פירושי רד"צ הופמן על שמות· רבי דוד צבי הופמן
פרק יג · פסוק ו
חג לה' כאשר התורה נוקטת את לשונה המדויק של התחיקה, היא משתמשת בשם "חג" רק בימים שעושים אותם בבית־המקדש, כלומר ביחס ליום הראשון של חג236, שלמחרתו אפשר לחזור הביתה237. בלשון הדיבור הרגיל בא השם חג ביחס לכל יום התוועדות של שמחה238, ומסתבר שבשל כך נקרא כאן, בפנייה אל העם, היום השביעי בשם זה (בדברים טז, ח הוא נקרא "עצרת"). ואולי יש גם טעם נוסף לקריאת היום השביעי כאן "חג", כי חג משמעו גם חגיגה, כלומר קרבן הנדבה שנקרב ברגל239. מכיוון שבכל מועד שנחוג בבית־המקדש, היה היחיד מקריב קרבן חגיגה, נקראו ימים אלה בשם חג. והנה בחג המצות הביאו את החגיגה כבר ביום הראשון, משום שביום השני כבר חזרו לבתיהם - בשל קציר העומר. אבל אפשר להניח, שבימי היתר הבמות הקריבוה דווקא ביום השביעי. ומכיוון שבשעת הכניסה לארץ היו הבמות מותרות240, נקרא כאן היום השביעי חג, ובכך גם נמצינו למדים, שאף בו מותר עדיין להביא את החגיגה 241.
מצות יאכל. לפי ראב"ע "שלא יאכל חמץ במקום שהוא רשותו", כלומר אזהרה לכל ישראל שלא להניח ברשותו שום אכילת חמץ כי אם אכילת מצה בלבד, בדומה לאזהרת התורה בקשר לשבת "וגרך אשר בקרבך" (כ, ו). יחד עם זאת נחוצה החזרה על האמור בפסוק הקודם בקשר למצוות אכילת מצה בשל האיסור הבא אחריה - "ולא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאר בכל־גבלך", הן כדי ללמדנו לדייק שאין בציווי "מצות יאכל" אלא משום איסור אכילת חמץ, הן כדי ללמדנו שבכל שבעת הימים, שבהם יש לחגוג את חג המצות, אסור שיימצא חמץ בבית־ברשות, שהרי אפשר היה לחשוב, שכאן מדובר בשבעת הימים הבאים. ועל כן נאמר "את שבעת הימים", כלומר אותם הימים שהוזכרו קודם לכן.