פירושי רד"צ הופמן על שמות· רבי דוד צבי הופמן
פרק כב · פסוק ד
ה המבער - הבהמה הרועה ואוכלת, ובו הלכה אחת
בלשון הכתוב נקרא נזק זה בבנין פיעל "ביער", ורק בקשר לאיש המניח לבהמה לרעות ולאכול באה צורת הפעיל - המבעיר. ואולם המשנה בריש מס' בבא קמא מכנה נזק זה בשם "מבעה", ואילו בתוספתא (ריש פרק ט) בא ברוב המהדורות המבעיר וההבער (הבער - שריפה). במכילתא בא לנזק זה השם הבער, ולפי הילקוט182 - הבערה. בבבלי183 יש מחלוקת בין רב ושמואל באשר לביאורו של המונח "מבעה" שבמשנה. לפי רב הרי זה האדם המזיק, ואילו לשמואל הרי זה "שן", כלומר נזקה של הבהמה האוכלת בשדה זר, הוא הנזק שבו דן פסוקנו184. הפועל "מבעה" גם מצוי בתרגום יוב"ע. את המלים "כלחוך השור את ירק השדה" (במדבר כב, ד) הוא מתרגם. "היכמא דמבעי תורא ית עיסבא דחקלא", הוה אומר, שהשורש בע"ה משמעו "לחך". ועוד. נאמר בישעיה (סד, א) "מים תבעה אש" ומתרגם שם יוב"ע "מיא מלחכא אישתא" (אש הוא הנושא, ומים - המושא). ייבוש מים על ידי אש קרוי לחך גם בס' מלכים (א, יח, לח). מכל האמור יוצא, שהשורש בע"ה בא במשמע דומה לנזכר לעיל בכמה וכמה מקראות, אך גם בא במשמע של קוצר. את האמור בישעיה "כמלונה במקשה" (א, ח) מתרגם יוב"ע "כערסל מבתוחא במקשיא בתר דאבעיוהי" ורש"י מבאר דבריו אלה בלשונו. "כאשר תעזוב המלונה... לשמור קישואין שלה, ומשתלקט -מניחה והולך". במשנה פאה (ד, ה) נאמר "שלוש אבעיות ביום", ופירושה הנכון של משנה זו הוא: ג קצירות של פאה יש ביום. מכל אלה ברור, שבמתכוון בחרה המשנה בביטוי "מבעה" כדי להבחין היטב בינו ובין המונח "הבער", הוא הנזק על ידי אש, שריפה, והוא מתפרש, אם כדברי שמואל - "שן", כלומר אכילת הבהמה פירות בשדה אחר, ואם כדברי רב - אדם, המזיק על ידי לקיטת פירות בשדה לא־לו, ועלינו אפוא להודות למשנה על ששמרה פועל עברי עתיק. ואולם ברור שפירושה הפשוט של המשנה בבבא קמא הוא זה של שמואל, שכן בוודאי ביקשה המשנה לשמור על סדר הנזיקין כפי שהם מנויים בפרשתנו. אמנם מופיע כאן גם האדם כגנב, אך אלו התכוונה המשנה לכך, היתה אומרת "הגנב" בה"א־הידיעה185. גם הירושלמי מבאר את המשנה בתחילת בבא קמא באורח דומה. "השור זה הקרן, דכתיב "כי יגוף שור איש את שור רעהו" וגו'... הבור - "כי יפתח איש בור" וגו', המבעה - "כי יבער איש שדה", "ושלח את בעירו" - זה הרגל, וההבער - דכתיב "כי תצא אש ומצאה קוצים" וגו"'. כך שלמעשה אין הבדל בין שני התלמודים באשר לפירוש הפסוקים, אף כי אין הבבלי - אפילו לשמואל - בדיוק כמו הירושלמי. ועל כל פנים ראינו כאן את תשומת הלב הרבה שבה בחר התלמוד הבבלי את מונחיו, בעוד שהמכילתא והתוספתא בחרו בשמות הקלים יותר - הבער מלשון בעיר (בהמה), ומשמעו שהניח לה לבהמה להשחית (ומכאן גם המלה "בער" - בלתי־חכם כמו בהמה זו, והשוה מילונים). "בעיר" מציין את הבהמה כבעל־חיים הזקוק להזנה וגם דורש הזנה (פע"ר - לפתוח את הפה לרווחה), אלא שאין להבין את לשון "ובער" שבפסוקנו, כאילו האדם גרם במישרין לכך, שבהמתו תאכל בשדה אחר על ידי זה שגירש אותה שמה כדי לרעות שם. אדרבה. הבעלים חייב בנזקי בהמתו גם כאשר זו הלכה לשם מאליה ואכלה, והוא נקרא מבעיר משום שלא שמר עליה כראוי, אבל הניח לה לצאת לשדה אחר באורח חופשי. "ושילח את בעירו" אין פירושו אפוא שגירש את בהמתו למקום מסוים, כי אם. הניח לה להסתובב באורח חופשי (שילח בבנין פיעל משמעו - להניח חופשי וכיוצא בזה). ואמנם, אם הבעלים שמר על בהמתו ולו שמירה פחותה, אינו עוד מבעיר, והוא פטור; השוה בבא קמא נה, ב עם זאת נאמר בפסוקנו, שגם אם הבהמה הזיקה ברגליה על ידי עצם הליכתה בשדה רעהו, גם אז על בעליה לשלם את הנזק. מדובר אפוא כאן בשני נזקים. בנזקי רגל ובנזקי שן, כאשר נזקי שן מבוטאים בפסוק על ידי "ובער" וגו'. שן ורגל הם נזקים שנגרמים על ידי הפעלת כוחה של הבהמה. נזק הרגל כולל את כל הנזקים שהבהמה מזיקה דרך הילוכה, ואין זה חשוב אם היא עושה זאת ברגלה ממש ואם בכל חלק אחר של גופה. שן מציין את כל הנזקים שנעשו על ידי הבהמה כשהיא נהנית בעשייתם, כגון "נתחככה בכותל להנאתה וטינפה פירות להנאתה 186. גם נזקי שן וגם נזקי רגל שונים מנזקי קרן - הם הנזקים הלא־מצויים, נזקים שאי־אפשר לצפות להם על פי טבעה של הבהמה. גם בכך - שהבהמה מועדת מתחילתה, כבר בהזיקה בפעם הראשונה, ועל כן בעליה חייב מיד בתשלום הנזק השלם.
בשדה אחר. עוד נלמד מכאן, מצורת הסמיכות, שבשן ורגל אין משלמים את הנזק אלא אם כן נעשה ברשות היחיד, אבל לא כשנעשה ברשות־הרבים (לכל היותר יש מקום לשלם - במקרה של שן - בעבור ההנאה שהבהמה נהנתה באכילתה - בבא קמא יט, ב). ובאשר לדעת אביי שעל נזקי שן ורגל אין חייבים לשלם אלא אם כן הזיקו בשדה המוקף גדר, עיין בבא קמא כג, ב ובבאורו של רש"ר הירש לפסוקנו.
מיטב שדהו. לדעת רבי ישמעאל מוסב ביטוי זה על הניזק, כלומר המזיק חייב לשלם בקרקע שהוא כמיטב קרקעו אל הניזק, ואילו ר' אידי בר אבין אומר. "הכא במאי עסקינן, כגון שאכל ערוגה בין הערוגות, ולא ידעינן אי כחושה אכל אי שמנה אכל, שמשלם שמנה". בשל הספק ישמש מיטב שדה הניזק קנה־מידה לתשלום הנזק187. ואולם התלמוד מפריך שם דעה זו על פי הכלל "המוציא מחברו עליו הראיה" ומסיק, שאין הכתוב בא אלא לקבוע את הכלל, שיש לשלם כל נזק במיטב שדהו, אך רק מה שאכן הוזק, לא פחות ולא יותר, ומחלוקתם של רבי ישמעאל ורבי עקיבא (שם ו, ב) היא בשאלה, מיטב שדהו של מי צריך לשמש קנה־מידה לתשלום זה, של הניזק או של המזיק. ועיין בגמרא שם. וגם באשר להלכה למשה מסיני בדבר חצי נזק צרורות עיין בגמרא188.