פירושי רד"צ הופמן על שמות· רבי דוד צבי הופמן
פרק יב
פסוק א
ג המכה האחרונה והיציאה ממצרים (יב, א - יג, טז)
יציאת מצרים מתוארת בפסוקים כט־מב דלהלן שהם המשך המסופר עד יא, ח. ברם, תיאור זה כה מוקף מצוות עד שהוא הופך לפרשה בפני עצמה, ועל כן נוספו לו לתיאור הקודם שני פסוקים (יא, ט־י). והנה קודמים לתיאור יציאת מצרים שתי פרשיות שעניינן הוא מצוות (א־כ; כא־כח), ושתי פרשיות שעניינן הוא מצוות באות אחריו (צג־נ; יג, א־כ). פרשת המצוות הראשונה (א־כ) מורכבת משני חלקים - הראשון מכיל הוראות באשר לפסח שיש לעשות אותו בליל י"ד לחודש במצרים (א־יג), ואלו בחלק השני נמסרות הוראות באשר לחג המצות, אותו יש להגוג בעתיד מיום טו לחודש עד יום כא בו (יד־כ). פרשת המצוות השניה חוזרת רק על חלקה הראשון של הפרשה הראשונה בכך, שהיא מוסרת את ביצועה של מצוות ה' אל משה - שאמנם מוסר את הדברים לבני ישראל ואף מדגיש־משנן להם, שעליהם לעשות עבודה זו גם בעתיד בארץ הקודש, ושעליהם להסביר את משמעותה לבניהם. לבסוף מסופר, שאכן עשו־קיימו ישראל את מצוות הפסח כמצווה (כא־כח). בשל חשיבותן של מצוות אלה אין זה צריך להתמיה כלל שהן נמסרות פעמיים, פעם אחת כדבר ה' אל משה ופעם אחרת כאשר משה מצווה אותן לבני ישראל, ומה גם שבפעם השניה יש בה משום תוספת. פרשת המצוה הראשונה שאחרי תיאור יציאת מצרים (מג־נ) משלימה מצוות הפסח, במיוחד באשר לפסח דורות. הפרשה השניה (יג, א־טז) מכילה את מצוות קידוש הבכורות המיידית ואחר כך מצוות המצות ומצוות הבכורות לדורות, ועוד. גם יש להעיר שבפרשה הראשונה (א־כ) מצוה ה' למשה ולאהרן את ענייני הפסח והמצות בצורות שונות. עניין הפסח נמסר תחילה לשעתו - הוא צריך להיעשות מיד. מצוות המצות חלה על פי האמור שם (טו) אצל הדורות הבאים. ואמנם אין להעלות על הדעת, שבני ישראל המתכוננים עתה לצאת למסע במדבר, יצטוו לחוג חג בן שבעה ימים בראשיתו של מסע זה. על כן אין משה מוסר בנאומו אל בני ישראל אלא את מצוות הפסח שיש לקיים כבר עתה (כא־כג). אבל הוא מבהיר מיד (כד־כז) שקרבן זה יידרש גם מן הדורות הבאים, ואולם עדיין אינו מזכיר דבר באשר למצות. רק מאוחר יותר, כאשר בני ישראל מגיעים לסוכות, מוסר משה לעם על מצוה זו, לקראת התנחלותם בארץ ישראל, וראה להלן. בכך מוסבר באורח כללי סדר פרשיות המצוות שביציאת מצרים, ובאשר לפרטים - ראה להלן, במקומם122.
ואל־אהרן. מכיוון שאהרן הוא שותף פעיל בעשיית הנסים במצרים, מצוין גם הוא בגילויה של מצוה ראשונה זו.
בארץ מצרים. זוהי המצוה היחידה שניתנה להם לישראל במצרים. זמנו של גילוי זה, ייתכן שהיה עוד לפני דברי משה אל פרעה המוזכרים למעלה (יא, ד־ח), אם אמנם "כחצות הלילה" שם הכוונה לחצות הלילה הקרוב.
פסוק ב
החדש הזה, אולי נאמרו הדברים בראש־חודש ניסן, כדברי המדרש123. מכל מקום משתמעת מכאן ההנחה שכבר היו מונים לפי חודשי הירח.
ראש חדשים ראשון וגו'. לשון "ראש חדשים" מקבל את ביאורו על ידי המשך הכתוב - "ראשון הוא לכם" וגו'. ובדין מעיר כאן רמב"ן, כי הכוונה "שימנו אותו (את חודש ניסן - המ') ישראל חודש ראשון, וממנו ימנו כל החדשים, שני ושלישי... שאין המנין הזה לשנה, שהרי תהילת שנותינו מתשרי". כלומר, ראשון הוא למנין החדשים ולא ראשון למנין השנים - עלינו למנות את החדשים מניסן, זכר ליציאת מצרים 124. וראה עוד הערתו של רמב"ן125, "... והיה ראוי שיאמר תחילה, דברו אל כל עדת ישראל לאמר החדש הזה לכם וגו' הפרשה. אבל משה ואהרן הם במקום ישראל, ואמר להם כנגד ישראל לדורותם, וחזר ואמר דברו אל כל עדת בני ישראל במצוות שעה לקחת פסח מצרים מבעשור". כלומר, הפסוק "דברו אל־כל־עדת ישראל לאמר"126, הפותח מצוות פסח מצרים נאמר להם לישראל מיד, אך המצוה הראשונה - קידוש החודש - נאמרה "לכם", למשה ואהרן בלבד, באשר היא לדורות הבאים, ולא היה אפוא צורך לאומרה לישראל מיד. וראה עוד בדברי חז"ל בנדון127.
פסוק ג
עדת. העדה היא נציגותו של כלל ישראל ; השוה ביאורנו לויקרא ד, יג.
בעשר, כלומר ביום העשירי.
ויקחו, הו"ו פירושה - כי אז128.
לבית אבת... לבית. תרגום יונתן בן עוזיאל, רש"י וראב"ע מפרשים. שה לבית אבות - אם הם מועטים; שה לבית - אם הם מרובים. ואולם לפי פירוש זה אין פסוק ד מחדש דבר, שכן לפי זה צריך לראות בהוראה "שה לבית־אבת" משום הוראה כוללת המפורשת בהמשך - "שה לבית. ואם ימעט הבית". אך נראה, שלפשוטו של מקרא "בית אבות" הוא המשפחה המצומצמת הכוללת רק את אבי המשפחה ובני ביתו, ופירושו של "שה לבית אבות" הוא אפוא שלכל משפחה יהיה שה אחד. "שה לבית" מפרט את הדבר עוד יותר וקובע שאין לקחת אלא שה אחד לבית זה. לפי המסורת (פסחים צו עא) נצטוו על לקיחת הפסח כבר בעשרה לחודש רק לגבי פסח מצרים, ולא לגבי פסח דורות. משמעותו של פסח מצרים היתה כפולה. הוא בא גם כדי להגן על הבית וגם כדי לכפר, ומן הטעם השני שבו צריך להכינו כבר בעשור לחודש, בדומה לעשרה בתשרי, שבו יום־הכיפורים מכין את חג הסוכות.
פסוק ד
מהיות משה. המ"ם של "מהיות" הוא מ"ם־ההשוואה והיא חוזרת אל הפועל "ימעט", ואלו המ"ם של "משה" שייכת אל הפועל "מהיות", כלומר, אם הבית הוא מעט מלהיות משה - הוא מעט מלהיות שייך לשה אחד. ויונתן בן עוזיאל תרגם "ואין זעירין אינשי ביתא ממנין עשרא".
הוא, מוסב על "איש" המוזכר בפסוק הקודם.
במכסת, מלשון כסס, כלומר לחתוך, לחלק, לספור.
במכסת נפשת, לפי ספירה, לפי חישוב הנפשות, כלומר שיתחברו רק שני שכנים כאלה שבני משפחותיהם יחדיו די להם בשה אחד.
איש וגו'. ובחישוב זה צריך להביא בחשבון את הכמות שכל אחד מהם עשוי לאכול, למשל לחשב מנות קטנות יותר בשביל קטנים וחולים. לפי ההלכה מתפרש פסוקנו כך. "ואם ימעט... מהיות", כאשר מתמעט הבית, כלומר כאשר חלק מן המנויים על הפסח רוצה להימנות על פסח אחר, למקרה זה לומד אביי לדעת רבנן מן המלה "מהיות" המיותרת לכאורה, "מחיותיה דשה" (פסחים פט ע"א) ומפרש רש"י129, "אם באו לימעט ולימשך מהיות משה - בעוד היותו לשה יתמעטו, מחיותיה, בעודו בחיים". ובברייתא (שם) "נמנין ומושכין את ידיהן ממנו עד שישחט".
שה לבית, "מלמד שאדם מביא ושוחט על ידי בנו ובתו הקטנים ועל ידי עבדו ושפחתו הכנענים, בין מדעתן ובין שלא מדעתן, אבל אינו שוחט על ידי בנו ובתו הגדולים ועל ידי עבדו ושפחתו העברים ועל ידי אשתו אלא מדעתן" (שם פח ע"א) - איש לפי אכלותכם. "שחטו שלא לאכלו ושלא למנוייו... פסול" (שם סא ע"א).
פסוק ה
שה, שם־יחידה130 של צאן ופירושו יחידה אחת מן הצאן.
בן־שנה, כמו "בן־שנתו"131, כלומר הוא בתוך שנתו הראשונה; והשוה ראב"ע.
מן הכבשים, השוה דברים יד, ד.
פסוק ו
למשמרת, מכאן לומדים בגמרא (פסחים צו ע"א) שקרבן פסח טעון ביקור במשך ארבעה ימים, כלומר בארבעת הימים קודם שחיטתו צריך לבודקו שמא נפל בו מום.
ושחטו אתו, ומכאן הכלל הידוע "שלוחו של אדם כמותו"132.
קהל עדת־ישראל, עיין במשנה "הפסח נשחט בג' כיתות" (שם סד ע"א).
בין הערביים. לפי יוסף בן מתתיהו133 היו מקריבים את הפסח מן השעה התשיעית עד השעה האחת־עשרה. לפי המשנה (שם נח ע"א) קרב הפסח מיד אחר התמיד של בין הערביים. תמיד זה "נשחט בשמונה ומחצה וקרב בתשע ומחצה... חל ערב פסח להיות בערב שבת, נשחט בשש ומחצה וקרב בשבע ומחצה, והפסח אחריו". ומכיוון שגם בתמיד נאמר "בין הערביים" 134, ולפי המשנה (שם) יש שמקריבים אותו מאמצע השעה השביעית, הרי שלפי המסורת פירושו של הביטוי "בין הערביים" הוא מסמוך אחר חצות היום עד לערב (ביאת השמש או צאת הכוכבים). כנגד פירוש זה טוען ראב"ע135. "והנה כתוב136 ובהעלות אהרן את־הנרות בין הערביים, ואין ספק כי בשיקוע השמש ידליק את הנרות. וכאשר חיפשנו זאת המלה, מצאנו כי ייקרא רגע בין הערביים - ערב, כי כן כתוב137 בין הערביים תאכלו בשר, ושם כתוב138 בתת ה' לכם בשר בערב לאכול, ובהדלקת הנרות כתוב (כז, כא) יערך אתו אהרן ובניו מערב עד־בקר, וכתיב (עזרא ג, ג) עלות לה' עלות לבקר ולערב', עכ"ל. אך כבר העיר רמב"ן לפסוקנו, כי למלת "ערב" שני משמעים, "כי הלילה נקרא ערב כמו שנאמר (להלן פסוק יח) 'בערב תאכלו מצות' והוא בלילה, שנאמר (פסוק ח) 'ואכלו את־הבשר בלילה הזה צלי־אש ומצות', וכן (בראשית א, ה) 'ויהי ערב ויהי בקר', וייקרא גם כן סוף היום ערב, כמו שאמרו139, 'ויבואו שני המלאכים סדומה בערב ולוט ישב בשער־סדום', וכן140 'ויהי בערב ותעל השלו', ולא בא השלו בלילה, וכן רבים.. ואחר הבקר ייקרא העת צהרים, כמו שנאמר 141 'מהבקר ועד הצהרים', והן שתי השעות החמישית והשישית, והוא מלשון צהר תעשה לתיבה142, כענין זוהר, ויזכיר בהן לשון רבים בעבור שהן שתיים, והנה הם שני צהרים - או מפני שיצהירו כל הצדדים... וכאשר יעברו הצהרים ויסור השמש מזרוח בשני הצדדים, ייקרא ערבים, מפני שיערוב השמש משני הצדדים ההם, והזמן הזה הוא כל עת זרוח השמש ברקיע, אבל בשקיעת החמה, והוא כמו שעה ורביע על דעת רבותינו, אינו זמן השחיטה ואינו נקרא ערבים אבל הוא ערב יום, ואמר 'בין הערבים' כי בין במקום הזה אינו מבדיל, אבל הוא כענין בתוכם, כמו 'בינותינו ביני ובינך"'143, עכ"ל. כלומר בין הערביים פירושו כמו בתוך הערביים, בין תחילת אחר־הצהריים ותחילת שקיעת השמש. לפי רש"י לפסוקנו יש שני מיני "ערב" - "עריבת היום" ו"עריבת הלילה". עריבת היום היא "בתחילת שבע שעות, מכי יינטו צללי ערב, ועריבת הלילה - בתחילת הלילה, והזמן שבין שני אלה הוא 'בין הערביים' 144. לפי דעת הקראים לעומת זאת הרי "בין הערביים" הוא בין השמשות, דהיינו הזמן בין תחילת ביאת השמש ובין סילוקו המוחלט של אורה - ביאת אורה או צאת הכוכבים. והשוה גם ראב"ע ושד"ל ע"א145. את דברי הפסוק "שם תזבח את־הפסח בערב"146 ביארנו במקומם147.
פסוק ז
ועל־המשקוף, כלומר למעלה ולא על הסף, כדי לא לדרוך על הדם. פרטים באשר לאופן נתינת הדם במשקוף ובמזוזות מוסר משה רבנו בדבריו אל זקני ישראל148. וברור שגם מצוה זו לא היתה אלא בפסח מצרים, ואלה לאחר מכן, בפסח דורות, היה צריך לזרוק את דם הפסח במזבח.
על הבתים, אלו הבתים שבהם היו צריכים לשהות במשך כל הלילה הזה - "ואתם לא תצאו איש מפתח־ביתו עד בקר" (להלן פסוק כב).
פסוק ח
בלילה הזה, הוא הלילה של החמישה־עשר בחודש, כפי שנובע מן האמור בפסוק ו.
צלי־אש, צריך היה לצלות את הפסח הישר על האש, ועל כן קובעת המשנה (פסחים עד ע"א) "מביאין שיפוד של רמון ותוחבו לתוך פיו" וכו'.
ומַצּוֹת חוזר אל "ואכלו" שבראש הפסוק, אך גם קיימת דרישה לאכול את הפסח ומצות על מרור, וכדברי הברייתא (שם קטו ע"א) "אמרו עליו על הלל הזקן שהיה כורכן בבת־אחת ואוכלן, שנאמר (במדבר ט, יא) 'על־מצות ומררים יאכלוהו"'.
מררים. השבעים מתרגמים ביוונית149. המשנה (פסחים לט ע"א) מונה חמישה מינים של ירקות, "שאדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח - בחזרת, בתמכא, ובחרחבינא, ובעולשין ובמרור". חזרת היא כנראה חסה, ואלו עולשין מבואר בגמרא - הינדיבי. יונתן בן עוזיאל מתרגם "מררים" - תמכא ועולשין, ותוספות יום טוב מעיר150 "ואנו רגילים לפתרו לתמכא שהיא מה שקורין בלשון אשכנז קרי"ן151, וכן הוא מפורסם בדברי האחרונים ז"ל", עכ"ל. אלא שאין לביאור זה יסוד מוצק.
פסוק ט
נא. לפי התרגומים ולפי המכילתא פירושו "חי", וכך גם מבאר ראב"ע הגוזר את המלה מן הערבית "ניי" ואולם לפי הגמרא (פסחים מא ע"א) "נא" בא למעט אכילת הפסח כשהוא חי, ומכאן שאין משמע המלה יכול להיות "חי" אבל צריך לפרשה כדברי רש"י "שאינו צלוי כל צרכו"152.
כי אם־צלי־אש מוסב על "אל־תאכלו" שבראש הפסוק, כלומר אל תאכלוהו כי אם צלי אש. בכך נאסרה אכילת הפסח בכל מצב אחר, כגון חי, מבושל או צלי־קידר153.
ראשו על־כרעיו ועל־קרבו. יש לאכול את הפסח כולו, לרבות הראש והקרביים, כמובן אחר שנוקו כראוי, וכאמור במשנה154 "...מיחוי קרביו... הדחת קרביו". לדעת רבי עקיבא היו תולין כרעיו ובני מעיו חוצה לו155, ומשום כך קראו רבי טרפון "גדי מקולס"156.
פסוק י
ולא־תותירו. איסור נותר בא גם ביתר הקרבנות, וראה דברינו לויקרא ז, טו ואילך.
עד־בקר... עד־בקר. רבותינו ז"ל דרשו כפל־לשון זה "ליתן לו בקר שני לשריפתו" (שבת כד ע"ב), כלומר שהנותר צריך להישרף רק בבוקרו של טז בניסן. במכילתא נדרש "מה תלמוד לומר עד בקר? מלמד, שאינו נשרף עד אור שישה עשר", כלומר, הנותר נשרף כבר במוצאי החג, בערב, וכן הוא בתרגום יונתן בן עוזיאל.
פסוק יא
וככה תאכלו אותו וגו'. גם ציווי זה ניתן רק לגבי פסח מצרים - אז היו צריכים לאכול אותו כשהם מוכנים למסע.
בחפזון. מחלוקת משולשת יש במכילתא באשר למשמעותו של חפזון זה, ראה שם. לפי ראב"ע הרי טעם החפזון - "שלא יתעכבו, וימהרו לאכלו לפני בוא רגע המשחית, שפסח ה' על הפתח, על כן ציווה השם להיותו צלי אש להתבשל מהרה. וכן אמרו אבות הקדושים, אינו נאכל אלא עד חצות ואינו נאכל אלא צלוי".
פסח, הרי זה שמו של הקרבן, והוא מתבאר בפסוקים הבאים. לה', הקרבן קרב לכבודו של ה'.
פסוק יב
ועברתי, "כמלך העובר ממקום למקום, ובהעברה אחת וברגע אחד כולן לוקין"157.
ובכל... אעשה שפטים. אין הכתוב מוסר דבר על טיבם של שפטים אלה שנעשו באלוהי מצרים. קשה להניח שהכוונה רק לאותן הבהמות שהמצרים סגדו להן כאלילים, גם אין מקום להבין שאזלת־היד של אלוהי מצרים להציל את הסוגדים להם היא היא שפטים אלה, ואלו השחתת פסלי האלילים צריכה היתה להיות מתוארת בכתוב158. בדין מזכיר אפוא רמב"ן ע"א את דברי ישעיה (כד, כא). "והיה ביום ההוא יפקד ה' על־צבא המרום במרום, ועל מלכי האדמה על־האדמה", כלומר במלחמת ה' עם מלכי ארץ באה גם מלחמה עם שריהם שבמרום. מלחמת ה' במצרים כוללת גם מלחמה באלוהיהם, והשוה דברי הנביא (שם יט, א). "משא מצרים, הנה ה' רכב על־עב קל ובא מצרים ונעו אלילי מצרים מפניו ולבב מצרים ימס בקרבו". ומכיוון שמלחמה זו אינה נראית לעין בשר ודם, אין הכתוב מתאר אותה, אף־על־פי שהיא נחוצה לגאולתם של ישראל.
אני ה'. בכך שאני שופט את אלוהי מצרים, אני מראה עצמי כה' - חי תמיד ואינו משתנה. והשוה גם ירמיה מו, כה; יחזקאל ל, יג.
פסוק יג
והיה הדם לכם לאת, כלומר יהיה אות לטובתכם, שהרי ה' אינו צריך לאות כדי להבדיל בין בתי ישראל לבתי מצרים, כשם שאינו צריך לאות־זכרון כדי להיזכר בברית שכרת עם נח אחר המבול. אך כשם שנאמר שם (בראשית ט, טז) "וראיתיה" וגו', כלומר שה' מבקש לחיזכר דווקא על ידי אות נראה לעין, כדי שגם העולם כולו יראה שהוא ית' זוכר בריתו, ויכיר שהוא ית' מנהיגו של עולם, כך ביקש ה' גם במצרים להבדיל בין בתי ישראל ובתי מצרים על ידי אות נראה לעין, למען יראה העולם כולו, כי ה' מבדיל בין מצרים ובין ישראל (השוה למעלה יא, ז), ועם זאת ידעו ישראל שהם חייבים את הצלתם רק לעבודת ה' הבאה לידי ביטוי על ידי מעשה.
נגף למשחית. אפשר לפרשו נגף של משחית, השוה פסוק כג, אך גם אפשר לפרשו כמושג מופשט; השוה יחזקאל ה, טז; משלי יח, ט.
ופסחתי. לשון פס"ח, דהיינו לדלג, לקפוץ, ועם המלית "על" - לקפוץ או לדלג על משהו. ומשתמע מכאן, שבעיקרו של דבר גם בני ישראל ראויים היו לעונש, אלא שבחסדו המיוחד נכון היה הקב"ה לקבל את דם הפסח ככפרה, ולחוס על בכורי ישראל.
ועתה ננסח להבהיר את משמעותו של הפסח על פי המקורות.
כשם שבעולת התמיד הקרבה פעמיים מדי יום ביומו מוצגת האומה הישראלית ככבש זה שה' רועהו, כן צריך היה כל ראש בית־אב בישראל, כמבוא לשחרור מן העבדות, להקריב כבש קרבן לה'. בתור נציג ביתו, בתור נציג של בית המעמיד עצמו תחת הנהגתו ית' ומוסר עצמו להשגחתו; השוה דברי הנביא "לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה"159, וכאלו כל משפחה היא אומה בפני עצמה. והרי זוהי מהות החירות - שכל משפחה עצמאית תהיה, שלא יראו בה רק איבר אחד של שלימות המאוחדת לאומה, למדינה. אך מה היה אופיו של קרבן הפסח? אין הוא כמו הכבש היומי ההוא, קרבן עולה שבו מקדיש האדם את כל חייו כשייכים לה' וכחייבים בעבודתו ובציות לו. מכיוון שהוא נקרא לעתים160 בשם זבח, הוא שמם של הקרבנות הנאכלים, ובמיוחד של קרבן השלמים, ומכיוון שההלכה קובעת שמותר הפסח קרב שלמים 161, הרי שהפסח שייך לסוג השלמים. אכן אך טבעי הוא שבשעת היציאה לחירות, כאשר באה לישראל הישועה הגדולה ביותר, שלה זכתה האומה אי־פעם, יהיה קרב קרבן שלמים. כשם שהאדם מצהיר על ידי קרבן שלמים על ישועתו כתוצאה של התאחדותו עם הקב"ה, כן גם נפתחה הגאולה ממצרים בביאורו של שם הוי"ה162 ובהבטחה, "כי אהיה עמך"163, ועתה היא צריכה להיות מושלמת בהתאם לאלה. אבל הפסח צריך להיות כמו קרבן תודה, במיוחד בשביל ההצלה מן המוות במכת בכורות, וכאמור במפורש בפסוק כז, ומכיוון שבמצרים היה מת בכל בית ובית - "כי אין־בית אשר אין־שם מת"164, צריך היה להיות פסח בכל בית ובית - "שה לבית"165. ועוד, שלא כמו בפסח שצריך יהיה להביא בעתיד - אות תודה על ההצלה במצרים, הרי הפסח שזבחו במצרים היה גם קרבן שלמים וגם קרבן תפילה למען השיג את הישועה, ומשום כך נצטוו לזבחו "בין הערביים" - לפני בוא מכת בכורות. במצרים שימש הבית כמזבח, ודם הקרבן נזרק על מזוזותיו ומשקופיו. בהרגישם התאחדות עם הבורא ית' ובחפשם רווח והצלה בהתאחדות זו, אכלו כל בני הבית (גם אלה שמחוץ לבית, שנמנו מראש על קרבן זה והתאחדו אפוא לבית אחד), מקרבן זה בהסיבם אל שולחן ה', אבל לא הוצרכו ליתן - כפי שצריכים לעשות בקרבנות השלמים האחרים - חלק מובחר ממנו לכהן, כי בארוחה ראשונה זו משולחן גבוה נחשבו כל בני ישראל לשווים, כדי להפגין את ייעודם של כולם - להיות "ממלכת כהנים"166. בהעמידם עצמם, על ידי הקרבת הפסח, תחת השגחתו ית', כדי ליהנות כביכול משולחנו, השיגו מושג אמיתי של חירות אמיתית ושל תכליתה של חירות זו - על האדם להיות חופשי מעבדות־אנוש כדי ללכת את דרכו בחיים תחת הנהגתו ית' וכדי להשתמש בכוחותיו ובכישוריו מתוך התאחדות עם בוראו וליהנות מהם. האיסור "ולא־תותירו ממנו עד בקר"167 תואם את דיני קרבן התודה - "לא יניח ממנו עד־בקר"168. ובאשר למצוות אכילתו "צלי־אש"169, אפשר שמשמעותו היא, שאמנם על האדם לפתח את כוחותיו ואת כישוריו, אבל אל לו לפתחם "נא", אלא בעזרת האש, האש כסמל תורת ה'170, ובלי שתערובת זרה תעכיר את אופיים. אך גם אפשר, שמשמעותה היא - מכיוון שבקרבן פסח יש, בתחילה, גם מאופיו של קרבן עולה - להבליט אופי זה על ידי הכנתו באש, לפחות בצלייה. באשר למשמעותם של מצה ומרור. ראה להלן.
פסוק יד
אפשר להסתפק, אם פסוק זה והבאים אחריו הדנים בחג המצות, אמנם נתגלו להם לישראל כבר באחד בניסן, יחד עם הוראות הפסח, או נאמרו להם מאוחר יותר, אחרי היציאה ממצרים. מפסוק יז משתמע כאפשרות השניה, שכן היציאה ממצרים מופיעה בו לכאורה כדבר השייך לעבר. אך אין הכרח להבינו כך, כי כאשר ה' מדבר על אודות יום הפסח שבו היציאה כבר תהיה ענין של העבר, הוא מדבר גם ביציאה עצמה כענין שבעבר, והשוה דבריי על אודות הפסוק "אשר גבלו ראשונים"171 במבוא172 לספר דברים173.
היום הזה. הוא היום אשר שייך אל הלילה הקודם, וזוהי דרך הכתוב - לקשור אל כל משך־זמן את הגובל בו על ידי מלת -"הזה". את "בין הערביים" הוא קשור אל "בלילה הזה" (פסוק ח), הלילה שלאחריו, ואל "בלילה הזה" (פסוק יב) את "היום הזה" (פסוקנו), היום שאחריו174.
לזכרון, השוה להלן יג, ג.
וחגתם וגו'. רק היום הראשון נקרא "חג" במובן המצומצם של המלה175.
וחגתם... חג לה', השוה ויקרא כג, מא.
לדרתיכם, להבדיל מן "למשפחותיכם" שבפסוק כא.
פסוק טו
שבעת ימים וגו'. אל הרישא של הפסוק "שבעת ימים מצות תאכלו" מתקשר משפט־הנימוק "כי כל־אכל חמץ" וגו'. ואלו "אך ביום הראשון תשביתו שאר מבתיכם" הוא מאמר מוסגר. משפט־הנימוק "כי כל־אכל חמץ" וגו' מראה שאין כאן משום מצוות־עשה חיובית לאכול מצה במשך שבעת ימי החג, אלא יש כאן איסור אכילת חמץ בהם. לפיכך, כל החפץ לאכול לחם אינו יכול לאכלו אלא בצורת מצה. כי אלו היה כאן משום מצוות־עשה חיובית, היה משמעו של הכתוב שחייבים לאכול מצה ללא הפסק במשך שבעה ימים, והרי זה דבר שאין הדעת סובלתו - וראה דברי רש"ר הירש ע"א. את ההלכה שחייבים באכילת מצה בלילה הראשון שלחג, אנו יודעים בעיקר מן הכתוב "בראשון בארבעה־עשר יום לחדש בערב תאכלו מצות" (להלן פסוק יח). פשוטו של מקרא זה הוא, כפי שכבר ביאר ראב"ע ע"א, שכבר בתחילת יומו הראשון שלחג, החמץ חייב להיות מושבת מן הבית. "ביום בראשון תשביתו שאר מבתיכם" - בהיכנס היום הראשון כבר נשבת כל השאור מבתיכם, והוא מדמה את פסוקנו לאמור במעשה בראשית (ב, ב) "ויכל אלהים ביום השביעי" כאשר נכנס היום השביעי, כבר כלתה מלאכתו.
אך. תיבה זו מהווה ניגוד ל"שבעת ימים", דהיינו בעוד שאיסור אכילת חמץ משתרע על שבעה ימים, הרי אין להשתהות גם בהשבתת החמץ במשך שבעה ימים, אלא עוד ביום הראשון על כל החמץ להיות מושבת, מוסר מן הבית. ואת ההלכה, שכבר בצהרי ערב פסח אסור שיימצא חמץ בבית, אנו לומדים מן "לא תזבח על חמץ דם זבחי" האמור להלן (כג, יח), שהרי שם מדובר בקרבן הפסח, אשר יכול להיקרב "בין הערביים" על פי המסורת - סמוך אחר חצות היום.
מיום הראשון וגו' מוסב על "כל־אכל חמץ", אבל נאמר בסופו של הפסוק, משום שאם לא כן, אפשר היה להבין כי חייב כרת בשל אכילת חמץ הוא רק זה שאכלו במשך כל שבעת ימי הפסח, ואלו עתה מובן, שעונש כרת חל על כל העובר על איסור אכילת חמץ בכל זמן שהוא בין היום הראשון והיום השביעי ועד בכלל. ואולם משמעם של איסור חמץ ומצוות־מצה יתבאר רק להלן, ליד אירוע מאירועי יציאת מצרים. בשעת היציאה הוכרחו לאכול מצה, ואלו מאוחר יותר נצטוו באכילתה. ובדין מבאר רש"ר הירש ע"א שבעצם היתה המצה אותו לחם־העוני, אותו נאלצו ישראל לאכול במצרים לאורך כל שנות הגלות. "מצות לחם־עוני"176, שכן תמיד נגשו בהם המצרים ואילצו אותם לעבוד ללא הרף, וממילא לא יכלו להחמיץ את בצקם. בשעת יציאת מצרים חזרה על עצמה נגישה זו, אלא שעתה המצרים לא נגשו בהם בבני ישראל לעבוד, אבל נגשו בהם לצאת את ארצם מהר ככל האפשר, ושוב לא יכלו להחמיץ את בצקם. המצה היא אפוא לחמן של עבדות ושל אי־עצמאות.
והנה בכך אמנם מתבאר, מדוע צריך לאכול מצה בלילה הראשון, אך עדיין לא מתבאר מדוע צריך להיזהר מאכילת חמץ במשך שבעה ימים. עלינו אפוא להוסיף כאן את הטעם שחשבנו לנכון לגבי איסור חמץ בקרבן מנחה177 (ויקרא ב, יא; והשוה פירושי לספר ויקרא). המצה מסמלת את הטהור, את הנקי מכל תערובת בלתי־רצויה (השוה אונקלוס - פטירא) והחמץ לעומתה - את הכיעור, את המושחת. בשולחנו של הקב"ה אוכלים לרוב מצה, והחמץ אסור בו (בדרך כלל). עתה הוטל על ישראל להשבית מביתו את המזון הארצי, את החמץ, למשך מחזור ימים כדי לחוש אחדות מוחלטת עמו ית'. מצוות־המצה שבלילה הראשון צריכה - מלבד זאת - גם להזכיר לנו את היציאה ממצרים, כשם שאכילת המרור מזכירה את סבלות מצרים.
פסוק טז
וביום הראשון מקרא־קדש. בפסוק יד נקבע, שיום היציאה ממצרים יהיה "חג לה"', ואולם "חג לה"' אינו בהכרח גם "מקרא־קדש", כי הנה שבעת ימי חג הסוכות כולם חג הם178, אבל רק היום הראשון הוא "מקרא־קדש". על כן מוסיף כאן הכתוב, שהן היום הראשון הן היום השביעי של חג המצות "מקרא־קדש" הם צריכים להיות179.
מקרא־קדש הוא מצוה כוללת - לציין את היום בתור יום קדוש - שאחריה בא בדרך כלל ציון מפורט המפרט את טיבה של קדושה זו.
כל־מלאכה וגו'. בחוקי החגים נאמר לענין זה רק המשפט הקצר "כל־מלאכת עבדה לא תעשו"180.
אשר יאכל לכל־נפש, מכאן דורשת הגמרא (כתובות ז ע"ב) - "דבר השוה לכל נפש", כלומר ביום־טוב אמנם מותרת עשיית מלאכה לצורך אוכל נפש, הכנת מזון, אבל רק כל עוד מדובר באוכל השוה לכל, אבל הכנת דברים המיוחדים למפונקים למיניהם - אסורה.
הוא לבדו, למעט מכשירי אוכל נפש שאפשר להכינם בערב יום־טוב181, שאותם אסור להכין ביום־טוב.
פסוק יז
ארבעת הפסוקים שלפנינו חוזרים על המצוה העיקרית שבפסוקים יד־טז, דהיינו מצוות־מצה הקשורה עם איסור חמץ. ובכן, תחילה ושמרתם את־המַצּוֹת, והרי זו חזרה על פסוק יד, כי דומה שיום טו בניסן נתכנה בשם "חג המַצּוֹת" במובן המצומצם של שם זה, כשם שיום יד שבחודש זה נתכנה בשם "פסח", ו"את־המצות" אינו אלא לשון קצר במקום. "את חג המצות". רק אם כך נבין את משפט־הרישא "ושמרתם את המצות", הוא מתקשר אל נכון אל הבא אחריו. - כי בעצם היום הזה הוצאתי וגו', כלומר ושמרתם את (חג) המצות משום ש"בעצם היום הזה" שבו מתחיל חג זה, באותו היום שצוין קודם (בפסוק יד) כיום "לזכרון", בו "הוצאתי את־צבאותיכם מארץ מצרים", והכתוב מדבר בלשון עבר, כאלו הדבר כבר נעשה. מכיוון שהוצאתי אתכם מעבדות לחירות, על כן עליכם לקיים חג מצות, חג של מזון קדוש וטהור. ומיד נקבע שאת החג הזה יש לקיים לדרתיכם יש לקיימו גם בעתיד. היום הראשון הוא יום החג הראשי, שכאלו גורר אחריו את יתר ששת הימים. והנה בכך שנצטוו בקיומו של החג הזה כחג המצות דווקא, הוענק למצה מעמד מיוחד, מקודש, שכאלו מראה מזון זה כמאכל־קרבן, ואכן היא נאכלת עוד עם קרבן־פסח. ומובן הוא שמזון מקודש שכזה טעון הכנה תוך כדי הקפדה מיוחדת, ובדין קושרים חכמינו ז"ל אל פסוקנו את ההלכה "מצה שצריכה שימור"182.
פסוק יח
בערב... בערב. פסוק זה קובע, שחג זה בן שבעת הימים מתחיל בערב ומסתיים בערב. אמנם נכון, שכאשר מתבוננים בפסוק זה בפני עצמו, אפשר לראות באמור בו עניין של רשות, בדומה לאמור למעלה (פסוק טו) "שבעת ימים מצות תאכלו", ואולם פסוק ח מלמדנו, שיש כאן משום חובה. העובדה שכאן, וגם במקומות נוספים במקרא, נמשך הערב אחרי היום שקדם לו ("בראשון בארבעה עשר יום לחודש בערב") אינה צריכה להתמיה, שהרי במקדש אמנם נמנו הימים מבוקר עד בוקר183, ובדרך אגב יצוין, כי כאן ובכל המקומות שבהם הערב נמשך אחר היום הקודם, נאמר היום תחילה ("בארבעה עשר... בערב"). לעומת זאת נאמר "בערב ביום הראשון לבקר" (דברים טז, ד), כי שם נמשך הערב אל היום הראשון שאחריו184.
פסוק יט
לא ימצא בבתיכם. פסוק זה מוסיף לנו איסור של "לא יימצא", שלפיו צריך להשבית כל שאור מתוך רשותנו השבתה מוחלטת, כי כל־אכל מחמצת ונכרתה הנפש ההיא וגו', מכיוון שעונשו של אוכל מחמצת, דהיינו דבר שהוחמץ בעזרת שאור, חמור כל כך, מכיוון שכך אסור ששאור יימצא בבתינו. דומה שאיסוד "לא יימצא" הוא איסור שנקבע מתוך הדאגה, שמא יבוא אדם עתה לידי אכילת מחמצת, דבר שאין הוא נמנע מאכילתו במשך כל ימות השנה.
בגר, אפילו הגר - וכמובן שהכוונה לגר־צדק - זה שמסתפח לעם ישראל, חייב במצוה זו, אף־על־פי שחג המצות אינו אלא חג לאומי. וראוי לציין, שבעצם אין התורה מלמדת אותנו בשום מקום במפורש, שיכול נכרי להתגייר ולקבל על עצמו דת־ישראל, אף כי אין הדבר מובן מאליו. הרי אפשר היה לטעון, שכשם שאין שום ישראל יכול להתקבל במעמד הכהונה, כך אין יכול להתקבל אדם מבחוץ אל תוך "ממלכת כהנים"185. רק מתוך העובדה, שבכמה וכמה מצוות186 נאמר במפורש שהגר חייב כאזרח בישראל, לומדים על אפשרות זו.
פסוק כ
כל־מחמצת וגו'. פסוק זה מוסיף שמצוות אכילת מצה אינה חלה רק במקדש (למשל באכילת זבחים), אלא היא חלה "בכל מושבתיכם", כלומר בכל מקום שהוא. יש כאן משום תופעה סגנונית ששכיחה בתורה, להודיע כל פרט חדש של חוק בפסוק בפני עצמו, כמו למשל גם לגבי יום־הכיפורים (ויקרא פרק כג). תוכנם של פסוקינו בקיצור נמרץ הוא זה: שמרו את חג המצות המתחיל בערב ומסתיים בערב. אסור שיימצא בו שאור אפילו בבתיכם. המצוה חלה גם על הגר, ובכל מקום שבו תשבו. מובן מאליו הוא שכמו בכל מקום, כן משמשות גם כאן כל המלים היתרות לדרשה.
מצות, בארמית "פטירא", כלומר זך, טהור, נקי.
פסוק כא
הפסח. נראה שיש כאן משום חזרה על מצוות ה' תוך כדי הוספות אחדות. ויש לשים לב שבפיסקה זו187 הכתוב מוסר את דברי משה באורח בלתי־ישיר, אף כי הצורה היא צורת דיבור ישיר. כוונתם של פסוקים אלה היא לספר לנו, כי משה ציווה לבני ישראל לשחוט את הפסח. אך מכיוון שהכתוב משתמש רק לעתים רחוקות ביותר בצורת הדיבור הבלתי־ישיר, באים הדברים בצורת הדיבור הישיר. דוגמה מאלפת לתופעה מיוחדת במינה זו היא "אמרי נא אחותי את" (בראשית יב, יג). לשון אחר - אין התורה מוסרת כאן את דברי משה באורח מילולי, אבל היא מוסרת את תוכנם כאשר אותם הדברים שכבר תוארו במפורט בציווי ה', נאמרים כאן בקצרה. "הפסח" הוא אפוא אותו הפסח שבו דובר בציווי ה' למעלה188.
זקני וגו' "עדת ישראל" שבציווי ה' פירושו נציגי העם, וייתכן שזה גם פירושו של "זקני ישראל". אך גם ייתכן ש"זקני ישראל" הוא מונח כולל יותר באשר מתוכם נבחרת נציגות העם - "העדה". נראה אפוא ש"זקני ישראל" שבכאן הם רק זקני העדה; השוה ויקרא ד, טו.
משכו, כמו לכו, השוה שופטים ד, ו; ה, יד; כ, לז.189 מסתבר שבני ישראל החזיקו עדריהם מחוץ לעיר, ועל כן היה צריך ללכת מרחק כדי לקחת שה לפסח.
למשפחתיכם יש להבין במובן הצר של המלה, כמו "בית־אבות" שלמעלה פסוק ג.
פסוק כב
ולקחתם וגו' הוא ביאורו של האמור בפסוק ז, ובוודאי אין זה ביאור שמשה נתן על דעת עצמו. הרבה יותר מסתבר, שדרך הביצוע של נתינת הדם במזוזות ובמשקוף שבציווי ה' כלל לא נתפרשה, אבל הושארה כדרך שהיתה נהוגה לגבי נתינת דם קרבנות שרווחה מן הסתם בבית לוי.
אגדת אזוב, לפי המסורת מורכבת אגודה משלושה גבעולים. האזוב משמש גם בהקשרים אחרים, השוה ויקרא יד, ד; במדבר יט, ו.
בסף, לפי המכילתא הרי זה המפתן, האסקופה190, כנראה משום שהיח צריך לשחוט את הפסח על סף הבית ולזרוק את דמו בארבעה צדי הפתח. אולם אל נכון מתרגמים התרגומים הארמיים "מנא" (אונקלוס) או "מן פחרא" (יונתן בן עוזיאל), כלומר כלי191.
והגעתם. למעלה נאמר "ונתנו על..."192, והאמור כאן הוא ביאורו של האמור שם, דהיינו נתינה זו אינה אלא מעין מריחה קלה; השוה "ויגע על־פי" (ישעיה ו, ז).
ואתם לא תצאו וגו', כדברי רמב"ן ע"א, "לפי שהקב"ה עובר במצרים כמלך שעובר ממקום למקום, והספקלטורים 193 לפניו, שלא יפגע בו אדם או יסתכל בו אדם" וכו'.
פסוק כג
לנגף את מצרים. כאן אין הכתוב מפרט שמדובר במכת בכורות, שהרי זה כבר נאמר קודם194.
המשחית. יש כאן משום האנשה של כוח ההשגחה, ואולי הכוונה לאותו המלאך אשר באמצעותו היכה ה' את בכורי מצרים.
פסוק כד
הדבר הזה, כלומר קרבן הפסח, וכפי שמוכיח פסוק כז. אין כאן משום ציווי לחגוג את פסח דורות אף הוא בבית. אדרבה, חגיגה זו תהיה תלויה בנסיבות הזמן. כל עוד הותרו הבמות, הקריבו את הפסח על גבי הבמות, ואולי אף נהגו לזרוק מדמו על סף בתיהם. מאוחר יותר הקריבו בירושלם. ומכל מקום ברור, שכבר בשנה השניה ליציאת מצרים, בהיותם במדבר, לא הקריבו את הפסח בבתיהם־אהליהם, שהרי נאסר עליהם בעונש כרת לשחוט שלא בפתח אוהל־מועד195.
לחק לך ולבניך. בציווי ה' נאמר "לדרתיכם חוקת עולם"196, ואלו משה מדבר אל העם בשפה פשוטה יותר.
פסוק כה
את־העבדה הזאת. הקרבת הפסח נקראת כאן, ולהלן יג, ה בשם "עבודה". עבודה זו צריכה להיעשות בארץ הקודש ואת משמעותה צריך להסביר לילדים. ראב"ע ע"א סובר, כי "שחיטת הפסח תלויה בארץ. ואל יקשה עליך פסח הר־סיני, כי מצוה עליונה היתה, ולא עשו פסח אחר במדבר, כי בהר סיני היו עם הישוב וימצאו מצות, ובהיותם בארץ אשר לא עבר בה איש, אין להם רק המן לבדו".
פסוק כז
ויקד העם וישתחוו. אחר שהעם שמעו את דבר ה' מפי משה והזקנים, קדו וישתחוו.
פסוק כח
וילכו ויעשו, השוה דברינו לויקרא א, א, "ויקרא... וידבר"197.
פסוק כט
הלילה, הוא הלילה שבו אכלו את הפסח ואשר בו גם יצאו ממצרים, כאמור בדברים פרק טז198.
וה' הכה, כמו בראשית כב, א, והאמור בבמדבר ג, יג ושם ח, יז "ביום הכותי כל־בכור בארץ מצרים", אין כוונתו שבכורי מצרים אמנם הוכו לאור היום, אבל כוונתו לנקוט מועד האירוע.
השבי פירושו או עצם ההחזקה במעצר או שם קיבוצי לכל השבויים, אבל כאן פירושו השבוי האחד, היחיד. במקום "בכור השבי אשר בבית הבור" נאמר למעלה "בכור השפחה אשר אחר הריחים" (למעלה יא, ה), ומסתבר שגם שם הכוונה לשבויה, והשוה האמור אצל שמשון199.
בבית הבור, כלומר בית הסוהר, השוה בראשית לט, כ; ירמיה לז, טז. ונראה שבשעתו היה לבכורים במצרים מעמד מיוחד בכל הנוגע לפולחן האלילים. ייתכן שנתקדשו להיות משרתי האלילים, וזה יהלום את אשר נצטווה משה לומר לפרעה "בני בכורי ישראל" 200, דהיינו לומר לו שבני ישראל כולם נועדו לעבודת ה'. ועל כן היכה ה' דווקא את בכורי מצרים, מכה שיש עמה גם שפטים באלוהיהם.
פסוק ל
ויקם פרעה לילה... ויקרא למשה ולאהרן לילה. פסוקים אלה ממחישים את הבהלה ואת הפחדים שהביאה עמה מכת הבכורות. בעצם הלילה קם המלך, ובעצם הלילה הוא קורא למשה ולאהרן, אותם האנשים אשר רק לפני זמן קצר גירש מביתו.
הוא וכל־עבדיו וכל־מצרים, הרי זה מעין תמורה.
ותהי צעקה וגו', השוה האמור למעלה יא, ו.
כי אין בית. לדעת רמב"ן ע"א הומתו במצרים רק בכורי פטר רחם... ועל כן קדש תחתיהם כל בכור פטר רחם בבני ישראל באדם ובבהמה, אך לא כן דעת רבותינו ז"ל, כדבריו שם201.
פסוק לא
ויקרא... לילה. הרשות ליציאה ממצרים ניתנה בלילה, אבל היציאה עצמה היתה רק בבוקר, כמסופר בבמדבר לג, ג, ועם זאת כבר נחשב הלילה לזמן היציאה, כאמור בדברים טז, א. אך אם נרצה לדייק ולהבין את הביטויים "יום" ו"לילה" שבהקשר זה באורח מילולי, נצטרך להניח שאכן בני ישראל יצאו עוד בלילה מבתיהם, אך רק בבוקר יצאו את גבולות מצרים.
קומו צאו. שאלה היא, אם פרעה הורה כאן על שחרורם המוחלט של בני ישראל מעבדות מצרים או שהוא רק התיר להם לצאת את ארצו באורח זמני, כדי להקריב קרבנות במדבר, וכפי שדובר עמו כמה פעמים. מתוך האמור להלן יד, ה יוצא בבירור שמדובר כאן בהוראה על שחרור מלא וסופי202. וגם מן הביטוי "קומו צאו" משתמע שנוכחותם של בני ישראל במצרים נראית לו לפרעה עתה כמזיקה למדינתו, וכי הוא מעונין בהרחקתם בכל מחיר. ודבריו "לכו עבדו" וגו' אינם נוגדים תפישה זו. אדרבה, הם מבטאים את פחדו של פרעה ואת יראתו מפני אלוהי העברים אשר ממנו נמנעו עד כה הקרבנות הראויים לו, והוא מתנקם עתה על כך נקמה נוראה זו. "קומו ולכו" אומר אפוא פרעה ומהרו להביא את הקרבנות הראויים לאלוהיכם, כדי שידו לא תפגע בנו לרעה. פחד זה ובהלה זו באים לביטוי גם בצורה "גם... גם".
פסוק לב
וברכתם גם־אתי, כאומר "אם תפייסו את אלוהיכם בקרבנות, בקשו נא את ברכתו גם בשבילי". גם פרעה חושש עתה לחייו ולחייהם של בני עמו, כמו המצרים המוזכרים בפסוק לג. לפי רש"י רמוז במלים "כאשר דברתם"203 שגם פרעה יתן זבחים ועולות בידי ישראל, וזה מתאים מאד ל"וברכתם גם־אותי" ויקשר יחדיו את שלוש המלים "גם" שבפסוקנו.
פסוק לג
בוודאי הכינו בכל בית בצק גדול כדי שתהא להם צידה לדרך. חלק ממנו אפו מיד מצות לאכלן עם הפסח, כמצוות הלילה, ואת השאר התכוונו להחמיץ ולאפות לאחר מכן, אלא המצרים לחצו עליהם כל כך לצאת מהר ממצרים, עד שלא הספיקו לעשות כן.
פסוק לד
משארתם, כמו למעלה ז, כח. ואולם לפי המכילתא. "אלו שיירי מצה ומרור", וכן מתרגם יונתן בן עוזיאל. "ומן דמשתייר מן פטירי ומרירי". ובאשר לאונקלוס, דומה שיש כאן שתי גרסאות.
פסוק לה
החזרה המרובה על העובדה, שלא בידיים ריקות כי אם עמוסים כסף וזהב יצאו ישראל ממצרים, מראה את מהימנותו של תיאור זה204. ובאשר לשאלה להתאמתו של מעשה זה לעקרונות של צדק ויושר, רבים ניסו להשיב עליה. לפי יוסף בן מתתיהו205 נתנו המצרים שכיות חמדה אלה במתנה גמורה, אף־על־פי שידעו כי בני ישראל לא ישובו למצרים עד עולם. אחרים206 סוברים, שאכן התכוונו בני ישראל להחזיר כלים שאולים אלה, אך מכיוון שפרעה רדף אחריהם וצבאו טבע בים־סוף, ראו בכלים אלה משום ביזת מלחמה והחזיקו בהם. לפי מקור אחד בתלמוד207 ולפי פילון208 ראו בני ישראל בדברים אלה משום שכר עבור עבודתם רבת השנים במצרים.
פסוק לז
מרעמסס. לפי יוסף בן מתתיהו209 הרי זו הליאופוליס, ואולם זו נקראת בבראשית מא, מה בשם "אן"210, סכתה, ראה דברינו להלן יד, ב.
רגלי הגברים. כי הנשים והילדים רכבו על גבי בהמות.
טף, אלה הן המשפחות, כלומר הנשים והילדים.
פסוק לח
ערב רב, ראה במדבר יא, ד "והאספסוף" - בני עמים שונים, מצרים, ערבים ועוד.
פסוק לט
ויאפו את־הבצק. לפי רמב"ן אפו בצק זה למצות "מפני המצוה שנצטוו "שאור לא יימצא בבתיכם כי כל אוכל חמץ ונכרתה", ואלו המשך הפסוק "כי־גרשו ממצרים" וגו' אינו בא אלא לנמק, מדוע אפו בדרך ולא עוד בהיותם במצרים, עובר ליציאתם משם. ואולם מצוות אכילת מצות עוד לא נודעה להם211, אלא הקב"ה עשה שיעשו בצקם מצות, ואל עובדה זו נקשרה המצוה שלא לאכול חמץ במשך שבעה ימים, בעוד שמצוות אכילת מצה בלילה הראשון צריכה להזכיר את היציאה ממצרים.
פסוק מ
שלשים שנה וארבע מאות שנה. כדי לפתור את הסתירה בין ידיעה זו לבין המספר המתקבל על פי סדר הדורות, גורס השומרוני כאן. "ומושב בני ישראל ואבותם אשר ישבו בארץ כנען ובארץ מצרים", וכן גם תרגום השבעים212. בספרות התלמודית מניחים בדרך כלל ששעבוד מצרים נמשך מאתיים ועשר שנים. והנה כבר העיר ראב"ע ע"א שהרבה תקופות שנים נזכרות במקרא מבלי שאנו יודעים, אימתי החלו, השוה למשל שמואל ב' טו, ז; ישעיה ז, ח; יחזקאל א, א, אבל לשומעים או לקוראים בני הזמן ההוא תמיד היה ידוע, אימתי החלה התקופה המדוברת. ואם כן, אפשר גם כאן לחשב תקופה זו - מאז בא אברהם אבינו לארץ כנען. הפסוק "ויהי מקץ" וגו' מתפרש בדרך זו באורח פשוט. את המלים "שלשים שנה וארבע מאות שנה" שבפסוק הקודם יש לראות כמספר סודר, כמו "ושלוש עשרה שנה מרדו" (בראשית יד, ד), ושיעורם של שני הפסוקים הוא כך. מושבם של בני ישראל שישבו במצרים (היה שם) שנה בארבע מאות ושלושים, והיה זה בסוף השנה הארבע מאות ושלושים, וכל צבאות ה' יצאו מארץ מצרים. אך גם אפשר לפרש "מושב" במובן "גירות", שכן כשם שגוזרים מן הפועל "גו"ר" את השם "גר", כן גוזרים מן הפועל "יש"ב" את השם "תושב" הזהה עם "גר". וכשם שגוזרים מלשון "גור" גם את השם "מגור" ובלשון רבים "מגורים", שם שמשמעו הן דיור והן מצב גירות, כך גם באשר לצורה מושב. ובדרך זו מתיישב הפסוק בצורה פשוטה ביותר. גירותם של בני ישראל שישבו במצרים היתה ארבע מאות ושלושים שנה.
פסוק מב
שמרים, שם עצם, בדומה ל"הלולים", "כפורים". ביאורה הטוב ביותר של המלה יהיה "חגיגת־שמירה", "חגיגת לילה"213.
לה', כלומר נחוג לכבוד ה'.
להוציאם, בשל הוצאתם, כמו "נסו לקולם" (במדבר טז, לד), "לטוב" (מיכה א, יב), "להיות בריתי" (מלאכי ב, ד), כלומד החג נחוג לכבוד ה' משום שהוא הוא זה שהוציא את בני ישראל ממצרים.
הוא הלילה הזה מוסב על הלילה שבו התרחשו ההתרחשויות המתוארות בפסוקים כט־לט, ולפיכך יש לראות בפסוקים אלה מאמר מוסגר.
לה', הלילה הזה מוקדש לה'.
שמרים, כחגיגת־שמירה לכל בני ישראל. חגיגת ליל הפסח גם מוזכרת בישעיה ל, כט214.
פסוק מג
אחרי שמשה כבר הודיע לבני ישראל את החוקים בדבר הכנת קרבן הפסח שבפסוקים כא־כז, עליו להורותם עוד באותו הלילה את ההוראות שיש לקיים בשעת אכילת הקרבן. אכן כבר נמסרו ההוראות בענין זה שהיה צריך לקיימן מיד (הפסוקים א־ח), ואלה המצטוות כאן, ייתכן שנאמרו ימים אחדים מאוחר יותר, כאשר כבר הצטרפו לישראל זרים רבים, כי מסתבר שה"ערב־רב" המוזכר למעלה215, לא נסתפחו לישראל דווקא בליל היציאה, אלא עשו כן כבר בימים שקדמו לה, שהרי היה "חן העם בעיני מצרים, וגם האיש משה גדול מאד בארץ מצרים בעיני עבדי־פרעה ובעיני העם" (יא, ג). הטעם להקדמת סיפור יציאת מצרים למתן הוראות אלה נעוץ, מן הסתם, בכך שהכתוב לא רצה להורות על דיני הגר שבהקשר זה, כל עוד לא סיפר את העובדה, שאכן נסתפחו אז גרים רבים לישראל, כלומר, שהלכות אלה יהיו מעשיות מיד. ברם, טעם זה אינו מתיישב עם האמור בפסוק מו, ועל כך ראה שם, והשוה גם ראב"ע ורמב"ן ע"א. לפי רש"י216 נאמרה פרשה זו בי"ד בניסן, אך מכל מקום ניכר בה שהיא מעין תוספת המניחה את יתר דיני הפסח כידועים ומבקשת להביא רק חוקה אחת כהשלמה.
בן־נכר, לכאורה - בנו של הזר, זה שאינו שייך לישראל. אך מכיוון שכבר בפסוקים מח־מט מוענקות לגר זכויות בהקשר לפסח, שוות לאלה של בן־ישראל האזרח, הרי שלא יכול להיות מדובר כאן בזר המסתפח לישראל, ובהכרח מדובר אפוא במי "שנתנכרו מעשיו לאביו שבשמיים, ואחד עובד כוכבים ואחד ישראל מומר במשמע"217, כלומר מי שהינו נכר לישראל ולאלוהיו. יוצא אפוא שלגבי פסח לא האזרחות, ההשתייכות ללאום, כי אם ההשתייכות לדת היא הקובעת. רק מי שזר לה לדת ישראל, הוא אסור באכילת הפסח, ולפיכך מובן מאליו הוא שגם בן־ישראל המתנכר לעמו ולאלוהיו אסור בה. ואכן מתרגם יונתן בן עוזיאל "כל בר־עממין או בר־ישראל דאיסתלק ולא הדר לא ייכול ביה". ואולם אונקלוס מתרגם. "כל בר־ישראל דישתמד לא ייכול ביה"218. דומה שהוא סובר, שאין הכתוב צריך לאסור על הזר אכילת חמץ, שהרי בלאו הכי הוא אסור בה בהיותו ערל, ואלו להניח שמדובר במל ולא טבל או בערבי או בגבעוני מהול219. נראה לנו, שאונקלוס דחוק מדי, ומה גם שאפשר ללמוד את דינם של הללו בקל־וחומר מ"תושב שכיר". על כן הוא מתרגם־מפרש "בן־נכר" - משומד, ואת דינו של נכרי ממש הוא מסיק בקל־וחומר מ"תושב שכיר". נמצינו למדים, שמיד עם הולדת האומה הישראלית הוכרז על העיקרון, שלא האזרחות ולא הייחוס כי אם האמונה והקיום למעשה של החובות הקדושות של אומה זו הם הם המזכים בזכויותיה. הישראלי המשומד אסור באכילת הפסח ולעומתו מותר בה זה אשר קיבל על עצמו את החובות הישראליות.
פסוק מד
וכל־עבד איש, nom absol.
מקנת־כסף. אין צריך לדבר כאן על "יליד בית" (בראשית יז, יב), שהרי זה נמול הוא.
פסוק מה
תושב, ובמקום אחר "גר תושב" (ויקרא כה, מז), הוא הנכרי המתגורר בארץ־ישראל. לפי ההלכה220 מותר לגור בארץ־ישראל רק לאותם נכרים שקיבלו על עצמם את שבע מצוות בני נח, ובתור שכאלה הם נקראים "גרים תושבים"221.
שכיר הוא הנכרי העובד אצל ישראל כפועל שכיר. גם הגרים התושבים היו בדרך כלל עובדיהם של תושבי הארץ הישראליים ועל כן נחוצה הוראה מיוחדת ללמד שאין הם יכולים להיות שותפים בפסח, חרף שייכותם זו.
לפי רש"י ע"א על פי המכילתא מדובר כאן בערבי מהול או בגבעוני מהול שהוא תושב או שכיר, ואולם כבר רמב"ן מעיר שהגמרא222 דוחה דעה זו ומעמידה את הפסוק כמדבר בגר שמל ולא טבל.
פסוק מו
מקומן של הוראות אלה כאן הוא תמוה. היינו מצפים להן כבר למעלה. אמנם כן, ההוראה שלא להוציא מן הבשר הפסח אל מחוץ לבית מיותרת היתה במצרים, כי בלאו הכי אסורים היו לצאת מן הבית, אבל יתר ההוראות צריכות היו להינתן כבר למעלה. יש אפוא להסיק מכאן, שהוראות אלה מתקשרות היטב אל האמור קודם. קודם נקבע, מי הם אלה שהם חלק מן המשפחה, ובתור שכאלה מותרים בפסח. העבד שייך למשפחה ועל כן מותר בפסח שלה. אבל לא כן בן־נכר ותושב. בהמשך נאסר ראשית לשגר מן הפסח אל משפחות אחרות, מחוץ לבית. אין לשגר מנות לידידים223, כפי שנוהגים בסעודות חול. ואמנם מוסיף יונתן בן עוזיאל "ולא למשדרא דורנין גבר לחבריה" - אל לך לשגר מן הפסח מנה בשר לחבר. ויתרה מזה, אין לשבור עצם כפי שאמנם נהגו לעשות בסעודה רגילה, כאשר הפרישו מנה לשגרה לידידים (בשביל בני הבית היו חותכים את הבשר מן העצם, אך אין זה יאות לעשות כן במנה הנשלחת אל ידיד).