה 356. ועוד אודות שהמיעוט אינו עיקר, כן כתב בגו"א דברים פל"ב אות ז, וז"ל: "כי הצדיק אשר הוא צדיק בכל, הנה עיקרו הוא צדיק, והעבירה שעשה הוא מיעוט, ואינו עיקר, ודבר בטל הוא אצל זכות הצדיק". ובדר"ח פ"ג מט"ו [שצה.] כתב: "כי אשר הוא צדיק על פי הרוב, מאחר כי עיקר שלו צדיק, ראוי שיהיה נפרע על מעשיו בעולם הבא, ששם עיקר התשלומין. כי עיקר שלו הוא צדיק, ולכך ראוי שיהיה תשלומין שלו בעולם הבא, שהוא עיקר התשלומין. ועונותיו שאינם עיקר, כי הם המעוט, והמעוט אינו עיקר, לכך תשלומין שלו בעולם הזה, שאינו עיקר". וראה להלן הערה 705.
(224) במיוחד בחודש אדר, שהוא לעולם חסר [רמב"ם הלכות קדוש החודש פ"ח ה"ה], לכך יום י"ד הוא חצי החודש. וראה להלן הערות 227, 240.
(225) פירוש - אז הירח מגיע לשלימותו, ויום זה נחשב כולו אור. ואמרו חכמים [סנהדרין מא:] "עד כמה מברכים על החודש ["על הלבנה בהתחדשה" (רש"י שם)] עד שתתמלא פגימתה", שמכאן ואילך אין לברך "מחדש חדשים" שכבר נושנת היא [רש"י שם]. ונחלקו אמוראים [שם] עד כמה זמן נמשך זמן חידושה, אם עד שבעה ימים, או עד ששה עשר יום, או עד ארבעה עשר יום [ירושלמי ברכות פ"ט ה"ב], ונקט כאן כמ"ד שהוא עד ארבעה עשר יום, אע"פ שלהלכה קיי"ל עד ששה עשר יום, ואין יום ששה עשר בכלל [שו"ע או"ח סימן תכו ס"ג]. ורש"י [סנהדרין יג: ד"ה שמור] כתב: "דכתיב 'חדש', ואין לשון חידוש נופל אלא על לבנה המתחדשת... וכמה הן ימי חידושה, ארבעה עשר ימים, מכאן ואילך היא ישנה". וראה ברמ"א [או"ח סימן תכו ס"ג] ומ"ב [שם ס"ק יט], שלהלכה יש פעמים שאין לקדש הלבנה אע"פ שלא נמלאו עדיין ט"ו ימים שלמים. וראה להלן פ"ט הערה 123.
(226) לשונו בגבורות ה' פ"ח [נ:]: "'חשיכה' [בראשית טו, יב], זו מדי [ב"ר מד, יז]. ידוע כי מדי מוכן להעדיר את ישראל, וזה נקרא 'חשיכה', כי המציאות נקרא 'אור', והעדר נקרא 'חושך'. וזהו הגורם שנתן המלך יד להמן, זרע עשו, שכחו נמשך מן סמאל, לאבד ישראל ח"ו, לכך 'חשיכה' זו מדי". ועוד אודות שהחושך מורה על ההעדר [וממילא ההעדר והכליון הוא חושך], כן כתב בהרבה מקומות, וכגון, בנתיב התורה פ"ג [קלה.] כתב: "כל אור מורה על המציאות, כמו שהשחור, שהוא הפך האור, מורה על ההעדר... כי הכל נמצא באור, ובלתי נמצא בחושך". ובדר"ח פ"ג מי"ד [שלח:] כתב: "כי כמה פעמים בארנו לך כי האור והזיו יש לו המציאות ביותר... כי ה'חושך' נקרא כך, מפני שהחושך הפך האור, כי האור נותן המציאות לאחר, והחושך הפך זה. שכל אשר הוא בחושך לא נמצא ולא נראה. והחושך שהוא הפך האור, נקרא 'חושך' שהוא לשון העדר, שהוא הפך המציאות, מלשון [בראשית כב, יב] 'ולא חשכת את בנך', מלשון [בראשית כ, ו] 'ואחשוך גם אנכי', כמו שביארנו זה פעמים הרבה". ובתפארת ישראל פמ"ז [תשכט.] כתב: "כי האור מתייחס בכל מקום אל המציאות, והחושך אל ההעדר. כמו שאמר במדרש [תנחומא וישב, ד] 'חושך' [בראשית א, ב] זה מלאך המות. פירוש כי מלאך המות הוא ההעדר, ראוי שיקרא 'חושך', מפני שהוא מבטל המציאות". ובנצח ישראל פל"ו [תרעח:] כתב: "כי שם 'יום' נאמר על המציאות, והלילה על ההעדר, כמו שמבואר בכמה מקומות. כי ביום נמצא ונראה הכל לאור, ובלילה נעדר הכל... שהרי נקרא 'חושך' מלשון העדר ומניעה, כמו [בראשית כ, ו] 'ואחשוך אותך מחטא לי', [בראשית כב, יב] 'ולא חשכת את בנך וגו"". ובנתיב העבודה פ"ז כתב: "הלילה נחשב בטול העולם, כאשר הוא חושך ולא אור... העולם שהוא כאילו אינו בלילה... לכן יש לומר 'אמת ואמונה' בלילה [ברכות יב.]. אבל ביום העולם נמצא, יש לומר 'אמת ויציב' [שם], כי כאשר יצא העולם אל הפעל אין לומר 'אמת ואמונה', רק 'אמת ויציב', כי המציאות הוא טוב... וזהו ביום". ובח"א לב"מ פג: [ג, ל:] כתב: "אין עוה"ז אמיתות המציאות, ולכך נקרא 'לילה' [פסחים ב:], כי בחושך אין דבר נמצא, ונחשב נעדר. לכן נקרא 'חושך' שהוא לשון העדר, כמו 'ולא חשכת בנך וגו". אבל היום הוא אמיתות המציאות, כי בו האור, ובאור נמצא הכל, ובחושך נעדר הכל. ולפיכך עוה"ז, שאינו עיקר המציאות, דומה ללילה, ועוה"ב שהוא המציאות דומה ליום [פסחים שם], שהוא אמיתות המציאות". ובח"א לע"ז ג: [ד, כה:] כתב: "כי כשם שהיום הוא מיוחד שהוא יתברך פועל בנמצאים כמו שאמרנו, והוא יתברך מוציא הנמצאים אל הפעל, כך הלילה מיוחד שהנמצאים שבים אל השם יתברך, כי הלילה הוא כמו סלוק עולם הזה, והוא שב אל העלה. ולכך הלילה נחשב כמו מיתה וסלוק, כי הלילה הוא שהכל שב אל העלה יתברך". וכן הוא בח"א לסנהדרין קג: [ג, רמא.], ח"א לתמיד לא: [ד, קנ:], וח"א לנדה כד: [ד, קנו:]. וראה למעלה בהקדמה הערה 347, פ"א הערה 884, ופרק זה הערה 158, ולהלן הערה 690.
(227) יש להבין, כי בגמרא [סנהדרין יג.] אמרו "כמה רובו של חודש, ששה עשר יום", ומדוע כאן כתב שביום ט"ו בחודש "כבר עבר רובו". וכן הרמב"ם בהלכות עדות פ"ב ה"ד כתב ש"אחר חצות החדש, כגון שהאחד אמר בששה עשר בחדש". ואולי משום שחודש אדר הוא לעולם חודש חסר [ראה למעלה הערה 224, ולהלן הערה 240], ולכך יום ט"ו הוא הוא בחצי השני של החודש. ויל"ע בזה.
(228) אודות שביום ט"ו אור הלבנה מגיע לשלימותו, כן כתב בנצח ישראל פמ"ו [תשפג.] בשם המדרש. וזה לשון המדרש [שמו"ר טו, כו]: "'החודש הזה לכם' [שמות יב, ב]... עד שלא הוציא הקב"ה את ישראל ממצרים ברמז הודיע להם שאין המלכות בא להם אלא שלשים דור, שנאמר 'החודש הזה לכם ראש חדשים'. החדש שלשים יום, ומלכות שלכם שלשים דור. הלבנה בראשון של ניסן מתחלת להאיר, וכל שהיא הולכת מאירה עד ט"ו ימים, ודסקוס שלה מתמלא ["מין כלי עגול וקערה, פירוש שהעיגול שלה מתמלא" (פירוש מהרז"ו שם)]. ומט"ו עד שלשים אור שלה חסר, בשלשים אינה נראית. כך ישראל, ט"ו דור מן אברהם ועד שלמה. אברהם התחיל להאיר כו'". וכן הביא המדרש הזה בח"א לסנהדרין צט. [ג, רכב:]. וראה להלן פ"ט הערה 123.
(229) כמו שאמרו בשמו"ר טו, כו [הובא בהערה הקודמת] "הלבנה בראשון של ניסן מתחלת להאיר, וכל שהיא הולכת מאירה עד ט"ו ימים... ומט"ו עד שלשים אור שלה חסר". הרי אמרו ש"הולכת ומאירה עד ט"ו ימים", וכן אמרו "ומט"ו עד שלשים אור שלה חסר". נמצא שביום ט"ו האור מגיע לפסגתו, ובאותו יום גופא האור מתחיל להחסיר. וראה להלן פ"ט הערות 138, 139, 149.
(230) יש להבין, שכתב כאן שני מאפיינים שונים של יום ט"ו; (א) "כבר עבר רובו, ואין זה עיקר החדש". (ב) "מתחיל האור גם כן להיות חסר, אין נחשב ט"ו מלא אורה", ומה הצורך בשני מאפיינים אלו. ויש לומר, כי שני מאפיינים אלו נאמרו כנגד שתי נקודות שונות; כנגד העדיפות של יום י"ג על פני הימים שלפניו ומיום ט"ו ואילך, על כך כתב ששאר ימים הללו אינם עיקר החודש, לעומת יום י"ג. אך כנגד העדיפות של יום י"ג על פני יום י"ד לא היה יכול לומר טעם זה, כי אדרבה, יום י"ד "הוא יותר עיקר מפני שהוא חצי החודש", לכך הוצרך לומר שיום י"ד הוא מלא אורה, ואינו ראוי שיהיה בו אבוד וכליון. ובנוגע לטעם זה הוצרך להוסיף שאע"פ שלכאורה יום ט"ו הוא יותר מלא אורה מיום י"ד [והדרא קושיא לדוכתא מדוע הגזירה נעשתה ביום י"ג ולא ביום י"ד], על כך ביאר שיום י"ד הוא יותר מלא אורה מיום ט"ו, וא"א שביום י"ד יהיה אבוד וכליון.
(231) חידוש גדול מונח כאן, והוא שאע"פ שיש יותר אור ביום ט"ו מאשר ביום י"ד, כי אור הלבנה מוסיף והולך עד יום ט"ו [ועד בכלל], מ"מ הואיל ובהמשכו של יום ט"ו האור מתחיל להחסיר, ואילו ביום י"ד האור מוסיף והולך ללא שום חסרון בהמשכו, לכך יום י"ד נקרא יותר "מלא אורה" מאשר יום ט"ו, אע"פ שבפועל יש יותר אור בתחילת יום ט"ו מאשר יום י"ד. ומבואר מכך שהכיוון לעליה הוא יותר משמעותי מאשר עליה בפועל שנמצאת בסופו ירידה. דוגמה לדבר; נאמר [בראשית לב, א] "ויעקב הלך לדרכו ויפגעו בו מלאכי אלקים", ופירש רש"י שם "מלאכים של ארץ ישראל באו לקראתו ללוותו לארץ". ובגו"א שם [אות א] כתב: "הקשה הרמב"ן [שם] על זה, דאיך באו המלאכים נגדו והוא רחוק מארץ ישראל, דהרי לא כתיב שבא לארץ כנען עד שכם, דכתיב [בראשית לג, יח] 'ויבא יעקב שלם עיר שכם אשר בארץ כנען'. ולפי דעתי אין זה שום קושיא, דכיון דהיה הולך ובא לארץ ישראל, באו המלאכים של ארץ ישראל לקראתו לשמור אותו. דכיון דצורך ארץ ישראל הוא, והוא הולך לארץ ישראל, הדין נותן שיהיו לו שומרים מלאכי ארץ ישראל". ובהמשך שם ביאר שהוא הדין לאידך גיסא, שכאשר אדם נמצא בארץ ישראל ומתחיל ללכת לחוצה לארץ, מיד מלאכי חוצה לארץ באים לקראתו לשומרו. הרי שאע"פ שהאדם בפועל נמצא במקום אחד, מ"מ מלאכי השמירה נקבעים לא על פי מקום המצאו, אלא על פי מקום יעודו.
(232) לשונו להלן פ"ט [לאחר ציון 239]: "ויש לך לדעת כי בשביל זה היה בוחר המן הרשע יום י"ג בחודש אדר, מפני שאמר כי ישראל אשר הם אויבים וצוררים, ממעטים את אורה של המן, כמו שהוא יום י"ג בחודש שאין האור במלואו ובשלימותו, וכך ישראל ממעטין את אור של המן, שאין אור שלו בשלימות. ולכך נפל הגורל בי"ג [ק"ק כי לפי דבריו כאן לא נעשה גורל על ימי החדשים, וראה שם הערה 141 בישוב הדבר], כי ביום י"ג יהרגו אותם שהם ממעטים אור של המן, ואז יהיה לו האור בשלימות מיד ביום י"ד, כי יום י"ד מלא אורה... הם ממעטים מן אורו, והוא כמו יום י"ג, שהירח ממועט מן אורו בשלימות. ומכל מקום אור י"ד גדול... אז היה האור בשלימות, כמו שהוא הירח ביום י"ד, שאז מלא אורה. אף כי בט"ו יותר אורה, הרי ביום ט"ו כבר התחיל האור להתמעט, שאין עומד כל יום ט"ו מלא אורה, רק מתחיל להתמעט מיום ט"ו, ויום י"ד הוא מלא אורה, ואין בו מעוט אורה כלל". ויש להעיר, שמבאר כאן שיום י"ד הוא "מלא אורה" יותר מיום ט"ו, כי ביום ט"ו מתחיל האור להתמעט, אך בח"א לחולין צב. [ד, קיב.] ביאר שיום ט"ו נחשב יותר "מלא אורה" משאר ימים, וכלשונו: "כי אין ספק כי ט"ו בניסן היה דוקא ראוי לגאולת ישראל, כי ישראל מונים ללבנה [סוכה כט.], והרי הירח הוא שעולה גם כן מעלה אחר מעלה באור עד ט"ו ימים, עד שמלאה אור. וישראל מעלתן על כל, וכאשר הוציא אותם ממצרים להיות על כל, יצאו בט"ו לחודש, והיו ישראל על כל". ולפי דבריו כאן היה יותר ראוי שישראל יהיו נגאלים בי"ד ניסן, ולא בט"ו, כי פסגת האור הוא ביום י"ד ולא ביום ט"ו. ויל"ע בזה. וראה להלן פ"ט הערות 129, 138 במה שנתבאר שם.
(233) בא לבאר טעם שני [ועיקר] מדוע המן בחר ביום י"ג לחודש אדר. ועד כה ביאר שיום זה הוא עיקר החודש [לעומת ימים שלפניו ומיום ט"ו ואילך], וכן שאינו מלא אורה [לעומת יום י"ד]. אך מעתה יבאר שזהו היום האחרון של חודש אדר שאינו שייך לפסח. ויש להתבונן מדוע טעם זה "הוא עיקר" יותר מטעמו הראשון.
(234) כי חודש ניסן הוא "ראשון הוא לכם לחדשי השנה" [שמות יב, ב], ופירש רש"י [שם] "על חודש ניסן אמר לו זה יהיה ראש לסדר מנין החדשים, שיהא אייר קרוי שני, סיון שלישי". וראה להלן פ"ט הערה 2.
(235) כך כתב להלן כמה פעמים. וכגון, להלן בפסוקנו [לאחר ציון 260] כתב: "כי חדש אדר יש בו צד בחינה של מה שאין מציאות ישראל, כי חודש אדר הוא סוף החדשים, ומורה על הסוף והתכלית... ומורה כי בחודש הזה יהיה סוף להם". וכן בהמשך פסוקנו [לאחר ציון 323] כתב: "כאשר ראה המן שנפל הגורל בחודש הזה האחרון היה שמח, כי אמר שהאחרון מורה שיש להם אחרית. וכמו שהיה יציאת מצרים התחלה בחודש הראשון, וכך סופם יהיה בחודש האחרון" [ראה להלן הערות 257, 266, 295, 324, 341]. ולהלן פסוק יג [לאחר ציון 617] כתב: "'בשלשה עשר לחדש שנים עשר הוא חודש אדר'. ולא כתיב 'בחודש אדר' בלבד, מפני שבא לומר שהיה מקפיד על חודש י"ב מצד שהוא סוף החדשים, ובזה היה רוצה להביא סוף לישראל. וכן למעלה כתיב [להלן פסוק ז] 'בחודש שנים עשר הוא חודש אדר', מטעם שנחשב כי לכך נפל לו הגורל בחודש י"ב, הוא חודש האחרון, כי שם יהיה ח"ו אחרית שלהם". ולהלן ט, א, כתב: "כבר פרשנו למעלה מדברי חכמים מה שנפל הפור בחודש האחרון, כי חודש זה יש לו בחינה שיהיה לישראל תכלית וסוף חס ושלום. וזה כמו שהחודש הזה הוא סוף החדשים, וכך יהיה חס ושלום סוף להם". ולהלן פ"ט [לאחר ציון 597] כתב: "אמנם יש לך לדעת כי הפורים הוא בחודש אדר, שהוא חודש האחרון. והמן חשב כי חודש האחרון מורה על אחרית ישראל, כאשר נפל הגורל בחדש האחרון, הוא אדר". וראה להלן ציון 621, ופ"ט הערות 3, 599.
(236) פסחים ו. "שואלין ודורשין בהלכות הפסח קודם הפסח שלשים יום". ובסנהדרין יב: אמרו "מכדי מפוריא לפיסחא תלתין יומין הוו, ומפוריא דרשינן בהלכות הפסח, דתניא שואלין בהלכות הפסח קודם לפסח שלשים".
(237) כמו שאמרו בגמרא [פסחים ו.] "העושה ביתו אוצר, קודם שלשים יום אין זקוק לבער. תוך שלשים יום, זקוק לבער... הני שלשים יום מאי עבידתייהו, כדתניא, שואלין ודורשין בהלכות הפסח קודם הפסח שלשים יום". וכן הוא לענין דינים נוספים, כגון "כותח וכל מיני כותח אסור למכור שלשים יום קודם לפסח" [פסחים כא:], ופירש רש"י שם "והני שלשים יום משעה שחל עליו חובת ביעור, מששואלין בהלכות הפסח". ועוד כתב רש"י [שבת יט.]: "שלשים יום - משמתחילין לדרוש בהלכות הפסח חלה אזהרת פסח עליו". ועוד כתב רש"י [ר"ה ז.] "שכבר מן הפורים ואילך התחילו הדרשנים לדרוש ברבים בהלכות הפסח, הוזקקו השומעים לעשות פסח לסוף שלושים יום. ואם יעברו בית דין את השנה לא יתקבלו דברי שלוחי בית דין לשומעין לדחות את הפסח, שכבר שמעו מן הדרשנים".
(238) לא מצאתי שיבאר בהמשך הספר ענין שלשים הימים שלפני הפסח. ובדרשת שבת הגדול [קצט.] כתב: "ומזה תראה כי האדם צריך לשעבד עצמו אל השם יתברך [על ידי] השכל והנפש והגוף. ומפני זה אמרו 'שואלין ודורשין בהלכות הפסח קודם לפסח שלשים יום', וזה לשעבד השכל לעבודת השם יתברך, ואחר כך שיעבוד נפשו וגופו בפסח".
(239) עד סוף חודש אדר, נמצא כי מיום י"ג אדר עד כ"ט אדר הוי ט"ז יום.
(240) "אדר הסמוך לניסן לעולם חסר" [ר"ה יט:], וכן כתב הרמב"ם הלכות קדוש החודש פ"ח ה"ה. וראה למעלה הערות 224, 227, ולהלן פ"ד הערה 237.
(241) פירוש - אם תמנה שלשים יום מי"ג אדר, תגיע רק לי"ד ניסן, שהוא ערב פסח, אך לא הגעת עדיין לפסח עצמו. נמצא שי"ג אדר אינו מכלל שלשים יום קודם החג, אלא הוא שלשים ואחד יום קודם החג.
(242) "עד הפסח" קודם לפסח, אלא הנך כבר מגיע לפסח עצמו, וממילא י"ד אדר משתייך לפסח. וכן כתב המשנה ברורה [סימן תכט סק"ב] ששלשים יום קודם החג "מתחילין מיום הפורים עצמו", וכן כתבו הב"ח וחוק יעקב שם. ואמרו בגמרא [מגילה ו:] "רבן שמעון בן גמליאל אומר משום רבי יוסי, אף קורין אותה [את המגילה] באדר השני, שכל מצות שנוהגות בשני אין נוהגות בראשון... טעמא דרבי שמעון בן גמליאל מסמך גאולה לגאולה עדיף", ופירש רש"י שם "גאולה לגאולה - פורים לפסח". הרי שיום י"ד אדר ניזון מגאולת פסח. וראה להלן הערה 290.
(243) לכך ככל שהיום יקבע מאוחר יותר בחודש אדר, כך הוא יהיה "סוף יותר". לכך הימים הקודמים לי"ג אדר אינם ראויים לביצוע זממו, כי אין ימים אלו סופיים דיים.
(244) נקט בכפילות "גאולת ישראל והצלת ישראל" כי בקשר ליציאת מצרים נאמרו ארבע לשונות של גאולה [שנאמרו בתורה (שמות ו, ו-ז) "והוצאתי" "והצלתי" "וגאלתי" "ולקחתי" (ב"ר פח, ה)]. ונקט כאן בלשונות השייכים גם לפורים [הצלה וגאולה], אך הוצאה לא היתה בפורים, כי ההוצאה היא מארץ ורשות משעבדם [רש"י ורמב"ן שמות ו, ו], ובפורים נשארו עבדי אחשורוש [מגילה יד.]. וכן "ולקחתי" מתייחס למתן תורה [רמב"ן שם], וזה לא שייך להאמר בפורים. אך גאולה והצלה שייכות לפורים גם כן. ובביאור לשונות אלו, ראה גבורות ה' ס"פ ל, ושם פ"ס [רסז.].
(245) בא לבאר מדוע המן עשה גורל על ימי השבוע [כפי שביאר למעלה לאחר ציון 215], הרי בלאו הכי לאחר שנקבע שהחודש הוא אדר, ממילא היום צריך להיות יג בו, ואף אם הגורל יפול על יום מוקדם יותר, מן הסתם הוא ידחה ליום יג אדר.
(246) כמו שמצינו אצל ישראל שאין לבטל הגורל, וכדאיתא בשו"ת הגאונים [דפוס קושטא שנת של"ה סימן ס, ודפוס וילנא שנת תרמ"ה סימן נז] ש"אין רשות לאדם מישראל לעבור על הגורל, שאין הגורל אלא מפי שמים, שנאמר 'על פי הגורל תחלק הארץ' [במדבר כו, נו], והעובר על הגורל כעובר על עשרת הדברות". ובשו"ת חוות יאיר סימן סא כתב שהוא הדין לאומות העולם, וכלשונו: "כי ראינו מן התורה ומן הנביאים ומן הכתובים שסמכו על הגורל באשר נעשה בלי מחשבות אדם ופעולת אנוש מצד התחכמות... ונאמר [משלי טז, לג] 'בחיק יוטל את הגורל ומה' כל משפטו', ואפילו באומות העולם היה מקובל זה כמו גבי יונה [יונה א, ז] והמן הרשע לפשטיה דקרא. מפני שקרוב הדבר שאם הגורל כהוגן ידבק בו השגחה עליונה, כמו שכתוב [ש"א יד, מא] 'הבה תמים'... ומסוגל להשגחה אם נעשה כהוגן". וכן הראב"ע כאן [נוסח א] כתב: "והנכון שכן יצא בגורלו, כי מהשם משפטו, והשם האריך הזמן עד שיעשו ישראל תשובה וימלטו". וראה להלן הערות 289, 391.
(247) פירוש - מה שאפשר לאחר ולדחות במסגרת הגורל, יעשה, אך לא יבטלו את הגורל. וכגון, אם היום בשבוע שעלה בגורל יהיה יום ג', יבחר היום ג' המאוחר יותר בחודש אדר [עד י"ג בו], אך לא תהיה חריגה מיום ג'.
(248) לעומת מה שפירש למעלה [לאחר ציון 214] ש"מיום ליום" מורה שהיה גורל על ימי השבוע, ולא על ימי החודש. וכן רש"י והגר"א כאן ביארו שנעשה גורל גם על ימי החודש, וכמובא למעלה הערה 217. ומביא זאת כאן, כדי לומר שאין צורך לסבור שהמן בחר ביום י"ג אדר מעצמו [ואז יש לבאר את טעם לכך], אלא שגם יום י"ג אדר עלה בגורל. וראה להלן פ"ד לפני ציון 253 כתב "שהיום שהגביל המן היה בי"ג אדר", ומכך משמע שהמן קבע יום זה, ולא הגורל.
(249) כפי שכתב למעלה [לאחר ציון 217], וז"ל: "וכך משמע הכתוב דכתיב 'מיום ליום ומחדש לחדש', והוה ליה למימר 'מחדש לחדש מיום ליום' אם היה פירושו מיום ליום על כמה בחדש. אלא 'מיום ליום' פירושו באיזה יום בשבוע", וראה למעלה הערה 218 בביאור ראיה זו.
(250) פירוש - אם "מיום ליום" היה עוסק רק בימי החודש [ולא בימי השבוע], היה שפיר מקום להעיר שהיה להקדים "מחודש לחודש" ל"מיום ליום", כי ימי החודש הם פירוט של החודש, וכמבואר למעלה הערה 218. אך הואיל ו"מיום ליום" איירי גם בימי השבוע, וימי השבוע אינם תלויים בחדשי השנה, שוב אין מקום לומר שהיה להקדים "מיום ליום" ל"מחודש לחודש". אמנם אינו מתייחס כאן לשתי ראיות אחרות שהביא למעלה [שלא היה גורל על ימי החודש]; (א) "מה שאמר 'מיום ליום ומחודש לחודש', רצה לומר יום א' יום ב', והם ימי השבוע, ועל זה היה הגורל, לא ימי החודש. וכך נראה במדרש [אסת"ר ז, יא], שאין מפרש שם רק ימי השבוע והחדשים, אבל ימי החדש לא" [לשונו לאחר ציון 214]. (ב) "כי אי אפשר להפיל גורל על ימי השבוע וגם על ימי החדש, כי לפעמים אינם מתחברים; כי אם היה נופל הגורל על יום ד', ונופל הגורל בעשור יום בחודש, לפעמים אין יום רביעי בעשירי לחדש. ולכך אין להפיל גורל רק על איזה יום בשבוע, ובאיזה חדש" [לשונו לאחר ציון 216]. ונהי שמיישב כאן את ראייתו השלישית מסדר הכתוב ["וכך משמע הכתוב דכתיב 'מיום ליום ומחדש לחדש', והוה ליה למימר 'מחדש לחדש מיום ליום' אם היה פירושו מיום ליום על כמה בחדש. אלא 'מיום ליום' פירושו באיזה יום בשבוע" (לשונו לאחר ציון 217)], אך אינו מיישב כאן את שתי הראיות הראשונות שהביא למעלה. ויל"ע בזה.
(251) פירוש - היה לוקח קלף אחד מהערימה הראשונה של שנים עשר קלפי שמות החודשים, וכנגדו לקח קלף אחד מהערימה השניה שיש בה אחד עשר קלפים חלקים וקלף אחד שנכתבה עליו תיבת "גורל".
(252) כותב זאת "לפי פשוטו", כי כמה מפרשים ביארו שהגורל נערך באופן מורכב, וראה ביערות דבש ח"א דרוש ג שביאר שהיו בגורל שנ"ד פתקים כנגד ימי השנה. וכן המלבי"ם כאן ביאר את הגורל באופן אחר.
(253) שמשמע מכך שהמן עצמו לא הפיל את הגורל, אלא מישהו אחר עשה זאת לפני המן. וכן רש"י כתב כאן "הפיל פור - הפיל מי שהפיל, ולא פירש מי, ומקרא קצר הוא". וראה להלן ציון 388.
(254) כן כתב הראב"ע כאן [נוסח ב], וז"ל: "וטעם 'לפני המן' כי מפיל הגורל היה אחד מֵבִין בדברי הגורלות". וכן חכמי צרפת כתבו כאן "מצא אחד שבקי להפיל פור, הוא הגורל... וציוהו שיפיל גורל לפניו". וכן הר"מ חלאיו כתב כאן "פירוש המפיל הגורל היה אחד חכם ומבין בענין הגורל, והיה מפילו לפני המן במצותו". וכן הוא במדרש לקח טוב כאן. וכן חזר וכתב להלן [לאחר ציון 387], וז"ל: "'הפיל פור הוא הגורל וגו". לא הפיל המן עצמו הגורל, כי אפשר שלא ידע מעשה הגורל איך עושים אותו, כי צריך הבנה איך עושין דבר הזה, והמן לא ידע איך עושין, לכך לא עשה אותו המן בעצמו". ולהלן ט, כד, כתב: "'והפיל פור הוא הגורל' [שם], מה שאמר כפל לשון 'הפיל פור הוא הגורל', ולא אמר 'הפיל גורל'. וכן למעלה כתיב [כאן] 'הפיל פור הוא הגורל', כי אף על גב שהיה זה גורל, לא היה זה כמו שאר גורל, שאם כן כל אחד יכול להטיל גורל. ולעיל כתיב 'הפיל פור הוא הגורל לפני המן', וכיון שכתיב 'לפני המן', משמע שהיה אחד נופל גורל, שהיה מומחה וחכם בזה. ולכך הפור הוא חכמה, רק שעל כל פנים הוא גורל, לכך אמר 'הפיל פור הוא הגורל'". וראה למעלה הערה 214, ולהלן הערה 389.
(255) כפי שנאמר ברישא דקרא "בחודש הראשון הוא חודש ניסן בשנת שתים עשרה למלך אחשורוש הפיל פור וגו'".
(256) פירוש - הגורל הוא הצעד הראשון שהמן עשה בדרכו להשמיד חלילה את ישראל. ורומז בזה שהזמן הוא ההתחלה וסבה לכל מה שנעשה, וכפי שכתב למעלה פ"א [לאחר ציון 1177], וז"ל: "ועוד נראה פירוש [למעלה א, יג] 'יודעי העיתים', פירוש שיודעין כל הדברים באמתתן כפי מה שהם, שכל הדברים הם תחת הזמן, וחילופי הדברים כפי חליפי הזמן. ולכך אמר 'יודעי העתים', כלומר שידעו כל הדברים בסבתן, שהם העתים. ודבר זה הוא ידוע כי הזמן מחדש כל הדברים, וכדכתיב [קהלת ג, א] 'לכל זמן ועת לכל חפץ'. וזהו 'יודעי העיתים', כאילו אמר שהם יודעים לעמוד על הדברים שמחדש הזמן, והם הדברים שמתהוים בעולם". וראה למעלה הערה 214, ולהלן הערה 301.
(257) "כי הראשון הוא התחלה אל הכל" [לשונו בנר מצוה (עז:), וראה להלן פ"ו הערה 307]. ולהלן פ"ט [לאחר ציון 331] כתב: "כי הראש התחלה, מלשון ראש וראשון". ואודות שהחודש הראשון מורה על ההתחלה, כן כתב להלן בפסוקנו [לאחר ציון 323], וז"ל: "כאשר ראה המן שנפל הגורל בחודש הזה האחרון היה שמח, כי אמר שהאחרון מורה שיש להם אחרית. וכמו שהיה יציאת מצרים התחלה בחודש הראשון, וכך סופם יהיה בחודש האחרון" [הובא למעלה הערה 235, ולהלן הערה 266]. אמנם היא גופא קשיא, דבשלמא שניסן מורה על התחלת הויתם של ישראל, ניחא, אך כיצד ניסן מורה על התחלת אבודם של ישראל. ובקיצור, כיצד חודש ראשון מתאים להורות גם על יציאת מצרים וגם על תחילת אבודם של ישראל. ויש לומר, כי כל תהליך המסתיים בחודש האחרון, התחיל את ראשית דרכו בחודש הראשון. באופן שהחודש הראשון הוא ההתחלה לְמה שיסתיים בחודש האחרון. והואיל ומחשבת המן היתה שבחודש האחרון יהיה ח"ו אבודם של ישראל, בהכרח שתחילתו של תהליך זה יהיה בחודש הראשון, ולכך זהו החודש להפיל בו גורל להומם ולאבדם. ואף יציאת מצרים משתייכת למגמה זו, כי לשיטתו של המן מה שהחל ביציאת מצרים [לידתה של כנס"י] יסתיים בחודש אדר. וכן כתב להדיא להלן בפסוקנו [לאחר ציון 335], וז"ל: "כי כל המועדים זכר ליציאת מצרים, ויציאת מצרים הוא התחלת ישראל, וזהו עצם ישראל... דבר זה יש לו הפסק ובטול, כי כל נברא יש לו ביטול מצד עצמו, יהיה מי שהוא. ולפיכך המועדים זכר ליציאת מצרים, ויציאת מצרים הוא התחלת ישראל, וכל דבר יש לו סוף, ולכן יש בטול למועדים". לכך החודש הראשון ראוי גם ליציאת מצרים וגם להפלת הגורל, כי שניהם מורים על תהליך שיסתיים בחודש האחרון.
(258) פירוש - שרו של כל יום סירב לקבל את הגורל שיפול עליו. וראה הערה הבאה.
(259) לשון המדרש [אסת"ר ז, יא]: "הפיל פור בימים, שנאמר 'מיום ליום', הפיל פור ביום אחד בשבת, עמד שרו לפני הקב"ה ואמר, רבש"ע בי נבראו שמים וארץ... הפיל פור ביום שני, ועמד שרו לפני הקב"ה ואמר רבש"ע, ביום שני הבדלת בין מים העליונים למים התחתונים... כיון שראה אותו רשע שאין הגורל נופל בו בימים, חזר לחדשים; התחיל בחדש ניסן, ועלה בו זכות פסח. באייר, זכות פסח קטן וזכות המן שניתן להם לישראל בחמשה עשר בו. בסיון, זכות התורה... עלה ראש חדש אדר ולא מצא בו שום זכות, התחיל הרשע לשמוח" [הובא למעלה הערה 216]. והנה דבר זה מבואר להדיא במדרש, ומדוע כתב כאן "ובמדרש משמע שכאשר הפיל גורל באיזה יום בשבוע, לא נפל על אחד", וצ"ע.
(260) לשונו בגו"א בראשית פ"א אות ז [בביאור דברי רש"י (בראשית א, א) שהעולם נברא בשביל ישראל והתורה]: "יראה לומר מה שנברא העולם בשביל אלו ב' דברים, דכתיב [משלי טז, ד] 'כל פעל ה' למענהו', רוצה לומר כל מה שנברא בעולם בשביל הקב"ה נברא ולכבודו נבראו... ואין כבוד מן הנבראים אלא כאשר יקיימו את מצוותיו ועובדים אותו. ואין זה רק באומה הישראלית, ועליהם נאמר [ישעיה מג, כא] 'עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו', שלכך יצרתי אותם כדי שיספרו תהלתי. וישראל אינם עובדים להקב"ה אלא במצוותיו שמקיימים את התורה. וזה בשביל ישראל ובשביל התורה נברא העולם, וכל שאר העולם נברא בשביל ישראל" [הובא למעלה בהקדמה הערה 266, וראה להלן הערה 672, פ"ו הערה 27, ופ"ט הערה 9]. ויש להבין, כי כאן איירי בשבעת ימי השבוע [שסירבו שהגורל יפול על אחד מהם], ונהי שהעולם נברא בשביל ישראל, אך כיצד זה מורה ששבעת הימים נבראו בשביל ישראל. ויש לומר, כי כבר השריש בתפארת ישראל ר"פ כו "כי הזמן והמקום ענין אחד, כאשר ידוע למבינים". וכן כתב בדרוש על התורה [כג:], וז"ל: "כי הזמן והמקום שייכים ומתייחסים זה לזה, שהמקום הוא בארץ, והזמן הוא תולה במערכת השמימי וגלגליו" [הובא למעלה פ"א הערה 441]. לכך כאשר אנו אומרים שהעולם נברא בשביל ישראל, מכלל זה שזמן העולם נברא בשביל ישראל גם כן.
(261) כמבואר למעלה הערה 235. ואל תאמר שאמנם כך סבר המן, אך הוא היה טועה בדבר זה, כי בנקודה זו המן לא טעה, וכמו שכתב בתפארת ישראל פנ"ג [תתלא.], וז"ל: "פורים, אשר הגיעו לחרב, וחזר להם החיות, אין ספק שהגיע להם דבר זה ממדריגה עליונה, שממנה החיות שלא בטבע. כי החיות הטבעי כבר נגזר על זה המיתה, ואי אפשר רק שפתח להם השם יתברך שער העליון, וממנה חזר להם החיים". ולמעלה בהקדמה [לפני ציון 170] כתב: "ימי הפורים לא יהיו נבטלים, מאחר שימי הפורים באים על זה שלא היה המן מכלה ישראל מן המציאות לגמרי, עד כי לא יהיו נמצאים כלל, והשם יתברך נתן להם המציאות" [ראה למעלה בהקדמה הערות 99, 112, 170, 171, 524, פתיחה הערות 129, 130, 182, 255, 318, פ"א הערה 109, ולהלן הערה 341].
(262) פירוש - למעלה ביאר [לאחר ציון 250] שבעריכת הגורל היו שתי ערימות קלפים שעמדו זו מול זו; בערימה אחת נכתבו שמות הימים או החדשים, ובערימה שניה היו קלפים חלקים, כשרק על אחד מהם נכתבה תיבת "גורל". עורך הגורל היה נוטל קלף אחד מערימת השמות, וקלף שני מהערימה המקבילה, וכאשר עלה הקלף שנכתבה עליו תיבת "גורל" עם הקלף של אחד מן השמות, בזה נפל הגורל על אותו שם. ובמדרש הנ"ל מבואר שהגורל לא עלה על אחד מימי השבוע, ובכדי שדבר זה אכן יתרחש, הנך חייב לומר שהיו לכל הפחות שבעה קלפים חלקים [לעומת שבעת ימי השבוע]. שאם היו רק ששה קלפים חלקים, "איך אפשר שלא יפול הגורל על אחד מן הימים" [לשונו כאן], הרי בעל כרחך שהקלף שנכתבה עליו תיבת "גורל" תזדווג עם אחד מקלפי ימות השבוע. ובהכרח שיש לומר שהיו לכל הפחות שבעה קלפים חלקים, ולכך ניתן לומר שכנגד כל אחד מימי השבוע עלה כנגדו קלף חלק. אמנם לשונו מורה שהיו לכל הפחות שמונה קלפים חלקים, שכתב "שהיו קלפים החלקים יותר מן אשר כתובים עליהם שמות הימים... שהיו החלקים יותר מן הכתובים". וזה מזקיק התבוננות, דמהו הצורך שיהיו לכל הפחות שמונה קלפים חלקים, הרי בשבעה קלפים חלקים סגי. ואולי יש לומר, שעד כמה שנוגע לימי השבוע, אכן סגי בשבעה קלפים חלקים. אך כאשר הגורל נעשה באופן שלא תהיה ממנו הכרעה בנוגע לימי השבוע, בעל כרחך שתהיה ממנו הכרעה לחדשים, כי זהו השלב הבא לאחר ימי השבוע. וכנגד החדשים בעל כרחך שיהיו לכל הפחות אחד עשר קלפים חלקים [כפי שכתב למעלה (לאחר ציון 250)], שאם היו בסך הכל רק שמונה קלפים [שבעה קלפים חלקים, וקלף אחד שנכתב עליו "גורל"], הרי שהקלף שנכתב עליו "גורל" היה יכול לעלות פעמיים, כי מן הסתם הוצרכו לבדוק כל אחד ואחד משנים עשר חדשי השנה. נמצא שמן הנמנע שיהיו רק שבעה קלפים חלקים, כי מספר זה הוא גדול מדי להכריע איזה יום מימי השבוע תיעשה בו הגזירה, והוא קטן מדי להכריע איזה חודש מחדשי השנה תיעשה בו הגזירה. אמנם להלן [הערה 275] נתבאר שאם הגורל היה עולה על אחד מהחדשים הקודמים לחודש אדר, אזי לא היו ממשיכים בגורל, אלא היו מפסיקים בו מיד באותו חודש שעלה עליו הגורל. והדרא קושיא לדוכתא, מה הצורך שיהיו יותר משבעה קלפים חלקים. וצ"ע.
(263) כי היו יותר קלפים חלקים מאשר שבעת ימי השבוע [כמבואר בהערה הקודמת].
(264) פירוש - עד כה ביאר [למעלה לאחר ציון 259] שהגורל לא נפל על אחד מימי השבוע מחמת חשיבות מציאותם של ישראל, שהעולם נברא בשביל ישראל, ומכלל זה שבעה ימי בראשית, ולכך מן הנמנע שהגורל לאבדם יפול על אחד מימי השבוע. אך המן ביאר זאת באופן הפוך; הגורל לא נפל על אחד מימי השבוע מחמת שראוי לישראל סוף והעדר מציאות, ואין "סוף" בימי השבוע, וכמו שמבאר והולך.
(265) כמבואר למעלה הערה 235.
(266) ואם תאמר, מדוע יש "סוף החדשים" ואין "סוף הימים", דכמו שחודש אדר הוא "סוף החדשים", מדוע יום השביעי לא יהיה "סוף הימים". והרי להלכה קיימא לן ש"המהלך במדבר ולא ידע מתי הוא יום שבת, מונה מיום שטעה ששה, ומקדש שביעי" [רמב"ם הלכות שבת פ"ב הכ"ב (על פי שבת סט:)]. ויש לומר, כי החודשים נקבעים על פי ישראל, ולכך תחילת החודשים וסופם מורים על תחילת ישראל וסופם [ראה למעלה הערות 235, 257]. אך שבת נקבעה על ידי הקב"ה, ולא על ידי ישראל, לכך אין תחילת הימים וסופם מורים על תחילת ישראל וסופם. ועל כך אמרו חכמים [פסחים קיז:] "שבת דקביעא וקיימא ["מששת ימי בראשית, ואינה תלויה בקביעת החודש" (רשב"ם שם)]... יומא טבא דישראל הוא דקבעי ליה, דקמעברי ירחי וקבעי לשני". וכן אמרו [חולין קא:] "שבת קביעא וקיימא, יום הכפורים בי דינא דקא קבעי ליה". ובספר פרי צדיק ר"ח תמוז אות ג כתב: "קדושת שבת קביעא וקיימא מהשם יתברך, והיא גדולה במדריגה מקדושת ראש חודש... שקדושת החודש הוא מצד האדם, וקדושת שבת הוא מהשם יתברך".
(267) כמו שימשיך לבאר יסוד זה בהרחבה, וראה להלן הערה 372. ולהלן [ט, א] כתב: "כבר פרשנו למעלה מדברי חכמים מה שנפל הפור בחודש האחרון, כי חודש זה יש לו בחינה שיהיה לישראל תכלית וסוף חס ושלום להם. וזה כמו שהחודש הזה הוא סוף החדשים, וכך יהיה חס ושלום סוף להם. אבל יש כאן ג"כ צד בחינה שיש להם הקיום הנצחי, כי מצד הסוף שלהם הם אל השם יתברך, ומצד השם יתברך יש להם הקיום הנצחי מצד הסוף. וכאשר דבר אחד כמו זה, שהוא סוף בחדשים, יש לו שתי בחינות מחולקות, כמו שיש לחודש אדר, שיש לו בחינה כי יש ח"ו סוף לישראל, וזה מצד עצמם, אבל מצד השם יתברך, אדרבא, מצד הסוף יש להם קיום, כמו שנתבאר למעלה. לכך כאשר היה המן בא מצד הבחינה הראשונה שיש לישראל מצד הסוף, ונהפך הדבר כי מצד הסוף יש להם הקיום, הרי הסוף עצמו מהפך הדבר, ולכך כל אשר היה מחשבת המן על ישראל מצד הסוף, נהפך בעצמו עליו... והבן זה ותבין סוד ענין המגילה הזאת". ובדרשת שבת הגדול [רב:] כתב: "כי האדם הוא 'מה', ומספר 'אדם' הוא 'מה'... והנה האדם הזה מצד עצמו הוא 'מה', אבל מצד שהשם יתברך מגביה שפלים ורוצה בשפלים... ומצד הזה האדם הוא 'מאד', כי 'אדם' במספר 'מאד'... מצד עצמו אינו דבר, רק השם יתברך נותן לו כח, והכל הוא מן השם יתברך. וזהו ענין האדם כאשר ידע האדם מדרגתו; כי הוא 'מה' מצד עצמו, והוא 'מאד' מצד השם יתברך, אשר לו כח גדולה וגבורה ורוממות" [הובא למעלה פ"ב הערה 248, ולהלן פ"ט הערה 612]. והרי רק ישראל נקראו "אדם" [יבמות סא.], לכך כל מה שנאמר על "אדם" כחו יפה גם לישראל, שאין להם שום קיום מצד עצמם, וכל קיומם הוא מה' יתברך.
(268) פירוש - כאשר ישראל מגיעים אל סופם ותכליתם שיש להם מצד עצמם.
(269) לשונו למעלה בהקדמה [לפני ציון 549]: "כי זה עצם ישראל שהם אל השם יתברך, כאשר מורה שם 'ישראל', אשר חתם בשמם שם 'אל', ודבר זה קיום ישראל. שאף אם הם פזורים ומפורדים בין אומות העולם, לא הוסר משמם שם 'אל'. ובשם העצם שלהם, שהוא שם 'ישראל', מורה שהם אל השם יתברך". ובנצח ישראל פ"ל [תקפח.] כתב: "אין להם [לישראל] מציאות עצמם, רק מצד השם יתברך, שהוא יתברך צורה אחרונה לישראל. כמו שמורה שם 'ישראל', שחתם שם 'אל' בשמם לומר כי עצם מציאות ישראל מה שהוא אלקיהם, וזולת זה לא היה להם מציאות" [הובא למעלה בהקדמה הערה 551]. וראה להלן הערות 274, 372, פ"ו הערות 100, 452, ופ"ט הערה 617.
(270) הנה מבאר כאן שהשם "אל" הנעוץ בסוף שם "ישראל" מורה שאין לישראל שום קיום מצד עצמם, אלא מצד השם יתברך. אך בנצח ישראל ר"פ יג ביאר לא כן, וז"ל: "המעלה שהיא עוד יותר מעלה מן הקודם, כאשר תתבונן במעלת ישראל תדע כי לא דבר זה בלבד מה שישראל חלק השם יתברך, וכמו שמעיד עליהם השם של 'ישראל' שחתם השם בשמם, כי אין לישראל בעצמם שום מציאות ושום הויה רק בו יתברך. ולא תאמר אף אם הם חלק ה', מכל מקום הם בריאה לעצמם, אל תאמר כך, אבל הם לגמרי אל השם יתברך, עד כי בטל מציאות עצמם אל השם יתברך" [ראה להלן פ"ד הערה 203]. הרי שביאר ששם "ישראל" מורה רק על המעלה הראשונה [שישראל הם לחלק השם יתברך, אך עדיין הם בריאה לעצמם], ואילו המעלה העליונה ש"אין לישראל בעצמם שום מציאות ושום הויה רק בו יתברך" אינה נכללת בשם "ישראל". ואילו כאן מבאר ששם "ישראל" כולל גם את המעלה העליונה שאין לישראל שום קיום מצד עצמם. וכן ביאר להלן ו, יג [לאחר ציון 449] ששם "ישראל" מורה שאין לישראל שום קיום מצד עצמם. ויל"ע בזה [ראה להלן פ"ו הערה 451].
(271) כמו שאמרו [מגילה יג:] "תנא, כיון שנפל פור בחודש אדר, שמח שמחה גדולה".
(272) לכאורה בגמרא [מגילה יג:] ביארו טעם אחר לשמחתו, שכך אמרו שם "כיון שנפל פור בחודש אדר, שמח שמחה גדולה. אמר, נפל לי פור בירח שמת בו משה. ולא היה יודע שבשבעה באדר מת, ובשבעה באדר נולד". אמנם בסמוך הביא מאמר זה, וכתב בזה"ל: "כאשר הפיל המן גורלות לדעת איזה זמן שהוא סוף ישראל, ונפל באדר, אז שמח. כי בזה הזמן מת משה, שהוא רבם של ישראל, והוא נחשב צורת כל ישראל. ולפיכך חשב כאילו יש כאן העדר כל ישראל, כאשר ראה כי משה רבינו עליו השלום מת בזה החודש. ודעתו היה כי החודש הזה שהוא סוף ותכלית החדשים, גם כן מורה חס ושלום על תכלית וסוף ישראל, ולכך נפל הגורל בחודש הזה, לומר כי בזה החודש הוא סוף ישראל, ולכך מת בו משה רבן, שהוא נחשב צורת ישראל". הרי שמיתת משה היא סימן לכך שחודש אדר הוא סוף ישראל, וכדבריו כאן. וראה להלן הערות 304, 619.
(273) בסמוך יבאר כיצד "קיום שלהם מצד השם יתברך" תואם לדברי הגמרא [מגילה יג:] ש"לא היה יודע שבשבעה באדר מת, ובשבעה באדר נולד".
(274) כפי שיבאר ענין זה בהמשך פסוקנו. וכן בנצח ישראל פ"כ הקדיש המהר"ל את כל הפרק לבאר שסוף האומות הוא איבוד, וסוף ישראל הקיום הנצחי. ויש להעיר, שהרי אף קיום אומות העולם הוא מצד ה', ולא מצד עצמם, וכפי שכתב בדר"ח פ"ו מ"ח [רנח.], וז"ל: "המציאות והחיים שיש לאדם ולכל הנמצאים, מפני שהוא יתברך אלהים חיים, נותן חיים לדבקים בו, ואין לנמצאים מצד עצמם דבר, כי אם מה שמשפיע להם השם יתברך... וזה שאמר [תהלים לו, י] 'כי עמך מקור חיים באורך נראה אור', כי המקור אין לו הפסק כלל, והמקור הזה משפיע לכל הנמצאים... כי לא יבא החיים לנמצאים רק מצד הדביקות שיש לנמצאים בו יתברך... כי הוא יתברך נקרא 'עיקר', כמו שאמרו שהוא 'כופר בעיקר' [סנהדרין לח:]. וידוע כי האילן והענפים כאשר דביקים בעיקר, יש להם חיים מן העיקר. ואם נבדל הגוף מן העיקר, מיד אין לו חיים" [ראה למעלה פ"א הערה 1275, ולהלן פ"ד הערה 148]. ובח"א לכתובות עז: [א, קנט:] כתב: "כל הנבראים אין להם המציאות מצד עצמם, רק מצד שהוא יתברך... אינו רוצה לבטל העולם" [הובא למעלה פ"א הערה 1203]. וכיצד כתב כאן "וכל האומות קיום שלהם מצד עצמם... ואין להם הקיום מצד השם יתברך". דע, שבנצח ישראל פי"ג [שכה:] עמד על נקודה זו וביארה, וכלשונו: "אין לישראל מצד עצמם שום מציאות כלל, רק המציאות שיש להם הוא השם יתברך, שנותן מציאות להם, וכל מציאותם וקיומם הוא השם יתברך. ואף כי כל הנמצאים קיום שלהם הוא מהשם יתברך, המקיים את הכל, הפרש יש; כי כל הנמצאים אין להם קיום מן השם יתברך מצד אמיתת עצמם, רק דבר שאין אמיתת עצמם, ולפיכך בסוף מגיעים אל ההפסד. אבל ישראל, אמיתת עצמם יש לו קיום מן השם יתברך, ולכך הם מקוימים, ואין הפסד להם. וכל זה נרמז בשם 'ישראל', כי השם הוא בא על עצם הדבר ומהותו, ודבק בשם הזה שם 'אל'... שהוא יתברך קיום ישראל" [הובא בחלקו למעלה בהקדמה הערות 276, 553]. הרי ששפתותיו ברור מללו, שאע"פ שהכל ניזון וקיים מצד השם יתברך, מ"מ רק אצל ישראל אמיתת עצמם מתקיים מן השם יתברך, בעוד שאצל האומות אין זה אמיתת עצמן. וראה בסמוך הערות 287, 293. ולשון חכמים מרפא; הנה כתב כאן "וכל האומות קיומם שלהם מצד עצמם יותר מן ישראל", הרי שהכל נידון בערכין, וביחס לישראל נחשב קיום האומות לקיום מצד עצמם. אך ברי הוא שאף קיום האומות מגיע מהשם יתברך, אך לא במידה כפי שהיא נוהגת אצל ישראל, וכמו שנתבאר. וראה למעלה בפתיחה הערה 122 בביאור ההבדל בין קרבת הקב"ה לישראל לבין קרבתו לאומות העולם, שעל האומות הקב"ה מינה מלאכים ושרים, אך לא מינה על ישראל מלאכים ושרים.
(275) מכאן משמע שאם הגורל היה נופל על אחד מהחדשים הקודמים לאדר, אזי היה הגורל מוכרע כבר בשלב ההוא, ולא היה הגורל ממשיך עד תום כל שנים עשר החדשים. וראה למעלה הערה 262.
(276) אודות שאין לישראל שום קיום מצד עצמם, אלא רק מהשם יתברך, לעומת אומות העולם, צרף לכאן את הענין הבא; הנה נאמר [ויקרא כו, ח] "ורדפו מכם חמשה מאה ומאה מכם רבבה ירדפו וגו'", ופירש רש"י שם "וכי כך הוא החשבון, והלא לא היה צריך לומר אלא 'מאה מכם שני אלפים ירדופו'. אלא אינו דומה מועטין העושין את התורה, למרובים העושין את התורה". והרא"ם שם הקשה על תשובת רש"י, שעדיין יקשה מהמקרא העוסק בשעה שישראל נרדפין מהאומות, שנאמר על כך [דברים לב, ל] "איכה ירדוף אחד אלף ושנים יניסו רבבה אם לא כי צורם מכרם וה' הסגירם", ותיקשי לך שהיה למקרא לומר "ושנים יניסו שני אלפים", "דליכא למימר התם נמי 'אינו דומה מועטין העוברין על התורה למרובין העוברים על התורה'... דזכות הרבים מרובה מזכות המועטין שמענו, עונש הרבים מרובה מעונש המועטים לא שמענו" [לשון הרא"ם שם]. ובישוב שאלת הרא"ם כתב הגו"א שם [אות יב] את היסוד הבא: "נראה דלא קשיא, דודאי לקמן כתב 'אחד ירדוף אלף ושנים יניסו רבבה', מפני כי הנרדפים כיון שהשם יתברך הסגירם, אינם מבקשים הם כלל לעמוד נגד הרודפים. שהרי אין השם יתברך עם האומות [פירוש, נצחון האומות לא בא להן מחמת שה' עמהן], רק שהסגיר ישראל והחליש אותם. ובודאי אין הנרדפים נעזרים זה מזה לעמוד נגד הרודפים, כי אין עזר זה מזה רק כשהם מתעוררים בגבורה, אז נעזרים זה מזה, אבל אלו הנרדפים אין מבקשים ללחום, כיון שהשם יתברך הסגירם, איך יבקשו לעשות גבורה ולהיות נעזרים זה מזה. ולכך אמר 'אחד ירדוף אלף', שאין לאחד עוזר, רודף אלף, אבל יותר מזה לא יוכל לרדוף, אף על גב שאין הנרדפים מבקשים לעמוד נגד הרודף. אבל אם הם שנים הרודפים, שהם נעזרים זה מזה, רודפים רבבה, כי הנרדפים אין מבקשים לעמוד נגד האויב, שהשם יתברך הסגיר אותם, ולפיכך אין נעזרים זה מזה. כי העזר זה מזה אינו רק כשהם רוצים לעשות מעשה לרדוף אחריהם, והם מתעוררים בגבורה, אז נעזר זה מזה. אבל במקום הזה, שישראל רודפים האומות, שגבורת ישראל שהשם יתברך עמהם, ואין הקב"ה מסגיר האומות, וכל אדם בעולם עומד נגד אויביו, ואם כן גם האומות נעזרים זה מזה, שלא הסגיר אותם השם. וכיון שגם הנרדפים נעזרים זה מזה, היה לו לומר 'ומאה שני אלפים ירדפו', שהנרדפים נעזרים זה מזה, והרודפים גם כן נעזרים זה מזה. וזה פשוט ונכון באין ספק". מבואר מדבריו חילוק יסודי בין תבוסת ישראל במלחמה, לתבוסתן של אומות העולם במלחמותיהן; ישראל מנוצחים משום שהקב"ה הסגירם והחלישם, ואילו אומות העולם מנוצחות משום שהצד שכנגדן מתגבר עליהם. וברי הוא שחילוק זה נובע מהא שאין לישראל שום קיום מצד עצמם, אלא רק מצד הקב"ה, וכאשר הקב"ה הסגירם ומכרם לא נותר בידם מאומה. אך אומות העולם שיש להן קיום מסויים מצד עצמן על פי דרך הטבע, לכך לעולם יעמדו כנגד אויביהם [הובא למעלה בפתיחה הערה 123]. וראה להלן הערה 342.
(277) פירוש - אף על פי שלשון המקרא "מיום ליום ומחודש לחודש" נתבאר [שנקט קודם בימים להורות שהגורל היה גם על ימי השבוע (כמבואר למעלה לאחר ציון 248)], מכל מקום עדיין קשה לשון הפסוק מכיון אחר, וכמו שמבאר.
(278) כי לשון הפסוק הוא "בחודש הראשון וגו' הפיל פור הוא הגורל לפני המן מיום ליום ומחודש לחודש שנים עשר הוא חדש אדר". והנה לא נכתב בפירוש שהגורל נפל על חודש אדר, כי ניתן לפרש שכוונת המקרא היא שהגורל היה מחודש לחודש, עד חודש אדר, אך לא שנפל הגורל על חודש אדר. וכן הקשה המנות הלוי [קז.], ויובא בהערה 285. וכמה פעמים הקשה מדוע המקרא לא כתב הדבר בפירוש. וכגון, נאמר [דברים כה, ב-ג] "כדי רשעתו במספר ארבעים יכנו", וחז"ל דרשו [מכות כב.] דהוי ל"ט מלקות ["בְּמספר ארבעים, ולא ארבעים שלמים, אלא מנין שהוא סוכם ומשלים לארבעים, והן ארבעים חסר אחת" (רש"י דברים כה, ב)]. ובגו"א שם [אות ג] כתב "ואם תאמר, למה כתב 'ארבעים', ולא כתב 'שלשים ותשע יכנו'". וכן נאמר [בראשית י, ח] "וכוש ילד את נמרוד הוא החל להיות גבור בארץ", ופירש רש"י שם "להמריד כל העולם על הקב"ה בעצת דור הפלגה". ובגו"א שם [אות ב] כתב: "ואין להקשות... למה לא כתב בפירוש שהיה רשע". וכן נאמר [שמות א, טו] "ויאמר מלך מצרים למילדות העבריות אשר שם האחת שפרה ושם השנית פועה", ופירש רש"י שם דאיירי ביוכבד ומרים. ובגו"א שם [אות יט] כתב: "ואם תאמר, למה לא הזכיר את שם יוכבד ושם מרים בפירוש". וכן נאמר [שמות ל, כ] "בבואם אל אוהל מועד ירחצו מים ולא ימותו וגו'", ופירש רש"י שם "ולא ימותו - הא אם לא רחצו ימותו". ובגו"א שם אות טז תמה: "ואם תאמר, ולמה לא אמר 'אם לא ירחצו ימותו'". וכן נאמר [שמות ל, לד] "ויאמר ה' אל משה קח לך סמים נטף ושחלת וחלבנה סמים ולבונה וגו'", ופירש רש"י "סמים - אחרים". ובגו"א שם [אות כה] כתב: "ואם תאמר, למה לא נכתבו אלו הסמים בפירוש". וכן בגו"א ויקרא פי"א אות לא [רנא:] כתב: "דרך הכתוב לכתוב בפירוש, ולא על ידי דיוק". וכן הוא בגו"א שמות פכ"ב אות כב [ציון 192], שם ויקרא פכ"ד אות יד, שם במדבר פי"ג אות טז, שם פי"ח אות כז. ובתפארת ישראל ר"פ נז הקשה "למה לא נזכר בפירוש בתורה עולם הבא". ולמעלה פ"א [לאחר ציון 238] כתב: "סוף סוף קשה, לכתוב שמלך מסוף העולם עד סופו, ולמה מדבר בלשון זה ["מהודו ועד כוש" (למעלה א, א)]" [הובא למעלה פ"א הערה 240].
(279) פירוש - הגורל לא תאם כלל את מחשבת המן, וכמו שמבאר.
(280) "פור המן נהפך לפורנו" [ברכת "אשר הניא"].
(281) כי לאמיתו של דבר לא התקיים הגורל בחודש אדר, והמקרא לא יכתוב דבר שלא נתקיים.
(282) מוסיף בזה, כי כל גורל אינו דבר מפורש, אלא הוא מראה פנים לכאן ולכאן. ולכך לא נכתב בפירוש שהגורל נפל על חודש אדר, כי אין הגורל דבר כל כך מפורש. וכבר השריש כמה פעמים שדבר המוזכר להדיא במקרא הוא מחמת שהוא דבר הנגלה לעין כל, ואילו דבר המוסתר במקרא הוא מחמת שאין הדבר נגלה לעין כל. וכן כתב בכמה מקומות. וכגון, למעלה פ"א [לאחר ציון 1204] כתב: "ומפני כי מה שהיו המלאכים אומרים לפני השם יתברך אין זה בנגלה לאדם, רק בנסתר, לכך זה גם כן בנסתר ולא בנגלה". ולמעלה פ"ב [לאחר ציון 639] כתב: "מפני שהיו בהסתרת פנים מן השם יתברך... לכך לא נזכר השם במגילה". ולהלן [ו, יא], כתב בזה"ל: "מפני כי לא נעשה כאן נס נגלה, רק הכל היה בהנהגת העולם, לכך לא נזכר השם המיוחד במגילה הזאת, אפילו שם א"ד לא נזכר. כי מאחר שהיה הכל בטבע, ולא נראה פעל השם יתברך בנגלה, ולכך לא נכתב השם בנגלה במגילה". ובבאר הגולה באר הרביעי [תמז:] כתב: "אין מפורש בתורה דבר זה בפירוש, רק בהעלם ובהסתר. כי התורה שמה הדברים כפי מה שהם; הנעלמות - נסתרות, והגלויות - מפורשות". ובגו"א בראשית פ"י אות ב ביאר מדוע לא נזכרה בפירוש הע"ז של נמרוד, וז"ל: "כי אין ע"ז דבר נגלה בימיהם, כי לא נודע עבודת השם יתברך לכל עד שלא היה נקרא 'עבודה זרה', ולכך לא כתב גם כן בפירוש". וכן כתב בגו"א שמות פ"ג סוף אות י, ושם הערה 110 [הובא למעלה בהקדמה הערה 381, פ"א הערות 183, 1205, פ"ב הערה 640, ולהלן פ"ו הערה 285, ופ"ט הערה 320].
(283) כן חזר וכתב להלן [לפני ציון 300]. ואודות שהגורל אינו מורה דבר מפורש, מעין זה מצינו גם אצל לידת משה, שרש"י [שמות א, כב] כתב: "יום שנולד משה אמרו לו [לפרעה] אצטגניניו, היום נולד מושיען, ואין אנו יודעין אם ממצרים, אם מישראל, ורואין אנו שסופו ללקות במים. לפיכך גזר אותו היום אף על המצרים ["כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו וגו'" (שם)]". ובגו"א שם אות כח כתב: "וקשיא, אחר שראו שהיום נולד בן שיושיע להם, כל שכן שיוכלו לראות אם מישראל אם מהמצריים [כי אם ראו את העתיד המרוחק, כל שכן שיוכלו לראות ההוה המצוי]. ויראה לי, מפני שבת פרעה גדלו, ומפני כן נקרא בן לבת פרעה, כדכתיב בדברי הימים [א, ד, יח] 'אלה בני בתיה ירד וגו" ["'ירד' זה משה" (מגילה יג.)]. לפיכך לא היו האיצטגנינים רואים... אם מישראל, שהרי נקרא בן לבת פרעה. וגם לא אם ממצריים הוא, מפני שילדה אותו יוכבד [שמות ו, כ]. ולא היה מורה האצטגנינות לא שהוא מישראל, ולא שהוא ממצרים, שהרי ממשה למדו [מגילה יג.] 'המגדל יתום בתוך ביתו כאילו ילדו'". וכן כתב בגבורות ה' ס"פ טו. וכשם שהאצטגנינות אינו מורה דבר מפורש, הוא הדין לגורלות.
(284) פירוש - על המן עצמו נפל הגורל. ובמתנות כהונה שם פירש "דייק 'הוא הגורל' [פסוקנו כאן], רצה לומר 'הוא' המן, 'הגורל' הרע יפול עליו". אמנם המהר"ל יבאר הכרח אחר שהיה למדרש לומר "עליו נפל הגורל".
(285) כן כתב המנות הלוי [קז.], וז"ל: "הוקשה להם, כי לא פורש במקרא משפט הגורל מה היה, ועל מי היה, כי לא אמר רק שהפיל המפיל הגורל לפניו מיום ליום ומחדש לחדש, ולא נודע מה היה מהגורל. ולכן ביארו 'הוא הגורל' על המן, כי אחרי שהוא נכנס עמהם בגורל כמדובר, לא נפל בכל החדשים הגורל כי אם עליו, שהוא יפול לפני עם בני ישראל. וזהו 'הוא הגורל', והוא ביאור נפלא בכתוב". אמנם המהר"ל אינו מדגיש כאן "שהוא יפול לפני עם בני ישראל" כפי שהמנות הלוי הדגיש. ובסמוך [הערה 298] נתבאר שלפי המהר"ל הכוונה היא שהגורל התהפך ויצא לגמרי מכוונת המן, וזה נקרא ש"הנפילה עצמה עליו היה". ואודות שכל מחשבות המן נהפכו עליו, כן מבואר להלן פ"ו הערה 98.
(286) פירוש - אע"פ שביאר שהנפילה של הגורל היתה על המן, ולא על חודש אדר, וכדמוכח ממה שלא נתפרש להדיא בקרא שהגורל נפל על חודש אדר, מכל מקום היות חודש אדר החודש האחרון משייכת אותו לענין הגורל, וכמו שמבאר.
(287) מוסיף כאן נקודה שלא הזכיר למעלה; כי למעלה [לפני ציון 267] ביאר שאע"פ שיש לישראל סוף מצד עצמם, עם כל זה יש להם קיום מצד השם יתברך, וכלשונו [שם]: "כי בודאי יש לישראל סוף ותכלית מצד עצמם, רק מצד השם יתברך יש להם קיום, אבל מצד עצמם אין להם קיום". הרי שקיום ישראל מצד השם יתברך הוא למרות שאין לישראל קיום מצד עצמם. אך כאן מבאר שקיום ישראל מצד השם יתברך הוא מחמת שאין לישראל קיום מצד עצמם, שכתב כאן "כי לכך יש לישראל סוף, כי מצד הסוף הוא קיום ישראל מצד השם יתברך". הרי ש"סוף" ישראל הוא הוא המאפשר שקיום ישראל יבוא מצד השם יתברך. וכן בסמוך כתב "הסוף שלהם מצד עצמם הוא עצם קיום שלהם מצד השם יתברך, וזה קיומם לנצח נצחים". והיה נראה לבאר זאת, שכמה פעמים כתב שדוקא כאשר העלול מבטל את מציאות עצמו לעלתו, אז מציאותו באה אליו מעלתו. וכגון, בדר"ח פ"א מי"ג [שמה:] כתב: "מה שהרבנות קוברת בעליה [פסחים פז:], כי האדם הוא מקבל החיות והקיום מן השם יתברך... ומשפיע החיים והקיום לנמצאים כלם. והנה כל אשר הוא עושה עצמו מקבל, שהוא משפיל עצמו, ראוי הוא לקבל החיים מן השם יתברך. אבל הבעל השררה שהוא המושל על האחר, ואינו עושה עצמו מקבל, רק פועל ומושל באחר, אינו מקבל הקיום והחיים". וכן כתב שם פ"ג מ"א [לז.]. ובבאר הגולה באר הרביעי [תסא.] כתב: "הקטן הוא מקבל, ואין שייך בו משפיע [ראה למעלה פ"ב הערה 113, ופ"ט הערה 443]... והוא יתברך חפץ במקבל דוקא, שהוא מקבל גמור... והוא סוד הכרובים, אפי רברבי אפי זוטא, שהוא פני גדול ופני קטון [סוכה ה:]". והואיל ויש לישראל סוף מצד עצמם, לכך התבטלות זאת מביאה לקיום מצד השם יתברך, כי "הקטן הוא מקבל". אמנם כאן אין הסבר זה מספיק, שהרי אף סוף אומות העולם הוא בטולן [כמבואר למעלה הערה 274], ומ"מ אין סוף האומות מביא לקיום מה', ומדוע סוף ישראל מביא לקיום מה'. אלא שמהמשך דבריו כאן מוכח שכוונתו היא שסוף ישראל הוא השבה אל השם יתברך, וכפי שהתחלת ישראל באה מן השם יתברך, כך סוף ישראל שבה אל השם יתברך. ונקודה זו תתבאר בסמוך, וראה הערה 293.
(288) שאין שום חשיבות לכך שהגורל היה בחודש אדר.
(289) שהרי המועד הזה נקרא "פורים" על שם הפור [להלן ט, כו], וכפי שביאר כאן הגר"א, וז"ל: "וקראו 'פורים' על שם הפור [להלן ט, כו], לפי שזה הוא עיקר הנס, שהוא הפיל פור גורל לפי המזלות באיזה יום יוכל לנצוח אותם, ונפל על יג אדר, אלא שהקב"ה הפך את המזלות ומשדד את המערכות. וזה שאומרים [ב"אשר הניא"] 'כי הפור נהפך לפורים', וזהו נס גדול מאוד" [הובא למעלה הערה 213]. ואודות חשיבותו של גורל, ראה למעלה הערה 246.
(290) כמו שאמרו בגמרא [מגילה ו:] "רבן שמעון בן גמליאל אומר משום רבי יוסי, אף קורין אותה [את המגילה] באדר השני, שכל מצות שנוהגות בשני אין נוהגות בראשון... טעמא דרבי שמעון בן גמליאל מסמך גאולה לגאולה עדיף", ופירש רש"י שם "גאולה לגאולה - פורים לפסח" [ראה למעלה הערה 242]. הרי שפורים מחובר לפסח, וממילא חודש אדר מחובר לחודש ניסן. וראה הערה הבאה.
(291) בספר בני יששכר [מאמרי חדשי כסלו טבת, מאמר ד], כתב: "הנה תמצא אשר בשביל זה הקפידו חז"ל לקבוע היום טוב הזה באדר הסמוך לניסן דייקא, 'מסמך גאולה לגאולה עדיף' [מגילה ו:]. היינו לסמוך ענין ההשגחה והגאולה הנסתרת לגאולה הנגלית, א-ל אחד בראן, יוצר אחד יצרן. וזה נרמז ברמז הלל המצרי 'אנא ה' הושיעה נא וכו' הצליחה נא' [תהלים קיח, כה], 'נא' ראשי תיבות ניסן אדר. היינו הושיעה והצליחה בשתי ההנהגות; הן הנהגת נסי ניסן הנגלים, הן הנהגת נסי אדר הנסתרים". ובספר דברי סופרים לרבי צדוק הכהן [סוף אות לב] כתב: "וזהו העצה הגדולה לכל אחד הצריך ישועה, אף דאינו יכול לצאת משיקועו, על ידי ההתחזקות באמונה דהשם יתברך עמו בכל מקום שהוא, אז ממילא גם כשהוא עדיין בחושך, אין שטן ואין פגע רע, דה' אור לו. ועל ידי זה הולך ואור עד נכון היום להיות מאיר לו לגמרי, דעל כן סמכינן גאולה לגאולה דאדר לניסן, דעל ידי התגלות האורה ושמחה דפורים שמתוך ההעלם, יזכה אחר כך להתגלות האור בהיר דניסן, שבו נגאלו, ועתידין להיגאל גאולה שלימה". עמוד והבט כיצד דברי הבני יששכר ורבי צדוק הכהן מורים באצבע שסוף ישראל בחודש אדר מחייב את קיומם. וראה להלן הערה 328.
(292) כי כל התחלה באה מהשם יתברך, וכמו שכתב בגו"א במדבר פי"ט אות כז [שיב:], וז"ל: "אין התחלה לאדם רק השם יתברך". ובגבורות ה' פל"ט [קמה.] כתב: "ראשית הכל הוא השם יתברך, וזה מורה גם כן שמאתו יתברך נמצא הכל, שאם לא כן... ממי נמצאו, ולמה נמצאו עתה. כי אי אפשר שיהיה נמצא דבר מעצמו בלא סבה, שכל דבר צריך סבה... השם יתברך התחלת הנמצאים". ובדר"ח פ"א מי"ח [תנט:] כתב: "כמו שתראה כי בתחילת הבריאה כתיב [בראשית א, א] 'בראשית ברא אלקים', סמך הבריאה אל השם יתברך. כי מצד התחלת העולם, אשר הוא יתברך התחלת העולם, שממנו נברא, יש לעולם קשור עם השם יתברך". ובח"א לע"ז ח: [ד, לד:] כתב: "השם יתברך הוא התחלה לכל". וראה למעלה פ"א הערה 218. ויציאת מצרים בפרט נעשתה רק ע"י הקב"ה ולא ע"י שליח [רש"י שמות יב, יב]. וראה להלן הערות 327, 339.
(293) הנה בהרבה מקומות כתב שכשם שהעולם בא מה', כך העולם ישוב אל ה'. וכגון, בדר"ח פ"א מי"ח [תנט.] כתב: "כי העולם הזה הוא בא מן השם יתברך, ואליו שב כאשר הושלם". ובגבורות ה' ר"פ מו כתב: "יש לעולם חזרה ואסיפה, שאחר תכלית הכל העולם נאסף אל המקיים, שאין עמידה לעולם בעצמו, ונאסף אל המקיים שבו נתלה... יש לעולם מדריגה אלקית. כי במה שהוא נמצא מושפע מאתו יתברך, יש לו הצטרפות אל השם יתברך. והשני הוא הפך זה, שהעולם הוא חוזר ונאסף אל סבתו המקיים אותו, במה שהעולם נתלה בו יתברך, ואין לו קיום זולתו יתברך, ובזה כל המציאות שב אל השם יתברך". וכן כתב בגבורות ה' ר"פ סט [הובא למעלה פ"א הערה 1199]. ובנתיב העבודה פ"ג [א, פד.] כתב: "כי התמידים שצוה השם יתברך [במדבר כח, ב-ח] להודיע כי העולם הזה שב ומתקרב אל השם יתברך. ואם לא שב אל השם יתברך, לא היה אל העולם קיום בעצמו. רק הוא שב אל השם יתברך, ולא נברא שיהיה לעצמו... העולם הזה, כמו שהושפע מן השם יתברך, כך שב אל עילתו". ובנתיב התשובה פ"ב [לאחר ציון 136] כתב: "דבר זה הוא סדר העולם, שהעולם הזה שב אל השם יתברך, ואין לו קיום מצד עצמו, רק שהוא שב אל השם יתברך, אשר ממנו הוא נמצא, ואליו שבים כל הנמצאים, וזהו קיום שלהם, מפני שהם שבים אל השם יתברך... וזולת זה לא היה קיום אל העולם". ובח"א למנחות כט: [ד, עז:] כתב: "ודע כי גם אל כלל העולם יש לו השבה אל השם יתברך. כי כמו שהעולם בא מן השם יתברך, כך יש לו השבה אל השם יתברך, כי ממקום שבא, שמה ישוב. וכאשר שב אל השם יתברך הוא נבדל, שהוא שב מן מה שהוא גשמי אל השם יתברך. ולפיכך יש לה"א שבו נברא העולם תג [מנחות כט:], שמורה על שיש לעולם כתר". ושם בח"א למנחות קי. [ד, פט:] כתב: "כי כבר התבאר בחבור גבורת השם [ר"פ סט] כי העולם הזה שב אל עלתו, ואי אפשר רק כך, כי ממנו יתברך הושפע העולם, ואליו יתברך הוא שב". אך לפי זה צריך להבין, מהי הרבותא של ישראל [שבסופם הם שבים אל השם יתברך], הרי זהו סדר העולם בכלליותו. ועוד, כי אף אומות העולם ישובו לבסוף אל ה', כי "אליו שבים כל הנמצאים" [לשונו בנתיב התשובה שהובא כאן], ומדוע סוף האומות הוא אובדן [ראה למעלה הערה 274]. ויש לומר, שבכל נברא ונברא הדבר המקיימו הוא החלק הרוחני שבו [כמבואר בספר התניא שער היחוד והאמונה, פרק א, ס"פ ז, וס"פ יב, וראה דר"ח פ"ו הערה 2012]. ואותו חלק רוחני הוא בא מה', וישוב אל ה', וכפי שביאר במקומות הנ"ל. אך בנקודה זו יש הבדל בין ישראל לשאר נבראים; אצל ישראל החלק הרוחני שבהם הוא עיקרם ומהותם, ולכך חלק זה יתמיד לקיימם גם בעולם שאינו גשמי. אך אצל שאר הנמצאים, אין חלק זה עיקרם ומהותם, אלא הוא טפל אצל עיקרם ומהותם. ונהי שהיה בו די כדי לקיימם בעולם הזה, זהו משום שעוה"ז הוא עולם גשמי [כמבואר למעלה בהקדמה הערה 246, ופ"א הערה 617], והפן הרוחני שבו הוא תמיד נמצא במיעוט [כמבואר בגבורות ה' ס"פ ה, ולמעלה בהקדמה הערה 198]. אך כאשר איירי בקיום נצחי שיחרוג מעבר לעולם הזה הגשמי, שם יתקיימו רק אלו שהמימד הרוחני היה עיקרם ומהותם, ולא טפל אצלם [כמבואר בנצח ישראל פכ"ט (תקעט:)]. לכך רק ישראל יתקיימו לנצח, ולא אומות העולם, כי אצל ישראל החלק הרוחני [החוזר לבסוף אל ה'] הוא עיקרם ומהותם, ואילו אצל אומות העולם אין הוא עיקרם ומהותם, אלא דבר הטפל למהותם. וכן מבואר בנצח ישראל פי"ד [שדמ.], וז"ל: "אמרו חז"ל [יבמות סא.] 'אתם קרויין אדם, ואין האומות קרויין אדם'. כאילו דבר פשוט הוא אצלם שמדרגת ישראל בערך אל האומות, כמדרגת האדם אל בעלי חיים הבלתי מדברים. וזה כי האדם נבדל מן הבעלי חיים במה שאין האדם חומרי גשמי, כמו שאר בעלי חיים, והאדם הוא שכלי. וכך מדריגת ישראל, שהם נבדלים מן החומר, ואינם מוטבעים בחומר. וכאילו אצל ישראל בטל החומר אצל הנפש... הם צורה נבדלת בלבד. ואילו אצל האומות הוא ההיפך, כאילו היה הנפש בטל אצל הגוף, וכאילו היה כולו גוף וחומר בלבד". ודברים אלו מפורשים בנצח ישראל פי"ג [שכה:], שכתב בזה"ל: "אין לישראל מצד עצמם שום מציאות כלל, רק המציאות שיש להם הוא השם יתברך, שנותן מציאות להם, וכל מציאותם וקיומם הוא השם יתברך. ואף כי כל הנמצאים קיום שלהם הוא מהשם יתברך, המקיים את הכל, הפרש יש; כי כל הנמצאים אין להם קיום מן השם יתברך מצד אמיתת עצמם, רק דבר שאין אמיתת עצמם, ולפיכך בסוף מגיעים אל ההפסד. אבל ישראל, אמיתת עצמם יש לו קיום מן השם יתברך, ולכך הם מקוימים, ואין הפסד להם. וכל זה נרמז בשם 'ישראל', כי השם הוא בא על עצם הדבר ומהותו, ודבק בשם הזה שם 'אל'... שהוא יתברך קיום ישראל" [הובא למעלה הערה 274]. וראה להלן הערות 313, 318, 323, 325, 516, ופ"ו הערה 63.
(294) בא לבאר שאם חודש אדר מורה שסוף ישראל שב אל ה', ולא מורה על איבודם חלילה, אם כן מה רצה המן לגלות באמצעות הגורל.
(295) כמבואר למעלה הערה 235.
(296) "בזה נראה שאין כאן סוף גמור, רק שהוא שב אל השם יתברך" [לשונו למעלה לפני ציון 291].
(297) לשונו להלן בפסוקנו [לאחר ציון 371]: "כי סופם ותכלית של ישראל הוא אל השם יתברך, כי הוא יתברך צורת ישראל האחרונה, כמו שהוא מורה שם 'ישראל', שחתם השם 'אל' באחרונה, מפני כי הוא יתברך צורה אחרונה אל ישראל, ובזה הוא יתברך מקיים אותו קיום נצחי".
(298) פירוש - הגורל מורה את ההפך ממה שהמן הבין; המן הבין שהגורל מורה על כליונם של ישראל, ואילו האמת היא שהגורל מורה על קיומם הנצחי של ישראל. לכך "הוא הפיל גורל, אבל הנפילה עצמה עליו היה" [לשונו למעלה לפני ציון 285]. ופירושו שהואיל והוראת הגורל עומדת כנגד כוונת עורך הגורל [המן], לכך אמרינן שהגורל נפל עליו, לאמור שהגורל התהפך עליו, שיצא לגמרי מכוונת המן. וראה למעלה הערה 285 שהובאו שם דברי המנות הלוי שביאר "לא נפל בכל החדשים הגורל כי אם עליו, שהוא יפול לפני עם בני ישראל". אמנם המהר"ל לא הדגיש נקודה זו [שהמן לבסוף יפול לפני ישראל], ולכך נראה שכוונתו כפי מה שנתבאר כאן.
(299) כפי שכתב למעלה [לפני ציון 279]: "ויראה, כיון שלא היה הגורל אמת, שהרי לא היה כלום בגורל לפי מחשבת המן, ואדרבא, הגורל נהפך על המן, לכך לא כתיב בפירוש שנפל הגורל בחודש י"ב, כי האמת כי לא היה הגורל הוכחה בפירוש לגמרי, רק שהיה מורה הגורל לכאן ולכאן, ואין דבר בפירוש".
(300) להלן פ"ט [לאחר ציון 303] עמד על הכפילות "הפיל פור הוא הגורל", שנאמר כאן וגם להלן [ט, כד]. ושם בהערה 304 נתבאר מדוע העדיף להמתין עם הערה זו עד פרק ט, ולא העיר כן כבר כאן.
(301) פירוש - לכל דבר יש את הזמן המיוחד המתאים לו. ו"זמן מוגבל" פירושו זמן מוגדר ומסוים, וכמו שכתב בסוף ספר נר מצוה [קלה:], וז"ל: "אין לימות המשיח זמן מוגבל כלל, וכמו שאמר [סנהדרין צח.] היום אתינא, 'אם בקולו תשמעו היום' [תהלים צה, ז]". ובדרוש על התורה [כד.] כתב: "לכך לא נכתב בתורה גבול חג השבועות בזמן, ככל המועדים זולתו שנכתב עליהם גבול זמני, בכמה בחדש יהיה. כל זה מפני כי התורה היא שכלית, ואיננה תחת הזמן, ואין נתינתה תלויה בזמן מוגבל, כי אם כאשר היו מוכנים לה, קבלוה. אבל שיהיה לזה זמן וגבול מצד עצמו - זה אינו". וכמו כן אצל המן, שרצה לאבד את ישראל, לכך הוא הפיל גורל כדי לדעת מהו הזמן המיוחד שיתאים ביותר לבצע את זממו. ואודות שלכל דבר יש את הזמן המתאים לו, כן כתב למעלה פ"א [לאחר ציון 1177], וז"ל: "ועוד נראה פירוש [למעלה א, יג] 'יודעי העיתים', פירוש שיודעין כל הדברים באמתתן כפי מה שהם, שכל הדברים הם תחת הזמן, וחילופי הדברים כפי חליפי הזמן. ולכך אמר 'יודעי העתים', כלומר שידעו כל הדברים בסבתן, שהם העתים. ודבר זה הוא ידוע כי הזמן מחדש כל הדברים, וכדכתיב [קהלת ג, א] 'לכל זמן ועת לכל חפץ'. וזהו 'יודעי העיתים', כאילו אמר שהם יודעים לעמוד על הדברים שמחדש הזמן, והם הדברים שמתהוים בעולם" [ראה למעלה הערות 214, 256]. ובגו"א בראשית פ"א אות כב כתב: "כי הזמן הוא מתייחס אל הנמצא בו, והוא ברור". ובגבורות ה' פנ"א [ריט:] כתב: "כי הדבר שנתהוה מתיחס אל הזמן שנעשה בו אותה הויה". ובבאר הגולה סוף באר החמישי [קלה.] כתב: "כל דבר נברא בזמן המיוחד אליו הראוי לו". ובגבורות ה' פס"ח [שיד:] כתב: "הנה ביארו כי המלאכים מפני שהם כתות מחולקים מתחלפים... מיכאל ממונה על מים, וגבריאל ממונה על אש... ולכל הדברים תמצא שעה וזמן בפני עצמו מחולק מן השני. כי יש זמן מיוחד לכח המים, ויש זמן מיוחד לכח האש, וכן כל דבר ודבר יש זמן מיוחד". ובפרקי מבוא לדרשות המהר"ל [עמוד 21] נכתב שם: "הזמן מתייחס אחר האירוע המתארע בו, והוא זמנו" [הובא למעלה פ"א הערה 1180]. וראה בסמוך הערה 310.
(302) בגו"א בראשית פ"ב אות לו ביאר את המושג "צורה". ומדובר שם ביחס של אדם הראשון לבעלי החיים, שבטרם שנברא האדם נאמר על בעלי החיים [בראשית א, כה] "ויעש אלקים את חית הארץ למינה ואת הבהמה למינה וגו'", ולאחר בריאת האדם נאמר על בעלי החיים [בראשית ב, יט] "ויצר ה' אלקים מן האדמה כל חית השדה וגו'". ובביאור הבדל זה פירש רש"י [שם] "יצירה זו לשון רידוי וכבוש, כמו [דברים כ, יט] 'כי תצור אל עיר', שכבשן תחת ידו של אדם". וכתב על כך בגו"א שם [פ"ב אות לו] בזה"ל: "אל תרחיק זה הפירוש עם שהוא נראה רחוק, כי כאשר תבין מאוד תמצא שהוא דבר נפלא. כי כל לשון 'צורה' הוא בעצמו לשון רדוי וכבוש, כי הוא צר ועושה גבול וחוק לאותו דבר, וזהו כיבושו... ומתחילה כאשר לא היה האדם, נכתב 'ויעש', ועכשו שנברא האדם נכתב 'ויצר', לפי שהצורה [האדם] נותנת לדבר [לבהמות] חוק וגבול, ולכך נקרא [האדם] 'צורה'. וכאשר נברא האדם היה [הקב"ה] כובשן [את בעלי החיים] שיהיו תחת האדם". הרי ש"צורה" היא נותנת כיוון ומטרה אל החומר. לכך כל עוד שלא נברא האדם, היו בעלי החיים משוללים כיון ומטרה, ורק לאחר יצירת האדם נקבע הכיון והמטרה של בעלי החיים. וכן הוא יחס משה רבינו לישראל; משה הוא רבן של ישראל, ומכלל זה הוא המדריך את ישראל, ומראה להם את הכיון למטרת חייהם, ולכך משה נחשב לצורת ישראל. ואודות שמשה רבינו הוא צורת ישראל, כן כתב בכמה מקומות, ואבוהון לכולהון הם דברי רש"י [שמות יח, א] "למשה ולישראל - שקול משה כנגד כל ישראל". ובגו"א שמות פי"ח אות ז [י:] כתב: "והטעם מפרשים כי משה היה משלים את ישראל בכל דבר, ודבר המשלים שקול נגד הכל, בעבור שהוא משלים הכל. ואם לא היה משה משלים את ישראל, הן בתורה, הן בכל דבר, לא היו נחשבים לעם ישראל. ולפיכך היה משה נחשב ככל ישראל... שהמשלים הוא כמו צורה אל מי שהוא משלים אותו... ולפיכך היה שקול כמו כל ישראל, שהיה משלים אותם ונמצאים עמו... ולפיכך שקול נגד כל ישראל". ובגבורות ה' פי"ט [פז.] כתב: "וזה כאשר תדע כי שקול היה משה רבינו עליו השלום נגד כל ישראל, בעבור שהוא הצורה המשלים את כל ישראל. ולפיכך אמר הכתוב [שמות יח, א] 'וישמע יתרו כהן מדין חותן משה את כל אשר עשה אלקים למשה ולישראל', שקול משה כנגד כל ישראל. וזהו שדרש הדורש [שיהש"ר א, פסוק טו, אות ג] אשה אחת היתה במצרים וילדה ששים רבוא בכרס אחד. והוו מחכו עליו צבורא, ואמר להם זו יוכבד, שילדה את משה, ששקלו הכתוב נגד ששים רבוא". ובנצח ישראל פמ"ג [תשמו:] כתב: "לא היה לישראל מציאות עד משה, ומשה הוא צורת ישראל". וכן הוא בתפארת ישראל פי"ב [קצג:], שם ס"פ כט, באר הגולה באר החמישי [סו:], ועוד. ומה שכתב כאן "צורת כל ישראל", כדי לבאר את מחשבת המן, שחשב שבחודש אדר יש העדר כל ישראל, וכמבואר בהמשך דבריו. וראה למעלה הקדמה הערה 238, פ"ב ציון 136, להלן פ"ה הערה 515, ופ"ח הערה 344.
(303) כי ביטול הצורה הוא ביטול והעדר לחומר, וכמו שכתב בבאר הגולה באר הראשון [סד.], בביאור מאמרם [עירובין כא:] "כל העובר על דברי סופרים חייב מיתה", וז"ל: "כי גזירות דרבנן הם נקראים גדר לתורה, וכמו שהגדר הוא מבדיל וחוצץ בין דבר לדבר, כך מצות דרבנן הם מבדילים ומפרישים את האדם מן החטא. ואם לא היו מצות דרבנן, היה בא האדם לידי חטא ביותר, ועל ידם הוא מובדל מן החטא. ודבר כמו זה נחשב כמו צורה והשלמה לדבר, כי צורת הדבר הוא הבדל דבר מדבר. וכאילו היו מצות דרבנן שהם מבדילין אותו מן החטא, הם נחשבים כמו צורה והשלמה לגוף המצוה, מאחר שעל ידם הוא ההבדל מן החטא. וכאשר חוטא, ומבטל הגדר, דבר זה הוא בטול הצורה וההשלמה, ואין לך העדר כמו זה כאשר מבטל דבר שנחשב צורה והשלמה לדבר. ולכך בא עליו ההעדר והמיתה גם כן כאשר הוא נותן העדר ובטול לדבר שהוא כמו צורה והשלמה. וזה שאמר [קהלת י, ח] 'פורץ גדר ישכנו נחש', כלומר מי שפורץ דבר שהוא גדר, דהיינו דבר שהוא מבדיל בין דבר [לדבר], שזהו ענין הגדר, ומפני שמבטל דבר שהוא כמו צורה, שהוא הבדל דבר מדבר, ודבר זה בודאי נחשב העדר, ולפיכך ישכנו הנחש, שהוא ההעדר, שהביא הנחש ההעדר והמיתה לעולם. ודבר זה ענין מבואר בחכמה". ובנתיב התורה פי"א [תסט.] כתב: "כי הצורה נותן הקיום". ובדר"ח פ"ג מ"ו [קסט.] כתב: "מצד הצורה יש לו קיום... הצורה היא קיום הדבר". וברי הוא שביטול הצורה הוא העדר לחומר. וצרף לכאן, שלמעלה [לפני ציון 202] כתב: "אי אפשר לישראל בלא תלמידי חכמים". ובנתיב התורה פי"א [תסח.] כתב: "כי התלמיד חכם נחשב גם כן במדריגת הצורה אל שאר בני אדם, שהם במדריגת החומר, כאשר ידוע כי חבור זה הוא חבור הצורה אל החומר... שהתלמיד חכם הוא במדריגת הצורה לשאר בני אדם". והואיל והצורה הוא הנותן קיום לחומר, ובהנטל הצורה יאבד החומר את קיומו, לכך ברי הוא שישראל אינם יכולים להיות ללא תלמידי חכמים.
(304) מבאר בזה שמיתת משה רבינו היא סימן לכך שחודש אדר מורה על סוף ישראל, כי חודש אדר הוא סוף החדשים [ראה למעלה הערה 272]. נמצא שהיות חודש אדר החודש האחרון היא הסבה למיתת משה, ומיתת משה מסובבת מכך. ויש להבין לפי זה, מדוע הגמרא לא ביארה שהמן שמח שהגורל נפל על החודש אדר משום שהוא החודש האחרון, ובמקום זאת ביארה שהמן שמח שהגורל נפל על החודש אדר כי בו מת משה רבינו. הרי מיתת משה רבינו מסובבת מהיות חודש אדר החודש האחרון, וכיצד הגמרא מזכירה את המסובב ומתעלמת מהסבה. וצ"ע. וראה להלן הערה 619, ופ"ט הערה 16.
(305) בא לבאר כיצד לידת משה רבינו בשבעה באדר מבטלת את המשמעות שיחס המן לכך שמיתת משה רבינו היתה בשבעה באדר. ורש"י [מגילה יג:] עמד על כך, וכתב "כדאי הלידה שתכפר על המיתה". וכן נתקשו בזה היעב"ץ ומצפה איתן שם.