פירושי רד"צ הופמן על שמות· רבי דוד צבי הופמן
פרק יט · פסוק א
(ג) מתן תורה בסיני, ספר הברית וכריתת הברית (פרקים יט־כד)
א. מתן תורה
בה בשעה שה' הטיל על משה את השליחות להוציא את בני ישראל ממצרים, בה בשעה אף הודיעו, "בהוציאך את־העם ממצרים תעבדון את־האלהים על ההר הזה"1. ועתה, משאמנם באו - אחרי שנגאלו ממצרים - אל ההר שנועד לעבודת האלהים, עמדו מלאי ציפיה והמתינו לציוויויו ית', כיצד לעבדו. ברם, לא עבודת ה' רגילה של הקרבת קרבנות היו בני ישראל אמורים לעבוד בהר סיני. אל נכון הצטיידו בבהמות רבות הראויות להקרבת קרבנות, ועוד תבעו "זבחים ועולת" נוספים מפרעה לפני היציאה ממצרים, שהרי אמר משה "ואנחנו לא־נדע מה־נעבד את־ה' עד־בואנו שמה"2, והם אף לא יכלו לתאר לעצמם עבודת ה' בדרך אחרת. אך, שלא כציפייתם, לא היה בציוויו של ה' אל משה אף רמז קל שבקלים להקרבת קרבנות. "אם שמוע תשמעו בקולי ושמרתם את־בריתי"3, רק זאת דרש ה', ותו לא כלום. עבודת ה' של ישראל נקבעה להכיל שני מרכיבים - לשמוע בקול ה' ולשמור בריתו. מאוחר יותר מזכיר ירמיהו (ז, כב־כג) לבני זמנו הצהרה ראשונה בלתי־צפויה של הקב"ה באמרו. "כי לא־דיברתי את־אבותיכם ולא ציויתים ביום הוציא אותם מארץ מצרים, עד דברי עולה או זבח. כי אם־את־הדבר הזה ציויתי אותם לאמר שמעו בקולי והייתי לכם לאלהים ואתם תהיו־לי לעם". העם הצהיר על נכונותו4..... ומיד נצטוו להתכונן.... ובאה אמירת הדיברות לעם5.
תוך כדי מראות יוצאים מן הכלל - על ידיו ית' עצמו. אך מכיוון שהעם המבוהל והנחרד הצהיר על העדפתו לשמוע את דבר ה' מפי משה6, נאמרים החוקים והמשפטים מכאן ואילך למשה בלבד והוא חוזר ומביא אותם לפני העם, אשר שב ומצהיר על נכונותו לקיימם. אחר כתב משה את כל הדברים על ספר ונכרתה באורח חגיגי ברית בין ה' ובין עם ישראל תוך כדי זביחת עולות וזבחים שלמים, משה זורק את מחצית הדם על המזבח, קורא באזני העם מתוך ספר הברית שכתב, וזורק את מחציתו השניה של הדם על העם, ונציגי העם יכלו להתקרב אל האלהים וליהנות מזיו השכינה7. אחר ציווה ה' למשה לעלות אליו, לבדו, אל ההר כדי לקבל את לוחות האבן ואת יתר המצוות, ומשה נשאר בהר ארבעים יום וארבעים לילה8.
החוקים והמצוות שבפרקים כ־כג נרשמו כולם בספר הברית, שמשה כתבו למחרת ההתגלות בסיני. אנחנו רוצים להכיר עתה חוקים ומצוות אלה מקרוב, אך אנו רוצים להתבונן גם במסגרת ההיסטורית... ואנו משאירים את הפתיחה לסוף9.
א ההכנות למתן תורה (יט, א־טו)
בחדש. לפי רוב המפרשים - בראש־חודש, באחד לחודש. ואכן קשה לתאר, שהתורה תנקוב רק בחודש ולא ביום האירוע, היום שהגיעו למדבר סיני, בעוד שלמעלה (טז, א) היא נוקבת בדייקנות את היום עצמו, וזאת לגבי אירוע חשוב פחות בהרבה - הגעת העם למדבר סין. לשון "ביום הזה" שבכאן לא תהיה לו כל משמעות, אם לא יהיה פירוש "בחדש". בראש חודש, כאמור10. אל נכון היה צריך לקרוא ליום הראשון שבחודש "יום החודש", כפי שאמנם נקרא להלן (מ, ב) ואף־על־פי־כן אין התוספת "באחד לחדש" שבפסוק ההוא מיותרת, שהרי יש גם "חודש שני" (שמואל א' ב, כז). "החודש" אינו אפוא אלא לשון קצר במקום "יום החודש" ומשמעו המדויק אינו: "יום הירח החדש", כי אם נקודת־הזמן שבה מתחדש הירח, ובאה התוספת "ביום הזה" כדי לקבוע שהכוונה היא ל"יום החודש" (השוה שם כ, כד).
ביום הזה. לדעת ראב"ע הכוונה לומר שעוד באותו היום שבו יצאו מרפידים, בו הגיעו לסיני, אך הדבר נראה לנו דחוק משום שהמלים "ויסעו מרפידים" נאמרות רק בפסוק הבא11.