פירושים והערות מהרב יהושע הרטמן על אור חדש· רבי יהושע הרטמן
פרק ב · פסוק ז
(151) בגמרא שלפנינו שאלו בסדר הפוך "קרי לה 'הדסה' וקרי לה 'אסתר'", אך כדרכו נוקט כגירסת העין יעקב, ושם איתא "קרי לה 'אסתר' וקרי לה 'הדסה'". וכן המשך המאמר הוא כגירסת העין יעקב. וראה למעלה הערה 27.
(152) "בין הצדיקים שגלו לבבל, ובשכינה משתעי קרא" [רש"י שם]. ולהלן [לאחר ציון 171] יבאר שהקרא איירי על הצדיקים העומדים בין הרשעים שהם בעלי גיהנם.
(153) "אסתהר - ירח, יפה כלבנה" [רש"י שם]. וראה להלן הערה 200.
(154) "כהדסה זו" [רש"י שם].
(155) "מאת הקב"ה, לכך נראית יפה לאומות ולאחשורוש" [רש"י שם].
(156) "ובמות אביה ואמה תו למה לי - מאחר דכתיב 'כי אין לה אב ואם', אלא ללמדנו שאפילו יום אחד לא היה לה אב ואם" [רש"י שם]. וראה הערה 160.
(157) "בשעה שנתעברה אמה מת אביה, נמצא שלא היה לה אב משעה שנראה להקרות 'אב'" [רש"י שם].
(158) "וכשילדתה אמה מתה, ולא נראית לקרות 'אם'" [רש"י שם].
(159) אינו מבאר עתה את המאמר, אלא רק את המשפט האחרון ["עברתה אמה מת אביה, ילדתה אמה, מתה אמה"], ולאחר מכן ימשיך בהבאת סוף המאמר, ורק לאחר מכן [לאחר ציון 166] יתחיל לבאר את המאמר מתחילתו. א"כ דבריו כאן הם כבמאמר המוסגר בין חלקי המאמר.
(160) הואיל וכבר נכתב ברישא דקרא "כי אין לה אב ואם", וכמו שפירש רש"י בגמרא [הובא בהערה 156].
(161) צרף לכאן את הנאמר [במדבר יא, יב] "האנכי הריתי את כל העם הזה אם אנכי ילדתיהו וגו'", וכתב הרמב"ן שם "האנכי הריתי את כל העם הזה - על דעת אונקלוס כמו 'על ברכות הורי' [בראשית מט, כו], כי האב יקרא 'הורה' מפני שנותן ומזמין ההריון. יאמר אם אני אביהם, או אמם שילדתי אותם". הרי האב נקרא על שם ההריון, והאם נקראת על שם הלידה [שמעתי מידידי הרה"ג רבי נסים אברין שליט"א]. ובספר בית האוצר לגר"י אנגל, ח"א מערכת א-ב, כלל ד [עמוד 28], כתב: "בסנהדרין [דף סט.] תנא דבי רבי ישמעאל 'בן' ולא 'אב' [ע"ש דאיירי לענין "בן" דכתיב בבן סורר (דברים כא, יח)]. וקמפרש התם 'בן' ולא הראוי לקרתו 'אב'. ופירש רש"י [ד"ה אלא כי] דאשמעינן שאם עברו עליו ג' חדשים משהביא ב' שערות, אינו נעשה בן סורר. 'והכי קאמר, 'בן' ולא הראוי להיות 'אב', והיינו לאחר ג' חדשים אחר שהביא שערות, שראוי להיות העובר ניכר אם היה בא על האשה משהביא שתי שערות והיא מתעברת', עכ"ל. ומוכח דאב נמי אין נקרא 'אב' של עובר רק עד אחרי ג' חדשים מן העיבור, דכבר העובר ניכר. וא"כ תיקשי בהך דמגילה דמנא ליה דמיד שעיברתה מת אביה, הלא לפי הך דסנהדרין י"ל דמת רק בכלות הג' חדשים לעיבורה. וי"ל דבאמת מיד כשמתעברת נקראת האב 'אב', ובהך דסנהדרין הכי קאמר ולא הראוי לקרותו אב, היינו דסוף סוף בני אדם אין קוראין אותו 'אב' קודם ג' חדשים, כיון שאין העובר ניכר, ואין יודעין כלל אם יש שם עובר. ודו"ק. ואולם מלשון רש"י בסנהדרין הנ"ל דכתב 'בן ולא הראוי להיות אב', ולא כתב 'ולא הראוי להקרות אב', מוכח קצת דבעצם אין לו שם אב כל זמן שאין העובר ניכר, ולא לבד שאין בני אדם קוראין לו כן, וצריך עיון קצת".
(162) "והוה ליה כחצי גופה" [רש"י שם]. ומה שכתב כאן "ואצל האם קיימא לן 'עובר ירך אמו'", כוונתו היא שבדבר זה נחלקו התנאים [תמורה לא., וכמצויין ברש"י ב"ק סוף עח:], וקיימא לן שעובר ירך אמו [רמב"ם הלכות שחיטה פי"ב ה"י, תוספות ב"ק מז. ד"ה מאי. אך ר"ת פסק כמ"ד דעובר לאו ירך אמו וכמובא בתוספות סנהדרין פ: ד"ה עובר. וראה בגר"א או"ח סימן תה סק"ה שהרבה להוכיח שקיי"ל עובר ירך אמו].
(163) בספר בית האוצר לגר"י אנגל, ח"א מערכת א-ב, כלל ד [עמוד 28], כתב: "אי אב של עובר שמיה אב, עיין רש"י מגילה [יג.] אהא דאמר שם 'ובמות אביה' למה לי, הא כתיב כבר 'כי אין לה אב ואם', אמר רב אחא, עיברתה, מת אביה. ילדתה, מתה אמה. וברש"י [שם] עיברתה מת אביה, נמצא שלא היה לה אב משעה שראוי להקרות לה אב. וכשילדתה מתה אמה, ולא נראית לקרות אם, עכ"ל. ומוכח דאב של עובר שמיה אב, מה שאין כן אם של עובר לאו שמיה אם. והטעם צריך לומר, דכיון דעובר ירך אמו, לכן חשיב גופה, ולא שייך שתקרא אם שלו כיון שהוא כאחד מאבריה... ודע כי מה שכתבתי למעלה בטעם הך דמגילה דהוא משום 'עובר ירך אמו', מצאתי אחר כך כי כוונתי בעזה"י בזה לדעת הגדולה של המהר"ל מפראג ז"ל בספרו אור חדש על הכתוב 'ויהי אומן את הדסה', עיין שם שהביא דרש הגמרא במגילה הנ"ל, וכתב וזה לשונו וכו'" [ומביא את לשון המהר"ל כאן]. ובספר כלי חמדה, ר"פ תולדות, הביא את דברי הגר"א הידועים דלענין בכור לנחלה תליא בענין היצירה, ואילו לענין קדושת בכור תליא רחמנא בפטר רחם. ובכלי חמדה שם כתב על זה: "נקדים להבין באמת לדעת הגר"א דלענין בכור לנחלה תליא ביצירה, א"כ אמאי בבכור לענין קדושת בכור תליא בלידה, ומאי שנא זה מזה. לכן נראה לי דהענין הוא על פי מה דמבואר במסכת מגילה [יג.]... דיש הבדל בין אב לאם, דאב הוא משעת היצירה, אמנם האם אינה אלא משעת הלידה. וטעם הדבר כתבו דהוא מצד עובר ירך אמו, וכמבואר בספר אור חדש על מגילת אסתר לרבינו המהר"ל מפראג ז"ל. ומעתה אתי שפיר מאוד ההבדל בין בכור לנחלה ובין בכור לקדושת בכורה. דבכור לנחלה תליא עיקר בבכור לאב ["ראשית אונו" (דברים כא, יז)], ובאב הרי הוא אב משעת יצירה, ולכן תליא ביצירה. אמנם בכור לקדושת בכורה, דזה תליא בבכור לאם [כמבואר בגו"א שמות פי"ב אות סא, ויובא בחלקו להלן], וכיון דאינה נקראת 'אם' אלא מלידה ואילך, לכן תליא רחמנא בפטר רחם. וזה נכון מאוד בסייעתא דשמיא". וקודם לכן בבית האוצר [שם] העיר הגר"י אנגל בזה"ל: "וצריך עיון קצת, דאם כן גבי אב נמי כיון דהעובר כאחד מאברי אשתו, איך נקרא 'אב' שלו, ויש ליישב, ואין להאריך". וכן העיר הכלי חמדה שם, וז"ל: "אמנם בעיקר דברי הגמרא במגילה הנ"ל לכאורה סתומים מאוד, דאמאי אב מיקרי משעת יצירה, ואם אינה נקראת אלא משעת לידה. ומה שכתב המהר"ל ז"ל משום דאצל האם עובר ירך אמו, לכאורה הדברים נפלאין, דהא גם אצל האב אמרינן כן, דכללא הוא עובר ירך אמו". והיה נראה ליישב, שזה ש"עובר ירך אמו" אין הכוונה שהעובר אינו בריה בפני עצמה, אלא שאין העובר בריה בפני עצמה דוקא ביחס לאמו, כי הואיל והעובר נתון בקרבה, והוא חלק מגופה, לכך ביחס לאמו אמרינן שהעובר "הוה ליה כחצי גופה" [רש"י גיטין כג:], וכמו שהוי ידה ורגלה. אך בנוגע לאחרים, העובר נחשב לבריה בפני עצמה, ולכך שם "אב" יכול לחול משעת העבור. דוגמה לדבר; השו"ע או"ח סימן צא סעיף ד פסק "הנחת יד על הראש לא חשיבא כסוי. ואם אחר מניח ידו על ראשו של זה, משמע דחשיבא כסוי". והמשנה ברורה שם סק"י כתב "דהראש והיד חד גוף אינון, ואין הגוף יכול לכסות עצמו". וברי הוא שאין הכוונה שהיד אינה יכולה לשמש כסוי כלל, שהרי כשאחר מניח ידו על ראשו היד נחשבת לכסוי. אלא שאין היד נחשבת כסוי לבעל היד, כי הגוף אינו יכול לכסות את עצמו. אך ביחס לשאר אדם, היד נחשבת כסוי מעליא [ראה גו"א בראשית פכ"ד תחילת אות ב, באר הגולה באר הרביעי הערה 1207, ודר"ח פ"ד הערה 760]. והוא הדין לעובר הנתון במעי אמו; ביחס לאם אין לו שֵם בפני עצמו, אך ביחס לשאר העולם יש לו שֵם בפני עצמו. אך זה אינו, כי בגבורות ה' ר"פ ג כתב שאין לעובר שום מציאות, וכלשונו: "עצמם של ישראל שהיו בתוך מצרים כאילו היו מחוברין למצרים טפלים עמהם, אין להם מציאות בפני עצמו... שהיו ישראל דומין כעובר במעי בהמה מחובר לאם טפל אצלה, שהוא ירך אמה, ואין לו מציאות בעצמו... אמר [דברים ד, לד] 'או הנסה אלקים לבא לקחת לו גוי מקרב גוי'. וכתב לך לשון 'מקרב', שהוא לשון קרב וכרעיים, כלומר שהיו ישראל במצרים כמו שנבלע העובר בבטן אמו, כי כן היו ישראל במצרים כמו העובר שנתהוה בבטן אמו, ולבסוף יוצא כאשר נשלם הוייתו" [הובא למעלה בפתיחה הערה 318]. ומוכח מכך שאין לעובר שום מציאות בעצמו, ולא רק ביחס לאמו. ואין זה דומה לידו של אדם, כי היד נמצאת בגלוי בעולם ["ידיו מאבראי" (נדה מג.), ופירש רש"י שם "בידיו, כלומר בגלוי", וראה להלן הערה 195], ורק כלפי בעל היד אין היא יכולה לשמש לכסוי, כי אין הגוף יכול לכסות את עצמו, מה שאין כן ביחס לזולתו. וא"כ הדרא קושיא לדוכתא מה שהקשה הגר"י אנגל, כיצד שם אב חל על בריה שאין לה מציאות בפני עצמה. לכך נראה לומר לאידך גיסא; כלפי הכל אין לעובר מציאות משום ש"עובר ירך אמו", כי הואיל והעובר בלוע ונסתר במעי אמו, לכך אין לו מציאות כלפי העולם. אבל רק כלפי האב בלבד אין העדר מציאות העובר נחשב לחסרון. והטעם לכך הוא, כי האב נותן את ה"בכח" להולדה, ואילו האם נותנת את ה"בפועל" להולדה, וכמו שכתב בגבורות ה' פל"ח [קמג:], וז"ל: "בכור האב ראשית הכח, ובכור האם ראשית במציאות ובפעל". ובגו"א שמות פי"ב אות סא כתב: "כי האשה מוציאה הבנים לאויר העולם... ואין האב מוציאו לעולם, ואין בכור שלו ראשית המציאות, רק ראשית כחו ואונו [דברים כא, יז]... בכור לאב, המעלה הזאת לבן מצד האב, ולא מצד המציאות בעצמו" [ראה להלן הערה 307 שלכך האשה מניקה את ילדיה אך האיש אינו מניק את ילדיו]. ועוד אודות שהלידה מצד האם היא יציאה לפועל, כן כתב בבאר הגולה באר הששי [ריג:], וז"ל: "הלידה, כאשר האדם בא לעולם, ויוצא אל הפעל". ובגבורות ה' פנ"ב [רכו:] כתב: "אין דבר במציאות שהוא יציאה לפעל כמו דבר זה, כי חיה [לידה] יציאה לעולם בריאת האדם" [ראה להלן הערה 267]. לכך גדר העובר נידון בערכין; שֵם האב יכול לחול גם על עובר, כי הואיל והעובר החל בכח את תהליך לידתו, לכך מבחינת האב [הממונה על הבכח] שעת העיבור היא שעת תכליתו, ושֵם אב חל מיד כשנתעברה ממנו. וזה שאין לעובר מציאות בפועל אינה נחשבת חסרון כלפיו, כי כל מהותו של האב היא הבכח של יצירת הולד, ואין לאב שום שייכות לבפועל של יצירת הולד. וכשם שמעלת בכור האב היא מצד האב ולא מצד המציאות, כך גדר העובר הוא מצד האב ולא מצד המציאות. מה שאין כן כלפי האם [הממונה על הבפועל], כל עוד שהולד עדיין בלוע וטמון במעי אמו ולא פרש ממנה, אין כאן הבפועל של יצירת הולד, ולכך אין שֵם אם יכול לחול על העובר. וכן הוא גם כלפי שאר בני אדם, שהואיל וכל דבר בעולם שנסתר הוא נחשב לחסר מציאות [כי הנסתר הוא בכח והנגלה הוא בפועל, וכמבואר למעלה בהקדמה הערה 590, ובפתיחה הערה 77, ולהלן פ"ג הערה 635], לכך אין לעובר מציאות בעולם הנגלה מפאת היותו נסתר מעין כל. וצרף לכאן דברי רש"י [בראשית ד, יח], שכתב: "ועירד ילד - יש מקום שהוא אומר בזכר 'הוליד', ויש מקום שהוא אומר 'ילד', שהלידה משמשת שתי לשונות; לידת האשה... וזריעת תולדות האיש... כשהוא אומר 'הוליד' בלשון הפעיל, מדבר בלידת האשה, פלוני הוליד את אשתו בן או בת. וכשהוא אומר 'ילד' מדבר בזריעת האיש". הרי שיש שתי מערכות של לידה; מצד האב הלידה מתרחשת בזריעת האיש, ומצד האם הלידה מתרחשת ביציאת העובר לאויר העולם. והואיל וזריעת האיש נקראת לידה, בודאי ששם אב יכול לחול משעה זו, דמדאיכא תולדות מכלל דאיכא אבות. [וראה פחד יצחק פסח מאמר כ אות ב שכתב דברים הנוגעים מאוד למתבאר כאן]. ויש בזה הטעמה מיוחדת; הנה לשון חכמים הוא "עובר ירך אמו", ומדוע הזכירו חכמים דוקא את הירך יותר משאר אברים. אלא הם הם הדברים; מגמת חכמים במאמר זה אינה להורות שהעובר הוא כאחד מאברי אמו, אלא להורות שהסתרת העובר במעי אמו מונעת ממנו שֵם מציאות לעצמו. וכאשר הנך בא להורות על הטמון והנסתר, הרי הירך מורה על כך במיוחד ובמסוים, וכמו שאמרו חכמים [סוכה מט:] "מאי דכתיב [שיה"ש ז, ב] 'חמוקי ירכיך', למה נמשלו דברי תורה כירך, לומר לך מה ירך בסתר, אף דברי תורה בסתר". ובגבורות ה' ס"פ סז כתב: "הירך שהוא בסתר, כמו שאמרו חכמים 'חמוקי ירכיך', מה ירך בסתר, אף דברי תורה בסתר. הרי כי הירך הפך הפנים, שהפנים הוא בגלוי, לפי שהפנים עיקר הצורה שהיא משימה הנמצא בפועל מה שהוא. והירך הוא בסתר, מקום חושך. וזהו ענין החומר, שאין לו מציאות בפועל, וענינו חושך וסתר, ולא אור" [הובא למעלה פ"א הערה 1102]. לכך כלפי האם והעולם אין לעובר מציאות, כי הוא נדון כירך אמו המוסתרת. אך כלפי האב, אין ההסתר נחשב לחסרון כלפיו, כי בלא"ה אין לידתו קשורה לבפועל, אלא לבכח. לכך התחלת העבור היא השלב שהאב ילד את בנו, וברי הוא ששם אב יחול מרגע זה. וצרף לכאן את דברי הגר"ח מבריסק בספרו על הרמב"ם, שבהלכות עבדים כתב: "חלוק בזה דין האם מדין העובר, דעובר במעי אמו כיון דאכתי לא נגמר חיותיה, וחיותיה תלוי בתר אמו, ולא הוי איש בפני עצמו... מה שא"כ האם, אע"ג דעובר ירך אמו הוא, אבל מ"מ האם אינה צריכה להעובר כלל... ונראה דגם יסוד הך דינא דעובר ירך אמו שבכל מקום, אינו רק לענין העובר, דאינו חשוב בלא אמו, ורק ירך אמו הוא דהוי. מה שא"כ לענין האם, לא שייך כלל לגבי דידה זה דעובר ירך אמו הוא". והם הדברים שנתבארו כאן; "עובר ירך אמו" אינו בא לומר שהעובר הוא כיד האם מצד האם, אלא שהעובר הוא כיד האם מצד העובר בלבד, שהואיל והוא טמון במעי אמו, אין לו מציאות עצמית. אך אין זה מורה כלל על יחס האם לעובר, אלא על יחס העובר לאם. אך אם הדין "עובר ירך אמו" היה מלמדנו שהעובר הוא כאבר אחד מאברי האשה, בודאי שזה היה מורה גם על יחס האם לעובר, וכפי שהאם מתייחסת לשאר אבריה. ובספר נאות יעקב [לאחיו של הדבר אברהם] סימן כב, בהגהה שם, העיר בזה"ל: "למאן דאמר עובר ירך אמו, למה לן קרא ד'כל בהמה תאכלו' [דברים יד, ו] להתיר בן פקועה [חולין סט.], תיפוק ליה דהוי כאחד מאבריה שניתרים בשחיטתה". ולמתבאר כאן לא קשיא, ש"עובר ירך אמו" אינו בא לומר שהעובר הוא כאחד מאבריה של אמו מצד האם, אלא בא לומר שאין לעובר מציאות בפועל מצד עצמו, והוא כירך אמו המוסתרת. לכך עדיין לא היינו יודעים לומר ששחיטת האם תועיל לבן פקועה, כי כדי לומר כך נצטרך לבאר ש"עובר ירך אמו" הוא מצד האם, וזה מעולם לא אמרנו. ועל פי זה תתיישב הערה נוספת של הגר"י אנגל [שם], שכתב בזה"ל: "ועוד עיין יבמות [סט:] דעד מ' יום חשיב העובר מיא בעלמא, ואין פוסל את אמו מלאכול בתרומה. וצריך עיון קצת דאיך חשיב האב 'אב' מרגע העיבור ממש, אם הוא מיא בעלמא, ואיך יפול על מיא בעלמא שם 'אב', ובאתי רק להעיר". ולפי המבואר כאן שאלה זו מתיישבת ברווחא; שם "אב" שחל משעת העיבור אינו משום שיש לעובר מציאות כלשהיא בפועל, דלעולם אין לעובר שום מציאות בפועל, הן בארבעים יום הראשונים [דהוי מיא בעלמא], והן בהמשך ימי העיבור [דעובר ירך אמו]. אך אין זה מוריד כלל ביחס לשם "אב", כי שם זה מעולם לא היה קשור למציאות בפועל של העובר, אלא למציאותו בכח, וכמו שנתבאר. ודו"ק.
(164) "באוריה משתעי קרא" [רש"י שם].
(165) "בת שבע" [רש"י שם].
(166) הושמט כאן המשפט שהוסיפו כאן בגמרא, והוא "משום ד'בחיקו תשכב' הוות ליה 'כבת', אלא 'כבית', הכי נמי 'לבית'". ובעין יעקב נכתב כך "משום ד'מפתו תאכל' 'ותהי לו כבת', אלא 'כבית', הכא נמי 'לבית'".
(167) חוזר בזה לבאר את חמש הדעות שהביא למעלה [לאחר ציון 151] אודות השמות של "הדסה" ו"אסתר". וראה הערה 159.
(168) זו דעת רבי מאיר [מגילה יג.], שאמר "תניא רבי מאיר אומר, 'אסתר' שמה, ולמה נקרא שמה 'הדסה', על שם הצדיקים שנקראו הדסים", והובא למעלה לאחר ציון 151. וראה בסמוך הערה 175.
(169) בעצמה - בעצם.
(170) אודות רשעותו של אחשורוש, ראה למעלה בהקדמה הערה 451, פתיחה הערה 38, פ"א הערות 19, 31, 113, 188, 1061, להלן פ"ג הערה 70, פ"ד הערה 118, ופ"ז הערה 50.
(171) כמו שאמרו על רבקה [רש"י בראשית כה, כ] "וכי עדיין לא נכתב שהיא בת בתואל ואחות לבן ומפדן ארם, אלא להגיד שבחה, שהיתה בת רשע, ואחות רשע, ומקומה אנשי רשע, ולא למדה ממעשיהם". ובגו"א שם אות יט [ו:] כתב: "והנה רבקה מפני שאביה היה רשע, היה לה ללמוד מכח מורא של אב [ויקרא יט, ג], ואף על פי כן לא למדה. ומפני שהיה אחיה רשע, וידוע כי האחים אוהבים זה את זה בתכלית, ונמשך האחד אחר מעשה השני מחמת האהבה, והיא לא עשתה ולא חששה אל האהבה. ומפני שכל העיר היו רשעים, והיה לה להיות נמשך אחר מנהג העיר שהיו כולם רשעים, ולא הלכה אחר המנהג. וזה בודאי הוראה על גודל צדקתה וזכות נפשה" [הובא בחלקו למעלה בהקדמה הערה 248]. ואודות שעמידה מול נסיונות ועיכובים מורה על דבר שבעצם, כן כתב בנתיב אהבת השם פ"א [ב, מג:], וז"ל: "כי אף אם באים כל היסורין בעולם על האדם, האהבה שהיא בעצם אין כאן בטול, כי אין ענין האהבה רק הדביקות בו יתברך מצד עצמו, כאילו דבר זה ענין עצמי לאדם. ואם באים יסורים עליו, אי אפשר אל היסורין לבטל דבר שהוא ענין עצמי. משל זה, שאם כל המעכבים באים על האש שהוא משתוקק תמיד אל מעלה, ואף אם כל המתנגדים ומעכבים יבאו עליו, אין מסירים אותו מדבר זה, ותמיד הוא משתוקק אל דבר זה. כי מה שמשתוקק האש לעלות למעלה הוא דבר עצמי אליו, ואין בטול לדבר עצמי, ודבר זה השלמתו" [ראה להלן פ"ג הערה 143]. ואמרו חכמים [אבות פ"ה מכ"ב] "לפום צערא אגרא", ובדר"ח שם [תקמב.] כתב לבאר בזה"ל: "כי האדם כאשר מקיים רצון המקום בצער, הוא יותר קרוב אליו מאשר מקיים רצונו שלא בצער... כי כאשר יש לאדם מונע להתקרב אל אחד, והוא בכחו ובגבורתו וביד חזקה שלו דוחה את המונע ומתקרב, תראה בזה כמה כחו להתדבק שם, וכמה קרוב הוא אל אותו שמתקרב אליו, שהרי דוחה את המונע ומתקרב. וכך כאשר האדם מקיים את המצוה אף בצער, הוא מתקרב אל השם יתברך בכח ובגבורה שלו, אף כנגד המונע, ודבר זה יורה על הקירוב הגדול אשר יש לו אצל השם יתברך. וכאשר יש לו קירוב גדול אל השם יתברך, אין ספק כי השכר יותר גדול, כי אין השכר כי אם לפי הקירוב אשר יש לו אל השם יתברך [ד]מקבל מאתו השכר. וזה שאמר כאן 'לפום צערא אגרא', לפי הצער הוא הקירוב אל השם יתברך, שכל עוד שמצטער במצוה ועושה המצוה, השכר יותר... שיש לו מניעה שלא לקיים המצוה, והוא מתגבר על זה ומתקרב עצמו, ודבר זה מבואר". וכן הוא בנתיב התורה פ"ג [קלד.] ושם הערה 48 [הובא למעלה בפתיחה הערה 326, ולהלן פ"ג הערה 143].
(172) אודות שהרשעים הם בעלי גיהנם, כן אמרו חכמים [ב"ב טז.] "בראת גן עדן בראת גיהנם, בראת צדיקים בראת רשעים". ועוד אמרו [עדיות פ"ב מ"י] "משפט רשעים בגיהנם שנים עשר חדש". וכן אמרו [עירובין יט.] "תקנת גיהנם לרשעים, גן עדן לצדיקים". ולמעלה [א, יב (לאחר ציון 1057)] הביא את המדרש [אסת"ר ג, יד] שאמרו "כשהקב"ה דן את הרשעים בגיהנם, אין דן אותם רק ערומים". וכן להלן [ג, ד] הביא המדרש [אסת"ר ז, ט] שמראות עיניהם של הרשעים מורידות אותם לגיהנם. ובח"א לתמיד לא: [ד, קנ:] כתב: "כי הגיהנם הוא ענין חסר ואינו שלם. ומפני שנחשב מציאות חסר, כאילו הוא מקום אל הרשעים, שהם חסרים, והגיהנם הוא מקומם... ושם באים הרשעים". ובנצח ישראל פל"ו [תרפ.] כתב: "אמנם דין הגיהנום הוא החסרון בעצמו, כי אין הגיהנום רק חסרון המציאות... וכמו שמוכח עליו הכתוב שנקרא [ירמיה ב, ו] 'ציה וצלמות', שאין עליו שם מציאות כלל, ואינו נכלל במציאות. ולפיכך יבאו שם החוטאים, הם הרשעים, שהם אנשי חסרון", ושם הערה 101. ובגבורות ה' פמ"ז [קפג.] כתב: "דע, בכל מקום שאמרו 'אש של גיהנם' [תנחומא חיי שרה, ג], רצה לומר כי אשר שם מתדבקים הרשעים יוצא משווי המציאות, ולפיכך שם הוא דין הרשעים שיצאו מן השווי ומן היושר בעולם הזה, ולכך נדונים בגיהנם, שהוא יוצא מן השווי בחזקו. ולפיכך נקרא 'אש של גיהנם', כי האש הוא כח פועל יוצא מן השווי לגמרי, מתנגד אל האדם. כי האדם יש לו מציאות שוה, לכך מתנגד אליו כח האש, היוצא מן השווי". וראה להלן הערה 573, פ"ג הערות 160, 163, 171, ופ"ה הערה 510.
(173) יש להבין, מדוע מזכיר כאן תיבת "עמק ומצולה", הרי בפסוק בזכריה לא נזכרה כלל תיבת "עמק", אלא רק תיבת "מצולה", שנאמר שם [זכריה א, ח] "והוא עומד בין ההדסים אשר במצולה". ונראה שלא מצינו בשום מקום ש"מצולה" היא גיהנם [ואינה נכללת במה שאמרו חכמים (עירובין יט.) "שבעה שמות יש לגיהנם, ואלו הן; שאול, ואבדון, ובאר שחת, ובור שאון, וטיט היון, וצלמות, וארץ התחתית"]. אך מצינו שאמרו ש"עמק" הוא גיהנם [אע"פ ששם זה לא נכלל בשבעה שהוזכרו בעירובין יט.], וכמו [שבת לג.] "כל המנבל את פיו מעמיקין לו גיהנם, שנאמר [משלי כב, יד] 'שוחה עמוקה פי זרות'". וכן נאמר [תהלים פד, ז] "עוברי בעמק הבכא וגו'", ואמרו [עירובין יט.] "'עוברי בעמק הבכא'... 'עוברי' אלו בני אדם שעוברין על רצונו של הקב"ה. 'עמק' שמעמיקין להם גיהנם". ו"מצולה" היא עמוקה, וכמו שכתב רש"י על הפסוק [שמות טו, י] "צללו כעופרת וגו'", "צללו - שקעו עמקו, לשון מצולה". והרד"ק בספר השרשים, שורש צול, כתב: "מצולות... ענינם ריבוי המים ועמקם". ובח"א לסוטה מו: [ב, פה.] כתב: "יש מקום שהוא עמוק כמו מצולה". לכך תיבת "עמק" מגלה על תיבת "מצולה", כי שניהם עמוקים. והואיל ו"עמק" הוא גיהנם, אף "מצולה" היא גיהנם.
(174) ויש בזה הטעמה מיוחדת; הנה אחת מהפתיחות למגילה היא [מגילה י:] "'תחת הנעצוץ יעלה ברוש ותחת הסרפד יעלה הדס' [ישעיה נה, יג]. 'תחת הנעצוץ' תחת המן הרשע... 'יעלה ברוש' זה מרדכי... 'תחת הסרפד' תחת ושתי הרשעה... 'יעלה הדס' זו אסתר הצדקת שנקראת 'הדסה', שנאמר 'ויהי אומן את הדסה'". ובעין יעקב שם הוסיפו על כך את הפסוק בזכריה, שכך לשון העין יעקב שם: "'יעלה הדס' זו אסתר הצדקת שנקראת 'הדסה', שנאמר 'ויהי אומן את הדסה היא אסתר בת דודו', וכתיב 'והוא עומד בין ההדסים'". וכגירסה זו הביא למעלה בפתיחה [שם לפני ציון 96]. ותמוה טובא, מה מוסיף הפסוק הסתום בזכריה על הפסוק המפורש במגילה, שלאחר שנאמר כאן להדיא "ויהי אומן את הדסה היא אסתר בת דודו" [והעין יעקב הביא גם את התיבות "היא אסתר בת דודו", לעומת הגמרא שהביאה רק את התיבות "ויהי אומן את הדסה"], מה המקרא חסר, ומהו הצורך להביא עוד את הפסוק בזכריה "והוא עומד בין ההדסים", שבו לא נזכר כלל שמה של אסתר, וכי "זכריה עוד לקרא". אך לפי דבריו כאן הדבר מחוור כמין חומר; הפסוק בזכריה מורה על גודל צדקתה של אסתר, שלא נמשכה אחר אחשורוש הרשע, והיתה כשושנה בין החוחים, וכמבואר כאן. והואיל וכוונת הפתיחה למעלה אינה רק לזהות את אסתר בשם "הדס", אלא לומר שהצדקת באה במקום הרשעה, וכמבואר למעלה בפתיחה [מציון 97 ואילך], לכך הובא הפסוק בזכריה המלמדנו אודות טיב צדקותה של אסתר, כי אותה אנו מבקשים [הובא למעלה בפתיחה הערה 96]. וראה להלן הערה 345, ופ"ז הערה 51.
(175) בא לבאר את הדעה השניה בגמרא [מגילה יג.], שאמרו שם "רבי יהודה אומר, 'הדסה' שמה, ולמה נקראת שמה 'אסתר', על שם שהיתה מסתרת דבריה, שנאמר [להלן פסוק כ] 'אין אסתר מגדת את עמה וגו"", והובא למעלה לאחר ציון 152.
(176) "זאת ששמה 'אסתר', שכל עניינה היה הצניעות והסתירה, כמו שכתבנו שכל עניין אסתר היה דבר זה" [לשונו למעלה לפני ציון 36], וראה למעלה הערה 36 שנלקטו שם מקומות רבים שכתב כן. וראה להלן ציונים 276, 419.
(177) סוכה לב: "תנו רבנן, 'ענף עץ עבות' [ויקרא כג, מ], שענפיו חופין את עצו, ואי זה הוא, הוי אומר זה הדס". ופירש רש"י שם "ענף עץ עבות - שכולו ענף, שהעץ מחופה בעלין על ידי שהן עשויין בקליעה, ושוכבין על אפיהן". וראה להלן הערה 277.
(178) לשונו להלן [לאחר ציון 274]: "וראוי לה זה השם 'אסתר' ביותר, כי 'אסתר' נקראת מפני שהיה לה מדת הצניעות וההסתר... ולכך היתה מוצנע ונסתר אצל מרדכי. וכמו שם 'אסתר' היה לה בשביל הצניעות וההסתר שנמצא בה, כך שם 'הדסה' גם כן נקרא על ענין זה, כי ההדס עליו מחפין את עצו, עד שהעץ שהוא העיקר הוא מכוסה מן העלין. לכך אמר 'ויהי אומן את הדסה היא אסתר'. ושתי השלימות; 'הדסה' על שם שלא היתה מגולה רק מחופה. ושם 'אסתר' על ההסתר הגמור, כי יש נשים שהם בגלוי ובפריצות. ועל זה נקראת 'הדסה', שעליו מחפין עצו, ואינו מגולה. ויותר מזה, שהיא נסתרת, לכך נקראת 'אסתר' על שם הצניעות".
(179) בא ליישב הערה מתבקשת; בשלמא לפי הדעה הראשונה שהובאה למעלה ["רבי מאיר אומר, 'אסתר' שמה, ולמה נקרא שמה 'הדסה', על שם הצדיקים שנקראו הדסים"], שפיר מובן מה שנאמר "הדסה היא אסתר", שהמקרא בא לומר שהאשה שנתכנתה בשם "הדסה", היא אינה אלא "אסתר" הידועה כך בשמה. אך לפי הדעה השניה ["'הדסה' שמה, ולמה נקראת שמה 'אסתר', על שם שהיתה מסתרת דבריה"], לא תובן ההדגשה "הדסה היא אסתר", דאדרבה, "הדסה" הוא שם העצם שלה, ואילו "אסתר" הוא שם כנוי שלה, ומה שייך לומר "הדסה היא אסתר".
(180) לשונו למעלה בהקדמה [לאחר ציון 270]: "ואסתר נרמז בלשון [דברים לא, יח] 'אנכי הסתר אסתיר וגו" [חולין קלט:]. ולמה כתיב שני הסתרות, רק כי הסתר ראשון שהיו תחת מלכות אחשורוש, שהיו משועבדים לו, ויותר מזה תחת המן... וכיון שבימי המן היה כאן הסתר תוך הסתר, לא היה ראוי להיות הגואל רק אסתר. שמורה השם על גודל הצניעות שהיה בה, כי הצנועה נסתר בלתי נגלה, ודבר זה יתבאר עוד. לכך הגיע תפילתה גם כן אל מקום עליון הנסתר, ושם יש בטול לכח המן. ולכך מה שכתיב [דברים לא, יח] 'ואנכי הסתר אסתיר', שמורה זה על הסתר פנים, דבר זה עצמו מורה כי הגואל מן סתירת פנים הוא אסתר. וזה כי כאשר היו ישראל בהסתרות פנים, ראוי שיהיה הגואל אותם מן הסתרת פנים מי שיש לו המדה הראויה לזה, והוא הצניעות והסתר, כמו שהיה לאסתר הצניעות".
(181) פירוש - מה שאסתר לא הגידה את עמה מורה על צניעותה. וכן כתב למעלה בהקדמה [לאחר ציון 360]: "כי מפני צניעות של אסתר, שנקראת 'אסתר' על שם הצניעות, שהיתה נסתרת תמיד, ולא יצאה לחוץ אל הנגלה". ובנתיב השתיקה פ"א כתב: "אמרו במגילה [יג:] בשכר צניעות שהיה בשאול, זכה ויצאה ממנו אסתר. ומאי צניעות היתה באסתר, שנאמר [להלן פסוק כ] 'אין אסתר מגדת'. כי מעוט גלוי דברים מורה על צניעות... ואינו מוציא דברים אל הגלוי, שזהו יציאה מן הצניעות". וכל נתיב הצניעות מבוסס על יסוד זה, שהצנוע הוא נסתר [הובא למעלה בהקדמה הערה 277].
(182) להלן פסוק יב [לפני ציון 419]. וכן ביאר כמה פעמים למעלה, וכמובא בהערות הקודמות.
(183) פירוש - הואיל והצניעות מאבדת את המן [כמו שיבאר], לכך זה עצמו מורה על המדריגה העליונה והפנימית שיש לצניעות, כי רק משם אפשר לאבד את המן. ואודות שמפלת המן באה ממקום עליון ונסתר, כן כתב בתפארת ישראל ס"פ נג [תתלג:], וז"ל: "כלל הדבר, מה שהיו ישראל מנצחים כח עשו [בפורים], הוא מדרגה עליונה מעולם העליון. וכן ביום הכפורים, נצוח סמאל, הוא כח עשו... הוא למעלה מן עולם הזה. ולפיכך אמרו כי פורים ויום הכפורים לא יעברו ולא יהיו בטלים, כי אלו שנים הם בטול כח עשו שבא לעולם, כמו שהתבאר. ומאחר כי מדרגתם מעולם העליון, אין בטול להם אף לזמן התחיה, שיתבטלו עניני עולם הזה". וקודם לכן [תתלא.] כתב שם: "ולפיכך פורים אשר הגיעו לחרב, וחזר להם החיות, אין ספק שהגיע להם דבר זה ממדרגה עליונה שממנה החיות שלא בטבע, כי החיות הטבעי כבר נגזר על זה המיתה. ואי אפשר רק שפתח להם השם יתברך שער העליון, אשר ממנו חזר להם החיים". ולמעלה בהקדמה [לאחר ציון 591] כתב: "אבל יש לך לדעת כי הפך זה הוא, כי מה שלא נעשה נס נגלה במגילה הזאת הוא בשביל גודל הנס, שהוא גדול ביותר, עד שבא ממקום עליון הנסתר, ואי אפשר להיות אותה מעלה בנגלה. ומטעם זה לא נכתב גם כן השם בנגלה בכל המגילה הזאת, רק נרמז בנסתר. ולא היה הנס כי אם על ידי אסתר, שנקראת כך על שכל ענינה היה נסתר, כי צנועה היתה... ובגאולה זאת לא היה הנס נגלה. והכל בשביל שהנס היה להציל מהמן הרשע, שגדול היה כחו כמו שיתבאר, ולכך הנס הזה ממקום עליון נסתר. ולא היה כאן נס נגלה גם כן, רק כפי מה שבא משם הגאולה היה הנס, וכאשר היה ממקום עליון, שהוא נסתר ונעלם, היה הנס גם כן נסתר ונעלם". ולהלן [אסתר ו, יא] ביאר שמפלת המן באה משער החמישים, שמשם ניתנה תורה. וראה למעלה בהקדמה הערות 280, 290, 384, 597, ולהלן הערות 244, 245, 310, 363, ופ"ה הערה 197.
(184) לפנינו בפסוק [ירמיה מט, כ] "אם לא יסחבום צעירי הצאן" לא נמצא שכך תרגם יהונתן [אלא תרגם שם "אם לא יגררון ויקטלון תקיפי עמא"], ולא מצאתי שתרגם כך בשאר מקום. וכן בח"א לב"ב קכג: [ג, קכז.] הביא כן בשם תרגום יהונתן [הובא להלן פ"ג הערה 152]. ובגמרא [יומא י.] אמרו "מאי 'צעירי הצאן', זוטרא דאחוהי", אך שם הכוונה למלכות פרס [שבא מתירס, שהוא הקטן בבני יפת (בראשית י, ב), וכמבואר במהרש"א שם]. אמנם נאמר [שופטים ה, יד] "מני אפרים שרשם בעמלק אחריך בנימין בעממיך וגו'", ובתרגום יונתן שם איתא "דבית אפרים קם יהושע בר נון בקדמיתא אגיח קרבא בדבית עמלק בתרוהי קם מלכא שאול מדבית בנימין וקטל ית דבית עמלק". וראה הערה הבאה.
(185) כן אמרו במדרש [ב"ר עג, ז] "מסורת היא שאין עשו נופל אלא ביד בניה של רחל, הדה הוא דכתיב [ירמיה מט, כ] 'אם לא יסחבום צעירי הצאן'. ולמה הוא קורא אותן 'צעירי הצאן', שהם צעירים שבשבטים". וכן הביא מדרש זה להלן [ג, ד (לפני ציון 152), וכן להלן ד, יד (לאחר ציון 440)]. אמנם במדרש שם דובר על יוסף ולא על בנימין, וראה להלן פ"ג הערה 152, ופ"ד הערה 341.
(186) לשונו בגו"א דברים פ"ב אות ח: "ויש לך להבין מפני מה הצעירה [אֵם עמון] היתה צנועה יותר [מאֵם מואב], ותבין זה ממה שאמרו חכמים [מגילה יג:] 'בשכר צניעות שהיתה ברחל [זכתה ויצאה ממנה שאול]', כי לעולם הצעיר הוא יותר צנוע ופנימי, ובא ממקום צנוע ופנימי יותר, לכך לא נגלה מיד, כמו אשר קודם לו. ומזה הטעם לא היה אומה בכל ע' לשונות שאיחרו להתגלות כמו ישראל, שהרי תמצא כי כל האומות נעשה כל אחת לאומה גדולה קודם ישראל, שלא נעשו ישראל לעם עד שיצאו ממצרים, ואילו שאר האומות כבר היו נמצאים. וכל זה כי הוייתם ממקום פנימי, לכך לא היו נמצאים מיד. ולכך הצעירה היה בה צניעות יותר" [ראה למעלה פ"א הערות 1233, 1234, ולהלן פ"ד הערה 347]. ובנתיב הצניעות פ"א [ב, קה.] כתב: "דע, כי ראויה היתה רחל לצניעות, מפני כי רחל היתה הקטנה, והיא יצאה אחרונה אל הגלוי, שהרי נולדה באחרונה. וכל אשר יוצא אחרונה אל הגלוי הוא דבר צניעות, כי הוא נסתר ביותר, וזהו הצניעות. וכן תמצא בבנות לוט, בצעירה שקראת [בראשית יט, לח] 'בן עמי' וזה דרך צניעות. לא כמו הבכירה שקראה [שם פסוק לז] 'מואב', ופרסמה הדבר, וזהו בלתי צניעות [רש"י שם]. ומזה תבין כי הצעירה מוכנת לצניעות, כי היא יצאה אחרונה אל הגלוי להיות נמצא בעולם... ולכך אמר [מגילה יג:] 'בשכר צניעות של רחל יצא שאול', שהיה צנוע. 'ובשכר צניעות של שאול יצאה אסתר', שהיתה צנועה". וכן כתב בנתיב הצניעות ס"פ ג, ח"א לנזיר כג: [ב, כו:], ח"א לב"ק לח: [ג, ז.], וח"א לב"ב קכג. [ג, קכו.]. אך יש להעיר שידוע מאוד ש"לאה עלמא דאתכסיא, בחינת בתי גוואי. רחל עלמא דאתגליא, בחינת בתי בראי" [לשון הקהלת יעקב ערך מחלת]. וכיצד דברים אלו עולים בקנה אחד עם דבריו כאן שרחל באה ממקום יותר צנוע ופנימי מחמת היותה הצעירה. ויל"ע בזה.
(187) להלן ג, ד [לאחר ציון 151], ושם מזכיר את דבריו כאן. וראה להלן פ"ד לפני ציון 348, שגם שם הזכיר דבריו כאן.
(188) אודות שמרדכי הוא משבט בנימין, כן נאמר [למעלה פסוק ה] "איש ימיני". ואודות שאסתר היא משבט בנימין, הרי אסתר היא בת אחיו של מרדכי [תרגום יהונתן כאן], וממילא פשיטא שאף אסתר היא משבט בנימין. ובאסת"ר י, יג אמרו "העמיד הקב"ה כנגדן מרדכי ואסתר, שהיו משבט בנימין". ורש"י [בראשית מט, כז] כתב "יחלק שלל - מרדכי ואסתר שהם מבנימין, יחלקו את שלל המן". ורש"י [ירמיה לב, יב] כתב שלא מצינו בכל המקרא אח האם קרוי "דוד" [ראה להלן פ"ד הערה 346].
(189) להלן [לאחר ציון 308]. ולמעלה בהקדמה [לאחר ציון 282] כתב: "וכך מרדכי שנרמז בלשון [שמות ל, כג] 'בשמים ראש' הכתוב אצל הקטורת, מורה על ההסתר. כי הקטורת הוא נסתר כאשר ידוע, שהרי היו מקטירים אותו לפני ולפנים ביום הכפורים [יומא נב:], ובשאר ימות השנה לא היו מקטירין אותו כי אם על המזבח בפנים [שמות ל, פסוקים ז, ח]. וכאשר היו מקטירין על המזבח, היו פורשין מן העזרה, שיהיה הקטורת בחשאי. וכן אמרו על הקטורת [יומא מד.] יבא דבר שבחשאי, שהוא הקטורת, ויכפר על דבר שבחשאי, הוא לשון הרע. ומזה תבין כי אסתר בת זוג למרדכי, שנקרא על שם 'מרי דכיא', והדברים האלו עמוקים מאוד, ואי אפשר לפרש יותר. וכאשר היו ישראל בהסתר פנים מן השם יתברך, ראוי שיהיה הגואל מרדכי ואסתר, שהם מגיעים בתפילתם אל הנסתר". וראה להלן ציון 499.
(190) חוזר לבאר מדוע הצעיר מורה על הצניעות.
(191) לשון הרד"ק בספר השרשים, שורש צנע: "'ואת הצנועים חכמה' [משלי יא, ב], ענינו השפלים והמסתתרים מרוב ענוותם, בהם תמצא החכמה. והמקור מן הכבד [מיכה ו, ח] 'והצנע לכת'". ורש"י [בראשית יח, ט] כתב: "הנה באהל - צנועה היא". וכן רש"י [שמות לד, ג] כתב: "ואיש לא יעלה עמך - [הלוחות] הראשונות על ידי שהיו בתשואות וקולות וקהלות, שלטה בהן עין רעה. אין לך יפה מן הצניעות". ונאמר על שאול [ש"א י, טז] "ויאמר שאול אל דודו הגד הגיד לנו כי נמצאו האתנות ואת דבר המלוכה לא הגיד לו וגו'", ופירש רש"י שם "ואת דבר המלוכה לא הגיד - דרך צניעות היתה בו". ורש"י [ש"ב יג, ב] כתב: "כי בתולה היא - צנועה בבית, ואינה יוצאת לחוץ". ובדר"ח פ"ו מ"ז [קצט:] כתב: "כי הצנוע אינו ממהר לפסוק, כי חכמתו צנוע עמו". ובח"א לב"ק לח: [ג, ז.] כתב: "שכך לשון 'צניעות', שהוא לשון מוצנע ונסתר".
(192) אודות שעשו יצא ראשונה מחמת מדריגתו הגלויה והפחותה, כן כתב בגו"א בראשית פכ"ה סוף אות כו, וז"ל: "כי עשו הגיע לחלקו מן המריבה, עולם שיש בו גנאי וחרפה, ולפיכך הוא ראשון לרחם, שהוא יצא ראשונה, ואליו הוא קרוב. ויעקב רחוק ממנו מצד שהוא מסולק מן הטנופת, וקרוב לעולם הנכבד, והוא יצא אחרונה" [ראה להלן פ"ג הערה 66, ופ"ו הערות 353, 422]. ובגבורות ה' ר"פ כט כתב: "כי כאשר תבין ותדע כי באמת יעקב הוא בכור והוא עלול בראשון, רק לענין התגלות בעולם הטבעי לצאת לפעל עשו יותר ראשון. כי הדבר אשר הוא קרוב אל העלה הראשונה, הוא רחוק מן התגלות בעולם הטבעי. ואשר הוא רחוק מן העלה, הוא קרוב להתגלות בעולם הטבעי, ודבר זה ידוע. ולכך היה יוצא עשו להתגלות בעולם הטבעי תחלה... כי יעקב נולד אחרון, ועשו ראשון לצאת לעולם הטבעי, ומי שהוא יותר במעלה, מאוחר לצאת לפעל... כי היותר במעלה יוצא אחרון לעולם הטבע". ולהלן [ו, יב (לאחר ציון 350)] כתב: "אמרו במדרש [ב"ר סג, ח] 'ויצא הראשון אדמוני' [בראשית כה, כה], למה יצא עשו תחילה, כדי שיצא הוא וסריותו עמו... ופירוש זה כי עשו הוא דבק בסריותו ובגנותו, ובשביל זה הוא נוטל כל הפחיתות והגנות, עד שהיה יעקב איש חלק, ועשו היה איש שעיר, ודבר זה יורה על הגנות והפחיתות". וכן הוא בנצח ישראל פט"ו [שסה:], וח"א לב"ב קכג. [ג, קכז.].
(193) ודרשו על כך במדרש [ב"ר סה, כ] "אמר רבי ברכיה, בשעה שיעקב מרכין בקולו ["משפיל ולוחש" (מתנו"כ שם)] ידי עשו שולטות, דכתיב [ראה שמות יז, ג] 'וילונו כל העדה', [שם פסוק ח] 'ויבא עמלק'. ובשעה שהוא מצפצף בקולו, אין הידים ידי עשו, אין ידי עשו שולטות". ולמעלה בפתיחה [לפני ציון 308] הביא מדרש זה. וראה בסמוך הערות 197, 199.
(194) כן כתב רבי צדוק הכהן בתקנת השבין, אות ו, וז"ל: "נאמר [שיה"ש ב, יד] 'השמיעני את קולך כי קולך ערב', ולמדו מזה [ברכות כד.] דקול באשה ערוה. כי הקול הוא יוצא מפנימיות ומעמקי הלב. ולפי שאין תשוקתה של אשה אלא לבעלה כמו שאמרו [ב"ר כ, ז] על פסוק [בראשית ג, טז] 'ואל אישך תשוקתך'... לכן כמים הפנים לפנים [משלי כז, יט] קולה מעורר אהבה ותאוה בלב האיש". וכן כתב שם באות יב. ובשפת אמת ביאר הרבה פעמים שהקול בא מפנימיות האדם [פרשת תולדות שנת תרל"ח, פרשת בשלח שנת תרמ"ו, פרשת יתרו שנת תרל"ב, ועוד]. ובשם משמואל פרשת חיי שרה, שנת תרע"ו, כתב: "ובמדרש [ב"ר סג, י] 'ורבקה אוהבת את יעקב' [בראשית כה, כח], כל שהיתה שומעת קולו היתה מוספת לו אהבה על אהבתו. וידוע שקול הוא פנימיות, על כן באשר היתה נמשכת רק אחר הפנימיות, על כן היתה אוהבת את יעקב". ושם פרשת שלח שנת תרע"ז כתב: "הנה ידוע ההפרש שבין קול ודיבור; שקול הוא הבל היוצא מפנימיות הלב, טרם נתחלק בה' מוצאות הפה. ודיבור הוא שנתהוה על ידי ה' מוצאות הפה". וצרף לכאן דברי רש"י [בראשית טז, ב] "לקול שרי - לרוח בקודש שבה", ולא כתב "לרוח הקודש שלה", אלא "שבה", כי הקול בא מפנימיות האדם. וראה גו"א שם אות ג, ושם הערה 4.
(195) נדה מג. "כידיו, מה התם מאבראי, אף הכא מאבראי", ופירש רש"י שם "בידיו, כלומר בגלוי" [הובא למעלה הערה 163]. ובבאר הגולה באר הראשון [לד.] כתב: "כי הידים הם מקבלים טומאה יותר משאר אברים. וזה הדבר מפני שהם כלי הנגיעה וממשמשין הכל בחוץ, ודבר כמו זה מסוגל לטומאה... ועיקר הכתוב דרשו במסכת נדה [מג.] מה ידיו אבראי, אף כל מאבראי, לאפוקי מגע בית הסתרים דאינו מקבל טומאה... כי ידיו הם יותר ראוי לטומאה". ובנתיב העבודה פט"ז [א, קכו.] כתב: "כי הידים הם עוד חיצוניות יותר מכל הגוף, לפי שהידים מתפשטין לחוץ ביותר מכל האברים... וזה אמרם [שבת יד.] מפני שהידים עסקניות הם. כלומר מפני כי התפשטות הידים בכל מקום בחוץ". וראה הערה הבאה, ופ"ה הערה 46.
(196) לשונו בגו"א במדבר פכ"א אות לג [שנ.]: "ובמדרש [תנחומא בשלח, ט], למה נמשלו ישראל לתולעת, מה תולעת אין כחו אלא בפיו, כך כח יעקב אינו אלא בפיהם, שנאמר [בראשית כז, כב] 'הקול קול יעקב והידים ידי עשו'. וביאור ענין זה, כי התולעת לקטנותו אינו פועל בגופו, שהוא גשמי, כי אין כחו בו. ומפני שאין גופו גדול, כחו בפיו, ושם יוצא הקול והרוח הבלתי גשמי. כך ישראל אין כוחם כח גופני, שהרי לא נתן להם השם יתברך כח זה, רק כוחם בלתי גשמי, הוא הקול והרוח שהוא בלתי גשמי, וזה כח ישראל. ולפיכך אמר הכתוב 'הקול קול יעקב והידים ידי עשו', ביאור זה כי יעקב סגולתו הקול, והוא הרוח והוא הבלתי גשמי, וזהו כחו, כי זה כח יעקב, שהם דבקים בו יתברך שאינו גוף. אבל 'הידים ידי עשו', כי הידים, אין בכל אברי האדם שיש בהם התפשטות כמו הידים, שהם עשוים לפשוט בהם. וזהו סגולת הגשם, שיש לו התפשטות כמו הידים, וזה הכח הוא כח עשו... כי הבלתי גשמי מחלק הגשמי ומפרידו, שהוא גובר עליו עד שמחלקו... וכח הנבדל מחלק ומסלק אותו" [הובא בחלקו למעלה בפתיחה הערה 308]. ובגבורות ה' ס"פ מא כתב: "כלל הדבר... כל מי שמדרגתו בלתי חומרי, הוא גובר על המונע החומרי". ובתפארת ישראל פכ"ד [שנו.] כתב: "הלא הנבדל מבטל הדבר הגשמי". ושם פ"מ [תרכה.] כתב: "כי הקדוש שהוא נבדל, ואין בו החמרי הגשמי, מבטל את דבר הגשמי", ושם הערה 95.
(197) לשונו למעלה בפתיחה [לאחר ציון 307]: "כי הצלת ישראל בגאולה זה היה מכח התפילה, שהיו גוברים בזה על עמלק בתפילה, כדכתיב [בראשית כז, כב] 'הקול קול יעקב והידים ידי עשו', כי אם אין קול קול יעקב, הידים ידי עשו, אבל אם קול קול יעקב, אין שולטין ידי עשו [ב"ר סה, כ]. ודברים אלו ידועים בחכמה איך קול יעקב מנצח את עמלק, וכדכתיב [שמות יז, יא] 'וכאשר גברו ידי משה' בתפילתו, היו גוברים ישראל, 'וכאשר יניח', ולא היה קול קול יעקב, וגבר עמלק. וכך בתרגומו [יונתן וירושלמי שם] 'כאשר ירים ידו בצלו וגברו ישראל, וכאשר ינוח וגו". והרי לך כי התפילה הוא נצחן של עמלק, וזהו עניין המגילה כאשר תבין הדברים עמוקים מאוד". וראה שם הערה 313 בביאור הדבר.
(198) מסכת סופרים פי"ג מ"ו "המן המדתא אגגי, בר ביזא, בר אפליטוס, בר דיוס, בר דיזוט, בר פרוס, בר נידן, בר בעלקן, בר אנטמירוס, בר הורם, בר הודורס, בר שגר, בר נגר, בר פרמשתא, בר ויזתא, בר עמלק, בר לחינתיה דאליפז, בוכריה דעשו". וביונתן בן עוזיאל [להלן ג, א] איתא "המן בר המדתא די מזרעית אגג בר עמלק רשיעא".
(199) יש להבין, כי כאן מבאר שהקול של יעקב גובר על ידי עשו [ולכך אסתר זכתה לאבד את המן]. אך במדרש [ב"ר סה, כ] אמרו "בשעה שיעקב מרכין בקולו ["משפיל ולוחש" (מתנו"כ שם)] ידי עשו שולטות, דכתיב [ראה שמות יז, ג] 'וילונו כל העדה', [שם פסוק ח] 'ויבא עמלק'. ובשעה שהוא מצפצף בקולו, אין הידים ידי עשו, אין ידי עשו שולטות" [הובא למעלה הערה 193]. אך לא אמרו שקול יעקב גובר על ידי עשו, אלא "אין ידי עשו שולטות", וכיצד מבאר כאן שקול יעקב גובר על ידי עשו. וכן למעלה בפתיחה [לאחר ציון 307] כתב: "היו גוברים בזה על עמלק בתפילה, כדכתיב [בראשית כז, כב] 'הקול קול יעקב והידים ידי עשו', כי אם אין קול קול יעקב, הידים ידי עשו. אבל אם קול קול יעקב, אין שולטין ידי עשו". הרי פתח ב"גוברים בזה על עמלק בתפילה", וסיים ב"אין שולטין ידי עשו". והרי אלו שני דברים שונים, וכפי שביאר למעלה [לאחר ציון 84], וז"ל: "כי הגאולה הזאת מן המן הרע, היו בישראל שני דברים; האחד, שלא היה השונא שולט בהם. השני, שישלטו הם בשונא שלהם". ומעתה יש לדון, האם "הקול קול יעקב" עושה שאין ידי עשו שולטות על יעקב, או שהן עושות שיעקב גובר על עשו. ונראה שלדעת רבי יהודה [בעל המימרא הזאת (מגילה יג.)], אין מצב ביניים ביחס של יעקב ועשו, אלא או שעשו שולט על יעקב, או שיעקב שולט על עשו. וכן כתב רש"י [בראשית כה, כג] כתב: "מלאם יאמץ - לא ישוו בגדולה, כשזה קם זה נופל. וכן הוא אומר [יחזקאל כו, ב] 'אמלאה החרבה', לא נתמלאה צור אלא מחורבנה של ירושלים". ולמעלה בפתיחה [לאחר ציון 206] כתב: "אבל המן נקרא [להלן ג, י] 'צורר היהודים'. ודבר זה מפני שהיה המן לישראל כמו שני דברים שהם מצירים זה לזה, שכל אחד דוחה את השני לגמרי, עד כי אי אפשר שיהיה להם מציאות יחד. ולכך נקרא המן 'צורר', כמו ב' דברים שעומדים במקום אחד, שהוא צר לגמרי, וכל אשר יש לאחד הרווחה, דבר זה בטול כח השני כאשר הם במקום אחד צר, שכל אשר נדחה האחד הוא הרווחה לשני". לכך קול יעקב עושה שידי עשו לא ישלטו, וממילא יעקב גובר על עשו. וראה למעלה בהקדמה הערה 137, ולהלן פ"ג הערה 376, ופ"ד הערה 331.
(200) שהוא ירח [אונקלוס דברים ד, יט]. וכן רש"י במגילה שם [יג.] כתב "אסתהר - ירח, יפה כלבנה", והובא למעלה הערה 153. וכן הוא במנות הלוי [סט:], ובמהרש"א במגילה בשם הערוך.
(201) כן הוא בתרגום שני כאן, וז"ל: "אתקרי שמה כשום כוכב נוגהא, יונית איסתירא". ובילקו"ש ח"ב רמז תתרנג, וז"ל: "רבי נחמיה אומר, 'הדסה' שמה, ולמה נקרא שמה 'אסתר', שהיו עובדי אלילים קורין אותה כוכב הנוגה, על שם אסתהר".
(202) הרמב"ם בפיהמ"ש לעבודה זרה פ"ג מ"ג כתב: "צורת נוגה צורת נערה יפה עדויה זהב". ורבי משה דוד וואלי בפירושו לתהלים מה, י, כתב: "קליפת נוגה היא יפה ודאי".
(203) בראשית א, טז "ויעש אלקים את שני המאורות הגדולים את המאור הגדל לממשלת היום ואת המאור הקטן לממשלת הלילה וגו'". וכן נאמר [תהילים קלו, ט] "את הירח וכוכבים לממשלות בלילה". ובתפילת שחרית של שבת אומרים "טובים מאורות שברא אלקנו... כח וגבורה נתן בהם להיות מושלים בקרב תבל". וראה פחד יצחק, ראש השנה, מאמר כז, אותיות ג-ו שהאריך לבאר את כח הממשלה שיש לשמש ולירח.
(204) לכאורה כוונתו לומר שאסתר היתה מושלת על כל העולם. וכן בסמוך [לפני ציון 216] כתב "כי אסתר נתן השם יתברך אותה להיות מולכת על כל האומות... שהוא מסוף העולם ועד סופו". אמנם כאן לא כתב כן. ונראה שאין כוונתו כאן שאסתר מושלת על כל העולם, אלא שאסתר היתה מושלת ומתגברת על המן הרשע. וכן כתב למעלה בהקדמה [לאחר ציון 129], וז"ל: "כמו שאמרו ז"ל במסכת מגילה [טו:] שלכך זימנה אסתר את המן, שנאמר [משלי כה, כא-כב] 'אם רעב שונאך האכילהו לחם כי גחלים אתה חותה על ראשו וגו". ופירוש זה, שכאשר שונא שלך הוא מקבל ממך, וזה כאשר אתה נותן לו לחם, והוא חפץ לקבל ממך, ובדבר זה הוא נמסר לידך, שהוא מקבל. שכל אשר מקבל מאחר, בזה הוא נמסר בידו, והוא תחת רשותו. ובזה השפילה את המן, ועלו ישראל על השונא שלהם, הוא הרשע המן". לכך התחיל בביאור דברי רבי נחמיה במלים "וכן הא דקאמר רבי נחמיה וכו'", ומהי הדגשתו במלים "וכן הא". אלא שכשם שהמאן דאמר הקודם [רבי יהודה] ביאר ששם "אסתר" מורה "שהיה לה מידת הצניעות, ולפיכך זכתה לאבד את המן" [לשונו למעלה ליד ציון 181], ו"שם אסתר ראוי לה לגמרי, כי מכח השם של אסתר היתה גוברת על המן" [לשונו למעלה לאחר ציון 197], כך לפי המאן דאמר הזה [רבי נחמיה] שם "אסתר" מורה על שליטתה בהמן הרשע, כפי שהירח מושל בכל העולם.
(205) לשונו בגו"א בראשית פי"ז סוף אות ג: "שרה שהיא נקבה, דומה ג"כ לירח, שהוא כח נקבה". ובגו"א דברים פכ"ה אות כה [שצה.] כתב: "החמה זכר... לבנה שהיא נקבה". ובגבורות ה' פי"ב [סה:] כתב: "וידוע כי המאור הקטן בשביל חולשת כח המאור דומה לנקבה" [ראה להלן הערה 208]. ובח"א לקידושין ע. [ב, קמח.] כתב: "וידוע כי הירח מתיחס לנקבה".
(206) פירוש - מקשה על עצמו, שאם פירוש "אסתהרא" הוא ירח משום שאסתר משלה על כל העולם כפי שהירח מושל בכל העולם, מדוע לא השוו את אסתר לשמש, שאף היא מושלת בכל העולם, וכחה מרובה יותר מהירח, כי השמש היא "המאור הגדול" [בראשית א, טז], לעומת הירח שהוא "המאור הקטן" [שם], כי הירח הוצרך למעט את עצמו [חולין ס:].
(207) לשונו בנתיב האמונה פ"א: "השמים והארץ הם כמו זכר ונקבה, שהזכר משפיע והנקבה מקבלת. וכך השמים משפיעים, והארץ מקבלת". ובנתיב כח היצר פ"ד כתב: "אין תשוקת אשה אלא לאישה [ב"ר כ, ז]. דבר זה מצד כי משתוקק המקבל שהוא חסר, אל המשפיע, והוא השתוקקות החומר אל הצורה... והאשה מושלמת באיש כמו שיושלם החומר בצורה". וכן כתב בדרוש לשבת הגדול [רא.], וראה למעלה פ"א הערה 1324. ובח"א ליבמות סב: [א, קלד.] כתב: "כאשר אין לו אשה, והוא חסר, אין לו... חומה, כי האשה היא מקבלת הזכר, וכל מקבל הוא כמו חומה כאשר מקבל הדבר שהוא בתוכו". ובח"א לקידושין ע. [ב, קמח.] כתב: "נשא אשה שלו לשם ממון אין כאן ברכה שראויה להיות... כי נשא אשה לקבל הזכר ברכה ממנה, הפך הסדר אשר ראוי, כי האשה מקבלת מן האיש" [ראה להלן הערה 302]. ובח"א לב"ב נח. [ג, פג.] כתב: "דע כי האשה נקראת 'בית'... אמרו ז"ל בכל מקום [שבת קיח:] לא קראתי לאשתי רק ביתי. וזה כי האיש נמשל ונדמה צורה, והאשה חומר. וידוע כי החומר מקבל אל הצורה, וכל מקבל הוא בית לאשר הוא מקבל, כי הבית מקבל הדבר בתוכו" [הובא למעלה פ"א הערה 1436, וראה להלן ציון 221].
(208) לשונו בדר"ח פ"א מ"א [קכז:]: "רק יהושע נחשב מקבל מיוחד אל משה... ואמרו ז"ל [ב"ב עה.]... פני משה כפני חמה, פני יהושע כפני לבנה. וידוע כי הלבנה מקבלת הזוהר מן החמה". ובנתיב התורה פ"י [תה.] כתב: "כמו הירח שיש לו גוף מקבל אור". וראה נצח ישראל פמ"ח הערה 12. ובדרוש על התורה [לז:] כתב: "מה שאמר 'החמה לוקה' ירצו בזה התורה, הנקראת 'אור' [משלי ו, כג]... ובאומרו 'מאורות לוקין' הם החכמים בעלי גוף, המקבלים הזוהר והאור מהתורה, כאשר יקבלו המאורות מן החמה". ומקור הדברים הוא בזוה"ק ח"ב רטו., שאמרו שם "משה אנפוי כאנפי שמשא, ויהושע כאנפי סיהרא, דלית נהורא לסיהרא, אלא נהורא דשמשא כד נהר לסיהרא". ובזוה"ק ח"א רמט: אמרו "ודאי לית לה נהורא לסיהרא מגרמה, אלא מה דיהיב לה שמשא". ובניצוצי זהר שם אות ה הביא את הגמרא [שבת קנו.] "האי מאן דבלבנה יהי גבר... אכיל דלא דיליה ושתי דלא דיליה". וכן הוא בזוה"ק ח"ב קמה:, שם ח"ג קיג:. והרד"ק [בראשית א, טז] כתב: "הלבנה אין לה אור כי אם מהשמש, כי גופה שחור, לפיכך אורה נוסף וחסר כפי התקרבה אל השמש וכפי התרחקה ממנו, והוא המאור הקטן". והנה כאן מבאר דמיון הירח לאשה, ששניהם מקבלים [מהשמש ומהזכר]. וכן כתב רבינו בחיי [שמות יב, ב], וז"ל: "הלבנה דוגמת האשה ביצירה התחתונה, שהיא מתפעלת מן הזכר, כן הלבנה מקבלת ומתפעלת מן השמש". אמנם בגבורות ה' פי"ב [סה:] כתב לכאורה טעם אחר, וז"ל: "ידוע כי המאור הקטן בשביל חולשת כח המאור דומה לנקבה" [הובא בהערה 205]. ויל"ע בזה.
(209) <>זו דעת בן עזאי, שאמרו שם [מגילה יג.] "בן עזאי אומר, אסתר לא ארוכה ולא קצרה היתה, אלא בינונית כהדסה".
(210) כמו שנאמר [להלן פסוק טו] "ותהי אסתר נושאת חן בעיני כל רואיה". ומה שכתב כאן "כי השם יתברך נתן החן אל אסתר", כן מבואר להדיא בספרי [במדבר ו, כה] על הפסוק "יאר ה' פניו אליך ויחנך", שדרשו בספרי שם "'ויחנך'... יתן חנך בעיני הבריות. וכן הוא אומר [בראשית לט, כא] 'ויהי ה' את יוסף ויט אליו חסד ויתן חנו בעיני שר בית הסוהר'. [להלן פסוק טו] 'ותהי אסתר נושאת חן בעיני כל רואיה'". הרי להדיא ביארו שהחן של אסתר היה מתנה מהקב"ה. ונראה להטעים זאת כי "חן" ו"חנינה" הם מאותו שורש [רד"ק ספר השרשים, שורש חנן]. ו"חנינה" הוא "ענין מתנה" [רד"ק שם], וממילא כל "חן" הוא מתנה מהקב"ה לאדם. וכמה פעמים מצינו במקרא שהקב"ה נתן חן לבני אדם, והאור החיים [בראשית לט, כא] כתב: "וידוע הוא חן המקום ברוך הוא, כי הוא מקור החן". והאלשיך [להלן פסוק טז] כתב: "הנה בשום לב אל אומרו 'נושאת חן' [שם], ולא 'מוצאת חן'. אך הוא לומר לא היתה מוצאת חן בעיני הזולת, רק היא היתה נושאת על עצמה חן מאתו יתברך", ומאריך לבאר שם כיצד החן של אסתר בא לה מהקב"ה.
(211) אודות שהממוצע הוא יפה אל הכל, כן כתב בדר"ח פ"ג מ"ג [קז.], וז"ל: "השנים הם כנגד שתי הקצוות, שהם הפכים, כי השחור והלבן הם שני הפכים לגמרי, ואין בהם אחדות כלל, שתראה מזה כי השנים אין בהם אחדות. ולא כן שלשה, כי על ידי השלשי יש חבור, שאי אפשר שיהיו ג' דברים הפכים. ושני דברים שהם הפכים, כמו השחור והלבן, ותניח עוד צבע שלישי, כמו האדום, הרי צבע זה הוא ממוצע, שאינו שחור ואינו לבן, והוא ממוצע ביניהם, ועל ידי זה מתחברים שני הפכים כי הוא ביניהם. ולכך על ידי שלישי יש חבור להם" [הובא למעלה בפתיחה הערה 205, ופ"א הערה 810. וראה להלן הערה 219, ופ"ה הערה 72]. וכן המצוע הוא כמו האמצע [בח"א לשבועות ט. (ד, יב:) כתב: "המצוע הוא כמו הנקודה, כאשר ידוע מן כל דבר שהוא באמצע שהוא כמו נקודה קטנה", וכן הוא בגו"א בראשית פ"ב אות כא (סג.)], ובגו"א בראשית פ"ב אות כ כתב: "כי דבר שהוא אמצעי הוא שוה לכל, לפי שהוא אמצעי". ושם פ"ד אות י [צט.] כתב: "כי האמצעי משותף לשני הקצוות". ובגו"א שמות פכ"א סוף אות ג כתב: "כי האמצע מקשר כל החלקים, לפי שהוא באמצע".
(212) כמו שמצאנו בתפילת חנה, שהתפללה שתזכה ל"זרע אנשים" [מ"א א, יא], ואמרו על כך בגמרא [ברכות לא:] "מאי 'זרע אנשים'... לא ארוך ולא גוץ ולא קטן ולא אלם ולא צחור ולא גיחור ולא חכם ולא טפש". והמהרש"א במגילה [יג.] הביא מאמר זה להורות על מעלת הבינוניות שהוזכרה אצל אסתר.
(213) "נדמתה לו כאומתו - והיו אומרים בפיהם זו משלנו היא" [רש"י מגילה ז.]. וראה להלן הערה 362.
(214) כמו שאמרו חכמים [סוטה מז.] "שלשה חינות הן; חן מקום על יושביו, חן אשה על בעלה, חן מקח על מקחו", ובח"א שם [ב, פו.] כתב: "פירוש, כי ראוי שיהיה הדבר שהוא מצטרף אליו [נושא] חן בעיניו. והצירוף הוא על ג' פנים; האחד, כאשר יצטרפו שני דברים יחד, כמו האשה לאיש, שהוא זיוג שלו. ומפני שהאשה היא זיוג של אדם, מצטרפת אליו, לכך חן אשה על בעלה. וההצטרפות השני, חן מקום על יושביו. כי ה[מקום] מקבל את האדם היושב בו, ויש כאן הצטרפות, ולכך יש חן המקום על יושביו. וחן השלישי חן מקח על מקחו, כי בעל המקח מקבל המקח, ודבר זה גם כן הוא הצטרפות. הרי לך ג' מיני הצטרפות; הראשון, הצטרפות שני דברים יחד, והוא הזיוג. השני, חן מה שמקבל אותו, כי המקום אשר מקבל את האדם, חנו על האדם. והשלישי, חן מקח על מקחו, הוא הפך זה, שהאדם מקבל את המקח, והמקום מקבל את האדם. הרי לך ג' דברים חלוקים שהם מצטרפים, ובכל אחד יש חן, כי כל דבר שמצטרף אל דבר, יש חן, ודבר זה ברור". וראה דר"ח פ"ד הערה 1072, שנקודה זו נתבארה שם, ולהלן הערה 439.
(215) ביערות דבש [חלק א דרוש ח] כתב כדברים האלו, וז"ל: "החן היה בשביל כך כי היתה מלכה, אין כמוה בכל הארץ. ומכל מקום כל מי שהיה רואה [אותה], היתה משתווה לו, כאילו היא מבני קומתו, ונתגדל עמה בבית, כך היתה מקרבת עצמה עמו, וזהו גרם חן בעיני כל, כאשר הרגישו טיב מדתה וענותנותה, ושהיא שוה לכל נפש". דוגמה לדבר; אמרו חכמים [מגילה יב.] "'והשתיה כדת' [לעיל א, ח], מאי 'כדת'... מלמד שכל אחד ואחד השקהו מיין מדינתו", ופירש רש"י שם "יין הרגיל בו, ולא ישכרהו". ולמעלה [א, ח (לאחר ציון 798)] כתב: "לא היה שום דבר נגד האדם בסעודה, אף בדבר זה. כי יין מדינתו יותר טבעי אליו ממה שהוא יין אחר, כי כל שינוי רע, ואשר רגיל בו יותר הוא טבעי לו". ולהלן [לפני ציון 350] כתב: "אסתר זכתה לזה, שכל עניין שלה היה במצוע, ולא היתה נוטה אל הגופני יותר". וכן חזר וכתב להלן לאחר ציון 440.
(216) אמרו במדרש [ב"ר נח, ג] "מה ראתה אסתר שתמלוך על שבע ועשרים ומאה מדינה. אלא תבא אסתר שהיתה בת בתה של שרה שחייתה מאה עשרים ושבע שנים [בראשית כג, א], ותמלוך על מאה עשרים ושבע מדינות". ולמעלה פ"א [לאחר ציון 175] הביא מדרש זה, וכתב שם [לפני ציון 194] בזה"ל: "זכתה אסתר להיות מולכת כפי מה שראוי אל העולם הזה". וראה להלן הערה 477.
(217) אודות שהמלך שייך אל העם שהוא מולך עליו, כן כתב למעלה בפתיחה [לאחר ציון 80], וז"ל: "ומה שאמר [מגילה י:] 'נין' [ישעיה יד, כב] זה מלכות. פירוש, המלכות נקרא 'נין' של אומה, מלשון בן, כי המלכות יוצא מן האומה כמו הבן שהוא יוצא מן האב, ואין האומה יוצא מן המלך. וכמו שאמר הכתוב [דברים יז, טו] 'שום תשים עליך מלך מקרב אחיך', שיהיה המלך שלך יוצא מקרב העם כמו שיוצא הבן מקרב האב", וראה להלן הערה 438.
(218) מגילה יא. "כשם שמלך על הודו וכוש, כך מלך מסוף העולם ועד סופו". ועוד אמרו שם "שלשה מלכו בכיפה ["תחת כל כיפת הרקיע" (רש"י שם)], ואלו הן; אחאב ואחשורוש ונבוכדנצר". וראה להלן הערה 478.
(219) מעין מה שכתב בדר"ח פ"ג מ"ג [קז:], וז"ל: "שני דברים שהם הפכים, כמו השחור והלבן, ותניח עוד צבע שלישי, כמו האדום, הרי צבע זה הוא ממוצע, שאינו שחור ואינו לבן, והוא ממוצע ביניהם" [הובא למעלה הערה 211]. אמנם כאן נקט שהצבע הממוצע הוא ירוק ולא אדום. וראה הערה הבאה בביאור הדבר.
(220) שמעתי לבאר שכוונתו היא למדת התפארת, כי צבע לבן מורה על חסד, וצבע שחור [שהוא צבע אדום שלקה (סוכה לג:)] מורה על דין, וצבע ירוק מורה על רחמים ותפארת. וכן איתא בזוה"ק [ח"א צח: (סתרי תורה)], שאמרו שם: "תלתא גוונין, גוון חוור גוון סומק גוון ירוק. גוון חוור דא מיכאל, בגין דאיהו סטרא דימינא. גוון סומק דא גבריאל, סטרא דשמאלא. גוון ירוק דא רפאל". ובתיקוני זהר קכה. אמרו "גוון חוור מסטרא דחסד, סומק מסטרא דגבורה, ירוק מסטרא דעמודא דאמצעי". וכן כתב במגלה עמוקות על ואתחנן, סוף האופן השמיני, וז"ל: "וזה שאמר [דברים ג, כו] 'אל תוסף דבר אלי עוד', במלת 'אלי' שהיא מיותרת... ג' קווין אלו שנרמזין במלת 'אלי', נוטריקון אדום לבן ירוק, שהם דין חסד רחמים". ותפארת רחמים היא מדה אמצעית בין חסד ודין, שהיא מדת יעקב, ויעקב הוא ממוצע בין אברהם ויצחק [כמבואר למעלה בפתיחה הערות 192, 195]. ובגבורות ה' פ"ט [נח:] כתב: "השלישי אין לו מתנגד, ואדרבה הוא מאחד הכל, ולפיכך השלישי נגד האמצעי, שהאמצעי מאחד שני הקצוות, ובשביל כך מדת אברהם חסד, ומדת יצחק מדת הדין, הפך לזה, כי הדין צריך לרדת לעומק הדין עד הסוף, והחסד כאשר אין יורד לסוף הדבר... ויעקב נגד האמצעי". ובתפארת ישראל פי"א [קעג.] כתב: "כי יעקב היה שלישי לאבות... שהוא אמצעי בין אברהם ובין יצחק". ונמצא שג' האבות הם כנגד הצבעים לבן, שחור [אדום], וירוק. ולכך כאן בדוקא מבאר שהצבע הממוצע בין לבן ושחור הוא ירוק, לעומת דבריו בדר"ח שנקט בצבע אדום [ראה הערה קודמת], כי כאן מגמתו להעמיד את אסתר במדה באמצעית שבין ימין ושמאל, ועל כך מורה רק צבע ירוק. וראה להלן הערה 445, פ"ד הערות 482, 483, ופ"ה הערה 72.
(221) וכן אמרו [יומא ב.] 'ביתו' [ויקרא טז, יז], זו אשתו". ובסוטה מד. אמרו "'ביתך' [משלי כד, כז], זו אשה". ובנתיב העבודה ס"פ טו כתב: "הבית לאדם הוא השלמתו, ולכך קרא החכם לאשתו 'ביתו' [שבת קיח:]. כי כשם שהבית הוא השלמתו, שכל זמן שהוא חסר בית הוא חסר השלמתו, וכן אשתו היא השלמתו" [הובא למעלה פ"א הערות 1320, 1436, להלן הערה 520, ופ"ח הערה 11]. ובח"א לב"ב נח. [ג, פג.] כתב: "דע כי האשה נקראת 'בית'... אמרו ז"ל בכל מקום [שבת קיח:] לא קראתי לאשתי רק ביתי. וזה כי האיש נמשל ונדמה צורה, והאשה חומר. וידוע כי החומר מקבל אל הצורה, וכל מקבל הוא בית לאשר הוא מקבל, כי הבית מקבל הדבר בתוכו" [הובא למעלה פ"א הערה 1436, ופרק זה הערה 207].
(222) "כי אם לא כן" - אם אסתר לא היתה בת זוג למרדכי, אלא היתה פועלת לבדה.
(223) לשונו בח"א לב"מ נט. [ג, כד:]: "ואפילו היא אמה עבריה... היא מקבלת עליה שעבוד אדון שלה, [אך] בעצם הבריאה לא נבראת שתהיה תחת ממשלתו. רק האשה נבראת שהיא תחת ממשלת בעלה, כדכתיב בקרא [בראשית ג, טז] 'והוא ימשול בך'" [הובא למעלה פ"א הערה 1287]. ולמעלה פ"א [לאחר ציון 1329] כתב: "אשה היא תחת רשות בעלה, וצריכה האשה לקבל גזירת בעלה אף מה שאין ראוי... והאשה נגררת אחר הבעל". וכן למעלה פ"א [לאחר ציון 1409] כתב: "המעשה הזה של ושתי שלא היה כסדר העולם, שבסדר העולם האשה היא תחת בעלה, אבל ושתי היתה ממאנת לשמוע בדבר שהוא סדר העולם ומנהגו". וראה למעלה פ"א הערה 1410, ובסמוך הערה 232.
(224) כי הגואל עצמו צריך להיות בן חורין. וכן כתב למעלה [לאחר ציון 143]: "ושלא יקשה כיון שהיה מרדכי מוכן לגאולה באחרונה, אם כן היה ראוי שלא ילך בגולה הוא בעצמו". וצרף לכאן, שגם משה רבינו לא היה בעול שעבוד מצרים, וכפי שכתב רש"י [שמות ה, ד] "מלאכת שעבוד מצרים לא היתה על שבטו של לוי, ותדע לך, שהרי משה ואהרן יוצאים ובאים שלא ברשות", ולכך הוא היה הגואל ביצ"מ [ראה למעלה הערה 145]. והרי על כך אמרו חכמים [ברכות ה:] "אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים", ואם עצמו אינו מתיר, ק"ו שאינו מתיר אחרים. וכן ביאר בנתיב העבודה ר"פ יח, וז"ל: "אמרו בפרק ערבי פסחים [פסחים קיח.], קשים מזונותיו של אדם יותר מן הגאולה, דאילו בגאולה כתיב [בראשית מח, טז] 'המלאך הגואל אותי מכל רע'. ואילו במזונות של אדם כתיב [שם פסוק טו] 'האלקים הרועה אותי מעודי'. פירוש זה, כי הגאולה היא כאשר אחד הוא תחת רשותו של אחר, והוא יוצא מרשות אחר לחירות. ולכך המלאך יכול להוציא אותו ולגאול אותו, כי המלאך אין נמצא דבר זה בו, שיהיה המלאך תחת רשותו של אדם... לכך כאשר אחד הוא תחת רשותו של אחר, הוא צריך לגאולה. ולא שייך שעבוד במלאך שיהיה צריך לגאולה, ולכך אפשר שיהיה המלאך גואל אותו, מאחר שלא נמצא בו החסרון הזה, הוא השעבוד במלאך. אבל הפרנסה שהוא קיום של אדם, כי אחר שנברא האדם צריך לקיום, הפרנסה מקיימת האדם [ראה להלן הערה 291]. והנה העליונים גם כן צריכים אל הקיום מן השם יתברך, שהוא יתברך מקיים אותם. ואיך יהיה דבר זה על ידי מלאך, מאחר כי גם המלאך צריך לקיום. כי מאחר שגם המלאך צריך לזה, אינו יכול להשלים אחר. ולפיכך הפרנסה היא על ידי השם יתברך בעצמו. וזהו 'האלקים הרועה אותי מעודי', ואילו בגאולה כתיב 'המלאך הגואל אותי'".
(225) "אשתו כגופו" [ברכות כד.]. וזהו יסוד נפוץ בספריו, וכגון, בגו"א בראשית פל"ו אות ג כתב: "כי איש הנושא אשה, כל אחד נקרא מתחילה חצי אדם, כי זכר בלא נקיבה פלג גופא מיקרי, ועתה גוף שלם בריה חדשה". ובגבורות ה' פל"ו [קלז.] כתב: "כי האיש עם האשה הם אחד... נמצא כי אחדות האדם על ידי אשתו, וכדכתיב [בראשית ב, כד] 'והיו לבשר אחד'". ובבאר הגולה באר השני [רמד:] כתב: "האיש והאשה נעשו אדם אחד, כמו שאמר הכתוב [בראשית ב, כד] 'על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד'". ובח"א ליבמות סג: [א, קלט:] כתב: "האשה היא מתחברת לאדם, והיא אחד עם האדם... כי האיש והאשה גוף אחד". ובח"א לסנהדרין כב: [ג, קמג:] כתב: "כי האשה אינה מצד עצמה דבר, רק כמו גולם, והאשה המקבלת הזכר, הוא עושה אותה כלי לקבלה. ומצד עצמה אינה כלי לקבלה, רק האיש עושה אותה כלי לקבל. ואם לא כן, לא היה האיש ואשה אחד לגמרי, כי עתה שהאיש עושה אותה כלי לקבלה, ומצד עצמה אינה כלי לגמרי, היא מתאחדת עם האיש לגמרי... כי הצורה מתחבר עם החומר, והחומר מתאחד עם הצורה" [ראה למעלה פ"א הערה 1320, ולהלן הערות 263, 265].
(226) שלא היו בני זוג, אלא רק דוד ובת אחיו.
(227) משמע מלשונו שאין זה דין בגאולה, שהגאולה מצד עצמה מחייבת גואלים מתאחדים, שא"כ לא היה צריך לומר "אין גאולה אחת ראויה שתבוא על ידי ב' מחולקים", אלא רק לומר "אין גאולה ראויה שתבוא על ידי ב' מחולקים", וסמי מכאן תיבת "אחת", שהרי סתם גאולה סותרת לגואלים מחולקים. אלא בע"כ שכוונתו לומר שמן הנמנע שאנשים מחולקים יפעלו ביחד דבר אחד, "כי מה להם שייכות זה לזה". ועל כך אמרו חכמים [ב"ר נ, ב] "ולא שני מלאכים עושים שליחות אחת". ונקודה זו מבוארת היטב בגבורות ה' פנ"ב [רכז.], וז"ל: "הפעולה דומה מתיחס אל הפעל, כי כאשר נמשך מן האש פעולה, נמשך היבש לפי ענין האש, שהוא יבש. וכן הליחות מן המים, תמיד מתיחס הפעולה אל הפועל... ולא מצאנו דבר אחד מתיחס אל שני פועלים, האחד גדול ואחד קטן. כי אם הוא מיוחד לפועל הגדול, אי אפשר לפעול פועל קטן דבר זה. וכל זה רמזו רבותינו ז"ל בבראשית רבה בפרשה וירא [נ, ב]... 'אין שני מלאכים עושין שליחות אחת', שאם השליחות מתיחס אל מלאך זה, אי אפשר להיות מתיחס אל מלאך אחר, שהוא מחולק ממנו ומובדל. כלל הדבר, שצריך להיות הפועל מתיחס אל הפעולה, והפעולה אליו, כמו שאמרנו, ודבר זה עמוק מאוד ביחס הפועלים".
(228) דע שבנצח ישראל ר"פ נג ביאר מדוע גאולת מצרים נעשתה על ידי שני גואלים [משה ואהרן, ויובא בהערה 230]. ושם בפנ"ד [תתמח:] ביאר שמשה אהרן [וכן מרים] היו אחים, "אשר יש להם חבור ביחד" [ראה שם הערה 43]. וכבר נתבאר למעלה [פ"א הערה 7] ש"אח" הוא מלשון "אחד". וכל זה עולה היטב עם דבריו כאן שמרדכי ואסתר "הם כמו דבר אחד, ועל ידי שניהם ראוי שתבא הגאולה" [לשונו כאן]. אמנם יש להעיר על כך, כי בנצח ישראל פנ"ג [תתלח.] ביאר שאף לעתיד לבא יהיו שני גואלים [משיח ואליהו], אשר יהיו מקבילים בתפקידיהם למשה ואהרן [משיח מקביל למשה, ואליהו מקביל לאהרן]. ולא מצינו שמשיח ואליהו יהיו אחים כפי שמצינו במשה ואהרן. ויש להבין, מדוע גאולת מצרים וגאולת פורים נעשו על ידי שני גואלים המתחברים להדדי לגמרי, בעוד שהגאולה העתידה, אשר תיעשה אף היא על ידי שני גואלים, אך לא מצינו שהם אחים או בני זוג. ובנצח ישראל פנ"ד הערה 52 הובאה קושיא זו. ויל"ע בזה.
(229) ממש, לאמור על ידי מרדכי לבדו.
(230) ומה שגאולת מצרים היתה על ידי שנים [משה ואהרן], אע"פ שיצאו לגמרי מתחת פרעה [ראה הערה הבאה], דבר זה נתבאר בנצח ישראל ר"פ נג, וז"ל: "מה שתמצא בגאולה ראשונה שהיו הגואלים שנים, שהם משה ואהרן, אל תאמר כי היה זה במקרה. וכאשר יצאו ישראל ממצרים, אז היו ישראל לעם... וכל עם מצד שהם עם, יש להם חבור אחד. וראוים שיהיו מתאחדים ומתקשרים חלקי העם זה בזה, עד שלא יהיו נפרדים. וכאשר הם מתאחדים ומתקשרים החלקים, עדיין בשביל זה אינם נקראים עם אחד, רק שדבר זה גורם שאינם מחולקים, שאם היו מחולקים אינם ראוים כלל להיותם עם אחד [ראה להלן פ"ג הערה 398]. וכנגד זה היה אהרן, שהיה אוהב שלום ורודף שלום בין איש לחבירו [אבות פ"א מי"ב], עד שהיו ישראל מקושרים מחוברים, בלתי מחולקים זה מזה... כי אהרן היה הקשור בין החלקים, עד שהיו מתחברים ומתקשרים יחד... ועל ידי משה היו עם אחד לגמרי. כמו שאדם, אף שאבריו וחלקיו הם רבים, והם מתחברים כמו שהוא הגוף, לא נקרא שם אדם אחד עליו רק על ידי הנפש, שהוא צורה לאדם, כי הצורה היא אחת. ודברים אלו הם דברים ברורים מאוד למי שיבין דברי חכמה. ולכך היו ישראל על ידי משה לעם אחד. כי על ידי אהרן נתקשרו ולא היה פירוד ביניהם, ומשה היה מלך להם [זבחים קב.], והוא נחשב צורה לישראל, כמו מלך שנחשב צורה לעם" [ראה להלן פ"ט הערה 277. וברי שדברים אלו רק שייכים ליציאת מצרים, שאז ישראל נעשו לאומה. אך בגאולת פורים, שכבר היו מזמן לעם, אם היתה יציאה גמורה מרשות אחשורוש, היתה הגאולה נעשית על ידי מרדכי לבדו.
(231) מגילה יד. "אי הכי, הלל נמי נימא [בפורים]... רבא אמר, בשלמא התם [תהלים קיג, א] 'הללו עבדי ה" ולא עבדי פרעה ["שהרי לחירות יצאו" (רש"י שם)]. אלא הכא 'הללו עבדי ה" ולא עבדי אחשורוש, אכתי עבדי אחשורוש אנן ["דלא נגאלו אלא מן המיתה" (רש"י שם)]". ולמעלה בהקדמה [לאחר ציון 607] כתב: "אף כאשר השם יתברך היה מסלק הצר הצורר, הוא המן, עדיין אין אל ישראל הגאולה, שהרי יש כאן חשיכת הגלות. ולכך אף כאשר עשה השם יתברך להם נס, לא היה כאן נס נגלה, כאשר יושבין ישראל בחשך הגלות". וראה להלן הערה 623, ופ"ט הערה 69.
(232) כמבואר למעלה הערה 223. והנה כאן מבואר שמפאת מיעוט מעלת הגאולה נעשתה הגאולה הזאת על ידי אשה. אמנם להלן פ"ו [לאחר ציון 308] סלל לו דרך אחרת מדוע גאולה זו היתה על ידי אשה, עיין שם.
(233) דברים אלו יוטעמו על פי דבריו בנצח ישראל ס"פ נד, שביאר שם מדוע ביציאת מצרים אף מרים השתתפה ביציאה זו, אך לעתיד לבא יהיו רק משיח ואליהו [המקבילים למשה ואהרן], ללא גואל שלישי, וכלשונו: "כי למדריגת הגאולה האחרונה, שיש חלוף ביניהם; כי הגאולה האחרונה כולו זכר ולא נקבה, כמו שהתבאר בפרקים שלפני זה, שהשירות הראשונות כולם בלשון נקיבה, ולעתיד לבא כתיב לשון זכר [מכילתא שמות טו, א, ושמו"ר כג, יא]. והבדל הזה בארנו לך למעלה [שם ר"פ מח, שביאר שם שלאחר הגאולות הראשונות הצרות חזרו ונשנו, לעומת הגאולה העתידה]. ולכך אין במעלת ובמדריגות הגאולה האחרונה מדריגת נקבה, רק הכל זכר. ולכך לא יהיה רק אליהו זכור לטוב ומשיח, שהם ראוים להנהגת ישראל לעתיד".
(234) לאחר ציון 183, שביאר שהמן נופל ביד שבט בנימין, כי הוא הזוטר שבשבטים.
(235) בדיבור הבא.
(236) בדיבור הבא, וכן להלן פסוק י [לאחר ציון 377], שכתב: "זה גרם שזכה [מרדכי] לנצח את המן, כמו שהתבאר למעלה, כי בשביל שהיתה אסתר יתומה ולכך זכתה אסתר להיות גואל". וראה להלן הערה 380 במה שהוקשה משם על דבריו כאן.
(237) למעלה [לאחר ציון 228], שהואיל ולא היתה כאן גאולה גמורה שיצאו מתחת אחשורוש, לכך לא היתה הגאולה על ידי מרדכי לבדו. וכן מה שכתב כאן שיש צורך ביתומה, ובלא יתומה אין כאן גאולה.
(238) "ואם היו מרדכי ואסתר מחולקים, אין גאולה אחת ראויה שתבוא על ידי ב' מחולקים, כי מה להם שייכות זה לזה" [לשונו למעלה לאחר ציון 225].
(239) כן חזר וכתב להלן [סוף פסוק כ (לאחר ציון 567)], וכלשונו: "ואם לא היה לאסתר חבור למרדכי, לא היה ראוי שתבוא הגאולה על ידה. כי כבר התבאר למעלה שאין אסתר ראויה כי אם כאשר מרדכי בן זוג לאסתר, ועל ידי שניהם היתה גאולה זאת". ולהלן פ"ט [לאחר ציון 317] הזכיר מאמר זה בקיצור.
(240) "הדא הוא דכתיב 'כי אין לה אב ואם'" [סוף דברי המדרש].
(241) כך טענו ישראל [אך הקב"ה ישיב להם שאין זה כך, וכמו שיבאר]. וכן אמרו חכמים שבזמן הגלות ישראל אמרו [סנהדרין קה.] "עבד שמכרו רבו, ואשה שגרשה בעלה, כלום יש לזה על זה כלום", ופירש רש"י שם "עבד שמכרו רבו - ומאחר שמכרנו הקב"ה לנבוכדנצר, וגרשנו מעליו, יש לו עלינו כלום". ובספרי [במדבר טז, מא] אמרו "שלא יהיו ישראל אומרים, מפני מה צונו המקום, לא שנעשה וניטול שכר, אנו לא עושים ולא נוטלים שכר. כענין שאמרו ישראל ליחזקאל... עבד שמכרו רבו לא יצא מרשותו, אמר להם הין. אמרו לו הואיל שמכרנו המקום, יצאנו מרשותו לאומות העולם". וראה הערה 249.
(242) זהו קשור הפסוקים שנאמרו שם [איכה ה,א-ה] "זכר ה' מה היה לנו הביטה וראה את חרפתנו נחלתנו נהפכה לזרים בתינו לנכרים יתומים היינו ואין אב אמותינו כאלמנות מימינו בכסף שתינו עצינו במחיר יבואו על צוארנו נרדפנו יגענו ולא הונח לנו".
(243) עובר עתה לדבר על צרת המן, וכיצד ישראל התגברו על המן.
(244) אודות כחו הגדול עמלק, כן כתב בהקדמה למעלה [לאחר ציון 239], וז"ל: "לכך שאל '[המן] מן התורה מניין' [חולין קלט:], שיש לו לרשע רמז בתורה. שמזה יש ללמוד כמה גדול כח הרע ברשעות, עד שיש לו רמז בתורה השכלית. כי גדול כחו ברשעות, וכחו הרע כח בלתי גשמי". וכן למעלה בהקדמה [לאחר ציון 382] כתב: "כי המן שהוא צורר לישראל מזרע עמלק, ורמז עליו בתורה גודל כחו". ולמעלה בפתיחה [לאחר ציון 405] כתב: "מפני כי שאול בעצמו חמל על אגג ונתן קיום לאגג, בזה נתן לו הכח יותר מכל האומות, שלא היה הכח לאחד כמו שהיה להמן, שהוא מזרע אגג". וראה בהקדמה הערות 280, 290, 384, 393, 468, 597, בפתיחה הערות 242, 407, למעלה בפרק זה הערה 183, להלן פ"ג הערה 203, שבכל המקומות האלו דיבר על גודל כחו של עמלק.
(245) אודות שמפלת המן באה ממקום עליון ונסתר, כן כתב בתפארת ישראל ס"פ נג [תתלג:], וז"ל: "כלל הדבר, מה שהיו ישראל מנצחים כח עשו [בפורים], הוא מדרגה עליונה מעולם העליון. וכן ביום הכפורים, נצוח סמאל, הוא כח עשו... הוא למעלה מן עולם הזה. ולפיכך אמרו כי פורים ויום הכפורים לא יעברו ולא יהיו בטלים, כי אלו שנים הם בטול כח עשו שבא לעולם, כמו שהתבאר. ומאחר כי מדרגתם מעולם העליון, אין בטול להם אף לזמן התחיה, שיתבטלו עניני עולם הזה". וקודם לכן [תתלא.] כתב שם: "ולפיכך פורים אשר הגיעו לחרב, וחזר להם החיות, אין ספק שהגיע להם דבר זה ממדרגה עליונה שממנה החיות שלא בטבע, כי החיות הטבעי כבר נגזר על זה המיתה. ואי אפשר רק שפתח להם השם יתברך שער העליון, אשר ממנו חזר להם החיים". ולמעלה בהקדמה [לאחר ציון 591] כתב: "אבל יש לך לדעת כי הפך זה הוא, כי מה שלא נעשה נס נגלה במגילה הזאת הוא בשביל גודל הנס, שהוא גדול ביותר, עד שבא ממקום עליון הנסתר, ואי אפשר להיות אותה מעלה בנגלה. ומטעם זה לא נכתב גם כן השם בנגלה בכל המגילה הזאת, רק נרמז בנסתר. ולא היה הנס כי אם על ידי אסתר, שנקראת כך על שכל ענינה היה נסתר, כי צנועה היתה... ובגאולה זאת לא היה הנס נגלה. והכל בשביל שהנס היה להציל מהמן הרשע, שגדול היה כחו כמו שיתבאר, ולכך הנס הזה ממקום עליון נסתר. ולא היה כאן נס נגלה גם כן, רק כפי מה שבא משם הגאולה היה הנס, וכאשר היה ממקום עליון, שהוא נסתר ונעלם, היה הנס גם כן נסתר ונעלם" [הובא למעלה בהערה 183]. ולהלן פ"ה [לאחר ציון 195] כתב: "וידעה [אסתר] כמה גדול כח המן, שאין רפואה לצרה רק כי אם על ידי השם יתברך בעצמו". וראה להלן הערה 310.
(246) להלן [ה, ד], שכתב: "כי ידעה אסתר... כמה גדול כח המן שאין רפואה לצרה רק כי אם על ידי השם יתברך בעצמו... ולפיכך אין מועיל לזה אלא התפילה, כי התפילה גובר על כח המן, ודבר זה ידוע בחכמה". וכן להלן [אסתר ו, יא] ביאר שמפלת המן באה משער החמישים, שמשם ניתנה תורה.
(247) לשונו בנתיב התורה פי"ב [תצב:]: "ויותר מן תלמיד חכם, אלמנה ויתום, בשביל שהשם יתברך קרוב להם, שנאמר 'אני אשכון את דכא ושפל רוח'. והוא יתברך בעצמו יריב ריב שלהם". ונאמר [משלי כג, י-יא] "אל תסג גבול עולם ובשדי יתומים אל תבא כי גואלם חזק הוא יריב את ריבם אתך", וביאר רבינו יונה שם: "יאמר על גזלת היתומים אע"פ שהן עשירים, כי השם יריב ריבם, כי גואלם חזק וגו'. אחרי שאין דן דינם, השם יריב אתך". וכן נאמר [דברים י, יח] "עושה משפט יתום ואלמנה". וכן נאמר [תהלים סח, ו] "אבי יתומים ודיין אלמנות אלקים במעון קדשו". והרמב"ם בהלכות דעות פ"ו ה"י כתב: "לא ינהוג בהן [ביתומים] מנהג כל אדם, אלא יעשה להם הפרש, וינהלם בנחת וברחמים גדולים וכבוד, שנאמר [משלי כב, כג] 'כי ה' יריב ריבם', אחד יתום מאב, אחד יתום מאם", והאור שמח שם ביאר שכוונת הרמב"ם להביא את הפסוקים ממשלי פרק כג. ורש"י [בראשית מז, לא] כתב: "על ראש המטה - הפך עצמו לצד השכינה, מכאן אמרו שהשכינה למעלה מראשותיו של חולה". ובביאור הנהגה זו, כתב בגו"א שם אות לד בזה"ל: "והטעם דהשכינה [למעלה מראשו], כי 'את דכא ושפל רוח אשכון', ואין לך דכא כמו חולה, ולכך השכינה עמו תמיד". וכן כתב בנצח ישראל פי"א [רסד.], ושם ר"פ יב. וראה למעלה בהקדמה הערה 369, והערה הבאה.
(248) כמו שאומרים בתפילת שחרית על יציאת מצרים "ומגביה שפלים מוציא אסירים". ובדרשת שבת הגדול [רב:] כתב: "השם יתברך השגחתו על האדם שהוא השפל... ומדת השם יתברך לשכון את דכא... ודוד עצמו רמז זה שאמר [תהלים קמד, ג] 'ה' מה אדם ותדעהו', כלומר כי שם המיוחד אשר מורה על עצמו הוא במספר 'מה', יו"ד ה"א וא"ו ה"א במספר מ"ה. וזה מפני כי אין לדעת עצמו יתברך, לכך השם הזה מספרו מ"ה... והאדם נקרא 'מה' [גימטריה "אדם"] מצד אחר, שאין בו דבר, ובזה הבחינה האדם דומה לו. ולפיכך השם יתברך שכינתו את דכא, כי מי יכיל את כבוד ה' ורוממותו, כי הוא יתברך הכל... ואצל מי ישכון, רק אצל דכא, שהוא מה, והוא 'אדם', ובזה לא יוגבל שכינתו יתברך על האדם, כי לא יתואר האדם בדבר מיוחד. והנה האדם הזה מצד עצמו הוא 'מה', אבל מצד שהשם יתברך מגביה שפלים, ורוצה בשפלים... ומצד הזה האדם הוא 'מאד', כי 'אדם' במספר 'מאד'. כי מצד שהשם יתבך שוכן שכינתו את דכא, ומגביה הדכא, האדם הוא 'מאד', ומצד עצמו אינו דבר, רק השם יתברך נותן לו כח, והכל הוא מן השם יתברך. וזהו ענין האדם כאשר ידע האדם מדרגתו, כי הוא 'מה' מצד עצמו, והוא 'מאד' מצד השם יתברך, אשר לו כח גדולה וגבורה ורוממות. וזהו שאמר 'ה' מה אדם ותדעהו', זכר השם ואחריו מלת 'מה' ואחר כך אמר 'אדם'. ורצה לומר כי השם יתברך הוא 'מה' מצד כי לא נודע עצמו יתברך עד שהוא יתברך 'מה', והאדם הוא בעצמו 'מה', ולפיכך 'ותדעהו', לכך [שם פסוק ה] 'הט שמיך ותרד וגו"". וראה להלן פ"ג הערה 267, פ"ה הערה 575, ופ"ט הערה 612.