אור ברסלב

פירושי רד"צ הופמן על שמות· רבי דוד צבי הופמן

פרק כ · פסוק י

פסוק ט

אתה ובנך ובתך. הבנים והבנות הגדולים כלולים ב'אתה', שהרי הפניה גם אליהם היא, 'ובנך ובתך' בא אפוא לכלול בציווי גם את הילדים הקטנים, שלא יעשו מלאכה על דעת אבותיהם88.

עבדך ואמתך. כאן מציינת המכילתא. "עבדך ואמתך, אלו בני ברית; אתה אומר אלו בני ברית, או אינו אלא עבד ערל? כשהוא אומר89 וינפש בן אמתך והגר, הרי עבד ערל אמור, הא מה ת"ל עבדך ואמתך, אלו בני ברית". ושם בפ' משפטים אומרת המכילתא לפסוק 'וינפש בן אמתך והגר'. "זה עבד ערל. אתה אומר עבד ערל, או אינו אלא בן ברית? כשהוא אומר 'עבדך ואמתך' הרי בן ברית אמור וגו". יוצא שפסוקנו בא ללמד, שעלינו להקפיד על מנוחתו בשבת של עבד עברי, כי אף על פי שחובת מנוחה זו מוטלת עליו בתור בן ישראל גדול, הרי הוא במידה רבה ברשות אדוניו, עוד יותר מאשר 'בנך ובתך'.

וגרך. לפי פשוטו של מקרא נראה שבפסוקנו הכוונה לגר־תושב, משום שהצירוף 'גר אשר בשעריך' בא בכל מקום לציין גר־תושב90. ולא נראה לנו להבדיל בין 'גר' ובין 'גרך', כפי שעושה רש"ר הירש בפירושו, משום שהכינוי בתיבה 'גרך' כאן בא רק משום שגם 'עבדך ואמתך' באים עם כינוי זה. ואולם לפי המכילתא זהו גר־צדק, בעוד שבמלה 'והגר' בפ' משפטים הכוונה לגר־תושב. ונראה לפרש דרשתם כך. אילו היה רק כתוב אחד, היינו סוברים שרק גר־צדק חייב במנוחת השבת. רק מן העובדה שהכתוב מזכיר את הגר בקשר למצוות שבת פעמיים, הן בפסוקנו והן בפ' משפטים, הננו למדים, שעלינו להבטיח את מנוחתם בשבת גם של גר־צדק וגם של גר־תושב. מובן מאליו שהיינו מפרשים את פסוקנו כמכוון לגר־צדק משום שהוא קודם, אך מכיוון שכתוב 'גר' פעם נוספת, אנו מבינים שגם בפסוקנו מדובר בגר־תושב, ואת דינו של גר־צדק אנו יודעים מכוח קל־וחומר91. וכך אנו גם מבינים, למה מביא הכתוב 'ובהמתך' לפני 'וגרך' - אם אמנם 'וגרך' הוא גר־תושב, כי אז הרי האזהרה על שביתת בהמה קרובה מן האזהרה על שביתת הגר, שכן מותר לנו להניח לו לעבוד כשהוא עובד בשביל עצמו, ואין לנו לאסור עליו עשיית עבודה אלא כשהוא עושה למעננו, בעוד שמצוות שביתת בהמה מוטלת עלינו גם כשבהמתנו אינה עובדת בשבילנו. בדברות שבפ' ואתחנן בא במקום 'ובהמתך' 'ושורך וחמורך וכל בהמתך', והרי זה שם פרט וכלל, ולפי הכלל 'נעשה כלל מוסיף על הפרט' נאסרת בזה עבודתם של כל מיני הבהמה שבבעלותנו92. בפ' משפטים93 נאמר 'למען ינוח שורך וחמורך' וגו' ומסתבר, שמשום כך פירש משה רבנו בדברות האחרונות ש'שורך וחמורך וכל בהמתך' צריכים לנוח, שאם לא כן אפשר היה לסבור, ש'שורך וחמורך' שבפ' משפטים הוא הפירוט של 'בהמתך' שבכאן, ויהיה זה אפוא כלל ופרט. עוד מלמדים אותנו חכמינו ז"ל מן 'ובהמתך' את הלאו דמחמר, כלומר האיסור לגרום לבהמה כלשהי לעשות מלאכה שאסורה לנו, בעוד שהכתוב 'למען ינוח שורך וחמורך' (כג, יב) בא ללמדנו מצוות שביתת בהמה, שאל לה לבהמתנו לעבוד ביום השבת גם בשביל אדם, כאשר לא אנחנו מביאים לכך94. רשר"ה מעיר, שהשור מסמל את בהמת העבודח, בעוד שהחמור מסמל את בהמת המשא, והכתוב שבדברות האחרונים מציין אפוא את שני סוגי העבודה, זו הייצרנית ומלאכת הוצאה מרשות לרשות. ברם, דומה שלא זו כוונת הכתוב שם, אלא כמו במקומות רבים אחרים בתורה בא הכתוב לציין את בהמות־הבית השכיחות בישראל, והן שור וחמור ושה, ורק משום שהשה אינו מבהמות העבודה אין הוא מוזכר בהקשר זה95.

עבדך כאן בלא וי"ו־החיבור. תחילה נמנים האנשים החופשיים, דהיינו 'אתה ובנך ובתך', ורק לאחר מכן, בדרגה שנייה, העבד והאמה, הבהמה והגר. בפ' ואתחנן לעומת זה בא 'ועבדך' בוי"ו החיבור מן הסתם, משום שמשה רבנו ביקש ללמד, שאין הבדל בין מנוחתו של האדון למנוחתו של העבד, דבד שמצווה עוד יותר מפורש על ידי התוספת 'למען עבדך ואמתך כמוך'.

עוד יש שם, אחר הציווי 'שמור את יום השבת לקדשו' התוספת 'כאשר צוך ה' אלהיך'. רש"י ז"ל ע"א מסב את הדברים, על פי חז"ל96, על מצוות השבת שניתנה לבני ישראל במרה, כלומר עוד קודם מתן תורה, אך רמב"ן אינו מקבל דבריו, כי אם כן היה צריך לומד שגם על כיבוד אב ואם נצטוו במרה. ואין רש"י אומר זאת שם97, אף על פי שגם לגבי כיבוד אב ואם נאמר 'כאשר צוך ה' אלהיך' (פסוק טו). ראב"ע והחדשים מפרשים 'כאשר צוך ה' אלהיך' כמוסב על הדברות הראשונים. אך אם כן קשה, למה באה תוספת זו רק בקשר למצוות שבת וכיבוד אב ואם ולא בכל המצוות שבעשרת הדברות. ומה גם שבמצוות כיבוד אב ואם שבכאן לא נאמר יותר מאשר בזו שבדברות האחרונים. דומה אפוא שעלינו לפרש ביטוי זה כמו ביטויים דומים שבס' דברים - 'כאשר ציוויתים'98, או 'כאשר ציוויתיך'99 - כביטויים הרומזים למקומות, שמצוות אלה מפורשות יותר.מצוות השבת שבדברות לכאורה בלתי ברורה היא. אין אנו יודעים במה תתבטא קדושת השבת הנדרשת. על כן אומר משה רבנו 'כאשר צווך' לרמוז הן על ביאורי המצוה בתורה שבכתב והן על כאלה שבתורה שבעל פה (באשר לתורה שבכתב, השוה המקומות המובאים למעלה ומצוות שבת בקשר למשכן100, משם נמצינו למדים שהמלאכות שנעשו במשכן הן אלה האסורות בשבת101). ובדומה לכך, בלתי ברורה מצוות כיבוד אב ואם, שהאי לא מפורט בה מהו טיבו של כיבוד זה שנצטווינו בו, וצריך אפוא לומר ש'כאשר צווך' זה רומז לפסוקים אחרים בנושא דנן - 'איש אמו ואביו תיראו'102, 'ומכה אביו ואמו מות יומת'103, 'ומקלל אביו ואמו מות יומת'104, כי איש אשר יקלל את אביו ואת אמו' (ויקרא כ, ט) וגם 'איש אשר ישכב את אשת־אביו, ערות אביו גלה' (שם שם יא), המרבה אף אשת אביו אחר מות האב105, וגם 'ובת איש כהן אשר תחל לזנות, את אביה היא מחללת'106, והשוה גם מעשה ראובן ובלהה107 ודברי יעקב על אודותיו 'כי עלית משכבי אביך'108. כל הפסוקים הללו שייכים לנושא דנן, ומלבדם היו בלא ספק הלכות שנמסרו בעל פה, ואשר פירטו מצוה זו. מדברי הכתוב שבן סורר ומורה 'איננו שומע בקול אביו ובקול אמו'109 אפשר להסיק, כי מצוה על הבן לשמוע לקול אביו ולקול אמו, ומן הסתם גם תוקן שעל הבן לקום בפני אביו; השוה 'מפני שיבה תקום'110, ודוגמתו של יוסף מלמדת, כיצד על הבן לטפל באביו לעת זקנתו, ועוד. התוספת 'כאשר צווך' רומזת שכל כגון דא, הלכות שמשה רבנו כבר הביא אותן לפני העם בעל־פה. ביתר המצוות שבעשרת הדברות אין צורך ברמזים שכאלה, אם משום שהדברים ברורים דיים, כגון הדיבר הראשון והשני. ואולי באה התוספת 'כאשר צווך' רק במצוות שבת וכיבוד אב ואם משום שרק אלה נצטוו כאן באורח חיובי, שהרי הדיבר הראשון - 'אנכי' - מובא בצורה מספרת, ואילו יתר שבע המצוות מנוסחות על דרך השלילה - 'לא.' ובכל אלה לא תתאים תוספת שכזו. רק במצוות העשה 'זכור' ('שמור') ו'כבד' היא מתאימה, ובה נרמזות כל ההלכות שבנדון, הן אלה שבכתב והן אלה שנמסרו בעל פה111.

תוכן העניינים

פירושי רד"צ הופמן על שמות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה