פירושי רד"צ הופמן על שמות· רבי דוד צבי הופמן
פרק ב
פסוק א
ב חיי משה עד למינויו (ב, א־כה)
בן שמונים שנה היה משה כאשר הטיל עליו הקב"ה את התפקיד הנעלה ביותר שהוטל אי־פעם על בן־תמותה. אילו חיים עשירים מלאי־תוכן ודאי כבר היו מאחוריו. כמה כוח וגבורה היה צריך להוכיח כעלם וכגבר זה האיש שבימי זקנה מובהקת מקבל על עצמו את השליחות הקשה, לגאול את עמו מידי רודן כל־יכול אחרי שיעבוד שנמשך דורות. ואף־על־פי כן אין הכתוב יודע לספר אלא מעט על תקופה זו שבחיי משה. - סמוך אחר הולדתו הוא ניצל בדרך מופלאה מן הסכנה המאיימת עליו; את חינוכו הוא מקבל בארמון המלך; משגדל, הוא בא לעזרת אחיו המשועבדים, בא אגב כך בסכנה גדולה ומציל עצמו על ידי בריחה לארץ זרה. גם שם הוא מופיע כמושיעם של נדכאים וכתוצאה מזה הוא קונה לו את בתו של כהן מדין לאשה, ועמו הוא נשאר ואת צאנו הוא רועה. כל זה מצטייר כתמונת חיים פשוטה ונעלה כאחת. תחילה הענוותנות שביציאה את ארמון המלך והירידה אל העבדים המעונים, לאחר מכן אומץ הלב הגברי שבעמידה לצידם של נדכאים מול הרודן, ולבסוף ההסתגרות בחיים הצנועים של רועה צאן בפינה חבויה ומרוחקת מכול. העובדה, שהוצא דווקא ממקום כזה כדי לעסוק במלאכה הגדולה של השגת חירות לישראל, עובדה זו מראה את כל־יכולתו ואת כל־ידיעתו של הבורא ית', אשר לא כמחשבות האדם מחשבותיו ולא כדרכי בן־תמותה דרכיו. נעלות הן מהבנתנו.
אלמלא נשתמרו לנו תולדותיה של גאולת מצרים על ידי משה רבנו בפרטיהן, ולא היה מגיע לידנו אלא הסיפור על קבלתו של משה לארמון המלך מה פשוט וטבעי היו מתארים לעצמם ההיסטוריונים למיניהם מאורע כביר זה. הן יאמינו שעמדה חשובה ביותר תפש משה בחצרו של פרעה, וכי השיג את שחרורם של בני ישראל הודות להשפעתו האישית הגדולה. אלא, במקום שבו סבור השכל האנושי, שהנה כבר הגיע לקצו של דבר, הרי אין שם לאמיתו של דבר אלא - לכל היותר - תחילת סיפורם הנעלה של מעשי ההשגחה האלוהית. "לא בחיל ולא בכח כי אם ברוחי"32. המאורע ההיסטורי הגדול ביותר, בכוח הרוח האלוקית בלבד היה צריך להתרחש, רוח אשר נתגלתה לו לבן־התמותה במקום נידח עלי אדמות, ונתנה בו את העוז לצאת למאבק בממלכת פרעה האדירה - ולסיים מאבק זה בניצחון.
וילך. ביטוי זה בא בדרך כלל כפתיחה למעשים חשובים, מעשים בעלי משמעות רבה, ופירושו בערך - ניגש לעשות דבר מסוים33.
איש מבית לוי. לפי האמור להלן (י, ב) ובבמדבר (כו, נט) הרי שמו של האיש מבית לוי הוא עמרם, בן־בנו של לוי בן יעקב. האשה היא דודתו של זה, יוכבד בת לוי. וגם פשוטו של פסוקנו מראה שהאשה בת לוי בן יעקב היתה, אף כי יש מפרשים34 'את־בת־לוי' כאלו נאמר בת שבט לוי, כלומר לויה. הללו מגיעים לפירושם הדחוק משום קושי הנובע מחישוב השנים, ועל כך ראה להלן פרק ו. קושי אחר הוא בכך שלכאורה משתמע מן הפסוקים הבאים, כאלו משה הוא בנם בכורם של זוג לויים זה, בעוד שלפי כתובים אחרים35 ברור הדבר, שמרים ואהרן גדולים ממנו בשנים36. רבותינו ז"ל פותרים קושי זה בפרשם "ויקח" - עמרם "עשה לה מעשה ליקוחין" וכו'37, אחרי שפרש ממנה קודם לכן מחמת גזירת פרעה. ועל דרך הפשט אפשר לפרש כרמב"ן38 - "ולא הזכיר הכתוב לידת מרים ואהרן, כי לא היה בלידתם חידוש דבר". נוסיף עוד שאין פסוקנו בא ללמד אלא שגם האב וגם האם מבית לוי היו. ויש להבין את צורת שני הפעלים, "וילך" וגם "ויקח" כעבר רחוק39 - איש מבית לוי נשא לאשה את בת לוי, ומנישואין אלה נולד משה.
פסוק ב
ותרא. אל־נכון מעיר רמב"ן שנימוק זה תמוה הוא, שהרי אם אוהבת את כל ילדיה, "יפים ושאינם יפים", ועל כן הוא סובר, "אבל פירוש הטובה הזאת, שראתה בו טוב מחודש, וחשבה כי יארע בו נס ויינצל".
כי טוב. רשב"ם מפרש, "...כי טוב ויפה הוא, כי גמרו סימניו - שערו וציפורניו...", שכן "לפי שמשה נולד לסוף ששה חודשים... לכן נסתכלו בו בשעת לידה, אם הוא נפל ולא תטרח בהטמנתו, וראתה כי טוב הוא... וידעה שהוא בר קיימא"; וראה גם דברי ראב"ע לפסוק ו דלהלן40.
פסוק ג
הצפינו, הצד"י דגושה41.
גמא. אל נכון מבארים החוקרים החדשים - פפירוס42, מין צמח־סוף שהיה שכיח במצרים העתיקה, ואלו היום הוא נדיר ביותר. ממנו היו עושים כלים שונים ובין היתר גם סירות קלות ומהירות; השוה ישעיה יח, ב; איוב ט, כו.
ותחמרה. נשוא ששני המושאים - חמר וזפת - חוזרים אליו. הה"א היא סיומת רפויה, שכמוה מצינו גם במקומות אחרים43.
בחמר. השוה פירושנו לבראשית יא, ג; יד, י.
ובזפת. בוודאי כדברי רש"י - זפת מבחוץ וטיט מבפנים.
פסוק ד
ותתצב. במקום ותתיצב, כאשר היו"ד הדחויה זורקת את תנועתה אל ההברה הקודמת.
לדעה. במקום לדעת, כמו "מרדה"44 במקום מרדת.
פסוק ה
אך מובן הוא שמאוחר יותר ביקשו לדעת שמה של בת־פרעה זו, ואכן גם נמצאו סופרים שטרחו לספק סקרנות זו והמציאו לה שמות באורח שרירותי. יוסף בן מתתיהו45 ולפי ספר היובלות46 היה שמה תרמותיס47. אצל חכמינו ז"ל48 היא נקראת בתיה, ולכאורה מקורם הוא בדברי הימים א' ד, יח49.
על־היאר. חוזר אל "ותרד", כדברי רש"י - "סרס המקרא ופרשהו, ותרד בת פרעה על היאר לרחוץ בו". מאוחר יותר מצאו פגם בכך שבת פרעה תלך לרחוץ ביאור, ועל כן מספר יוסף בן מתתיהו50, שרק טיילה על שפתו, וגם לפי תרגום יונתן בן עוזיאל לא היתה זו רחיצה רגילה, כי אם רחיצה למצוא מרפא51. ברם, לנו נראה, שאין כאן כל קושי. מסתבר שירידה זו אל היאור לרחוץ בו קשורה לתפישה המצרית בדבד קדושתו של הנילוס, קדושה שבגינה נהג גם פרעה לצאת אל היאור 52.
ונערתיה.53 אמתה. לפי התרגומים מתפרשת מלה זו כאלו המי"ם דגושה, כלומר הושיטה את ידה, וכן הוא בגמרא54.
פסוק ו
ותראהו את. כמו להלן לה, ה.
נער. השוה פירושו של רמב"ן המוכיח "כי הילד מיום היוולדו נקרא נער"55.
מילדי העברים זה. לפי רמב"ן הבינה כן, כי "נתנה אל לבה המעשה כאשר היה... ואיש מצרי למה יעשה כן". כלומר, בעצם הימצאותו של הנער בתיבה בקנה־סוף הסיקה שמילדי העברים זה. ואלו לדעת ראב"ע56 "ותראהו מהול"57, ובזה הכירה שמילדי העברים הוא58. ובאשר למקום התרחשותו של אירוע זה, מסתבר שהיה זה ליד טאניס הבירה (צוען), מקום שבו מימי זרוע הנילוס זורמים לאטם59.
פסוק ז
עניין רב לה לאחות להביא לידי החזרת הילד אל חיק אמו, כשהוא נתון בחסותה של בת־המלך, ועל כן היא מעמידה פנים של אדם זר שנקלע למקום ומציע שירותו לבת־מלך.
מן העברית. ודאי שמינקת עברית תהא רצויה לבת־המלך, כי לא יהא זה יאה למצריה להיות מיניקתו של נער עברי. גם יש מקום לחשוש שמינקת מצרית תצר לילד, מתוך שנאת זרים.
פסוק ח
העלמה. כמו בראשית כד, מג.
פסוק ט
היליכי. כמו 'והינקהו', רק כאן, ואלו במקומות אחרים "הוליכי", בו"ו במקום היו"ד. הפועל "הלך" בבניין הפעיל במובן להסיר, לקחת מן, כגון זכריה ה, י. רב סעדיה גאון מפרש כאלו נאמרו שתי מלים. הי ליכי, כלומר הנה לך; השוה ראב"ע60. אך לפי פירושו זה אין כאן מקום למלת "את".
ותניקהו. במקום ותיניקהו, כמו אצל פעלי־ע"ו, והשוה ראב"ע61..
פסוק י
ויגדל. כלומר ויגמל; השוה בראשית כא, ח.
לבן. במקום בן, השוה להלן ד, טז ותקרא. רק עתה, משהיא מאמצת אותו, נותנת לה בת־המלך למשה שם. אך איך זה שבת־מלך־מצרים קוראת לילד בשם עברי, שהרי מדברי הכתוב משמע, שהשם נגזר מן השורש העברי מש"ה (לכאורה קיצור של 'ממושה') אלמלא ידענו תשובה אחרת לשאלה זו, יכולנו לומר - וזאת מבלי להתנגש במדע החדיש - שאכן מצרית זו נתנה לבנה המאומץ שם עברי. סמך לדברים אלה נמצא במימצאים האחרונים - כתבות על גבי אנדרטות מצריות מן הזמן הנדון62, בהן מצויים כל כך הרבה שמות שמיים, עד שכלל לא יהיה מקום לתמוה על כך, שבת־המלך תתן שם עברי דווקא לילד עברי. ברם, יש תשובה נוספת לקושי זה. כבר יוסף בן מתתיהו63 כתב, כי 'מואי' במצרית פירושו מים, ואלו 'אסיס' פירושו ניצל מן המים. ואכן גם בשפה הקופטית mou פירושו מים, ואלו udsche - ניצל. זה שניצל מן המים נקרא אפוא במצרית בערך moudsche. הכתוב המספר לנו על מתן השם בעברית, בוחר משום כך בפועל מש"ה שצלילו כמו משח ואשר משקף את הוראתו של השם המצרי. וגם לפי פילון פירושו של השם - להוציא מן המים64; וראה ראב"ע לפסוקנו.
פסוק יא
ויהי בימים ההם. מכיוון שיש הפרש־זמן ניכר בין המסופר קודם והמסופר מכאן ואילך, יש מקום לפתיחה זו.
ויגדל. פירושו כאן - היה גדול, היה לאיש, והוא בזמן עבר רחוק.
ויגדל משה. משפט־ביניים, וכוונת הפסוק לומר. ויהי בימים ההם - ומשה גדל בינתיים לאיש - והוא יצא וכו'. ובדומה לכך יש לפרש להלן (פסוק כג) "וימת מלך מצרים". לא נאמר כאן אפוא כלל ועיקר שמשה עשה מעשה זה מיד כשגדל, אלא ייתכן וייתכן שבשעת המעשה המסופר כבר היה בן ארבעים שנה65, ואולי אפילו גדול מזה, ואלו בואו למדין ייתכן שהיה מאוחר עוד הרבה יותר, השוה רמב"ן לפסוק כג.
ויצא אל־אחיו. אפשר שרק אז שמע, כי אותם העברים המשועבדים - אחיו הם, כלומר שהיתה זו יציאה מארמון המלך להתבונן בגורל אחיו המשועבדים.
וירא בסבלותם, וירא. 'וירא' הראשון הוא בחינת ראייה של התבוננות, כלומר הוא התבונן בעבודתם הקשה ובלחצם, ועקב התבוננות זו ריחם פי כמה כאשר ראה, שמתעללים במעונים אלה.
מאחיו. העובדה שהמעונה הוא מאחיו, מביאתו להגיב בזריזות, מיד.
פסוק יב
וירא כי אין איש. יש להבין כפי שאמרו חכמינו ז"ל במדרש66, "וירא כי אין איש שיקנא לקב"ה ויהרגנו", כי אלו היתה כוונת הכתוב לומר שהסתכל, שמא יראה מישהו את המעשה שהוא עומד לעשות, כי אז היה צריך לומר, וירא כי אין רואה, כמו להלן כב, ט. "כי אין איש" שבכאן דומה אפוא לאמור בישעיה מא, כח; נט, טז. יחד עם זאת אך טבעי הוא, שמשה נזהר להטמין את המצרי בחול כדי להסתיר את המעשה שעשה, כמסופר בסיפא.
ויך את המצרי. יהיה זה אי־צדק, אם נדון במעשה זה מנקודת־מבטו של המשפט הרגיל, היבש, ונעורר את השאלה, אם אמנם רשאי היה משה להעניש את המצרי ולהכותו מוות על שום שעינה בן־ישראל. ובוודאי אין צריך לומר כרי"צ מעקלענבורג67, על־פי המדרש68, שמצרי זה ביקש לענות בן־ישראל זה עד מוות, ועל כן "אמר משה, ודאי זה חייב מיתה, כמו שנאמר69 'ומכה אדם יומת"'. כל כוונתו של משה כאן לא היתה אלא לעמוד לימין אחיו המעונה, וזאת לא יכול היה לעשות אלא על ידי המתת המצרי, שכן מניעה זמנית של מעשה עינוי רק היתה מגרה מצרי בלתי־אנושי זה לכפול את אכזריותו בעתיד. וכלום יש מקום לשאול את פי־המשפט, במקום שכל זכויות האדם נרמסות ברגל־גאווה?
פסוק יג
נצים. במקום ננצים, השוה ראב"ע. הרי זה ריב שיש בו משום הכאה וחבלה.
רשע. זה שאינו צודק, כמו להלן כג, א; דברים כה, א.
פסוק יד
לאיש שר. השוה ויקרא כא, ט; שופטים ו, ח.
אמר. הוראתו גם חושב, סובר; השוה שמואל א' כ, ד; מלכים א' ה, יט.
אכן. בא בקשר לקביעה חדשה ומפתיעה, השוה בראשית כח, טז.
נודע הדבר. והוא חשב שהמתת המצרי לא נודעה לאיש. והשוה גם הסברו של המדרש70 המובא ברש"י.
פסוק טו
ויבקש. פרעה מבקש להרוג את משה משום שהעז לעמוד לימינם של המשועבדים.
מפני פרעה. נראה, שממלים אלה הסיקו חז"ל71, שמשה כבר הועמד לדין בפני פרעה, וכי כבר נדון וניצל אך בנס. ברם, לפי פשוטו של מקרא הכוונה לומר, שמשה לא הרגיש עוד בטוח בחייו בכל ארץ מצרים, בכל ממלכת פרעה, ועל כן ראה עצמו נאלץ לברוח למדין.
בארץ־מדין. על מקומה של ארץ זו ניתן ללמוד מכמה כתובים. לפי ג, א דלהלן רעו עדרי המדינים גם בקירבת הר סיני, וארצם איננה רחוקה אפוא משם. וכאשר משה הולך ממדין למצרים, הוא פוגש בסיני את אחיו אהרן הבא לקראתו ממצרים (להלן ד, כז). לפיכך יש להניח כי מדין זו היא בחלקו הדרומי והמזרחי של חצי־האי סיני, ונראה שמדינים אלה היו ענף מן המדינים הערביים שישבו מזרחה מהם, מעבר למפרץ הים הערבי, בחצי־האי הערבי; השוה בראשית כה, ב.
וישב... וישב. "וישב" הראשון פירושו - הוא השתקע, והוא בא לספר באורח כללי שמשה בחר במדין למקום־מושבו, ואלו "וישב" השני פותח את סיפורם של פרטי המאורעות שאירעו לו - כאשר הלך למדין, התיישב תחילה ליד הבאר. כך כבר פירשו השבעים.
הבאר. כלומר, הבאר המיוחדת לאזור זה, שכן לכל אזור היתה באר משלו.
פסוק טז
ולכהן. אונקלוס מתרגם 'רבא', ונראה שהכהן היה אצל שבטים אלה גם נשיא העם.
בנות. לפי סיפורים של נוסעים מסורה גם היום בהצי־האי סיני רעיית הצאן לנערות בלתי־נשואות. אך גם גברים רעו צאן, והנה באו הרועים ויגרשום. השוה בראשית כו, טו־כא.
פסוק יז
ויושיען. העי"ן קמוצה במקום צרויה, כמו להלן כט, ל.
צאנם. עם סיומת לשון זכר, כמו ברישא "ויגרשום", וכמו למעלה א, כא.
פסוק יח
אביהן של הבנות, והוא לאחר מכן חותנו של משה, נקרא כאן בשם רעואל, בעוד שלהלן (ד, יח) הוא נקרא יתר, ובמקומות אחרים (ג, א; ד, יח; יח, א ועוד) הוא מוזכר בשם יתרו. בספר במדבר (י, כט) נאמר "חבב בן־רעואל המדיני חותן משה", וגם בספר שופטים (ד, יא) מדובר ב"חובב חותן משה". אם נתעלם לפי שעה מן הפסוקים ג, א; ד, יח; יח, א ועוד, הרי שיש להניח אחד משני אלה - או שרעואל אכן היה חותנו של משה, והמלה "חתן" הבאה בשופטים ד, יא פירושה גיס, כלומר אחי־צפורה אשת משה72 או, והרי זה פירוש דחוק יותר, שחובב היה חותן משה, והמלה "אביהן" שבכאן פירושה 'סב', ולפי זה "בנותיו" פירושו - נכדותיו73. ובאשר לסתירה בין השמות רעואל ויתר (שם שאינו שונה מאד מיתרו) יש לומר, שאכן שני שמות היו לו לכהן מדין, גם יתרו וגם רעואל. ואפשר שרעואל היה שם השבט או המשפחה, כפי שמצינו שבט אדומי בשם זה בספר בראשית (לו, ד, י), ובדומה לאמור בספר שופטים (א, טז) "קיני חותן משה", ושם בוודאי "קיני" הוא שם השבט74.
מהרתן בא. במקום מהרתן לבוא, השוה בראשית כז, כ.
פסוק יט
איש מצרי. כי ודאי דיבר משה עמהן בשפת המצרים.
הצילנו וגו'. להציל מידי... פירושו גם להגן על מישהו מפני אלימותו של אחר; השוה בראשית לז, כא.
דלה דלה. השוה ראב"ע.
פסוק כ
קראן. במקום קראנה, כמו בבראשית ד, כג.
ויאכל להם. פירוש להשתתף בארוחה, השוה בראשית לא, נד.
פסוק כא
ויואל משה וגו'. כלומר, הסכים להיענות להזמנה להשתקע שם; השוה שופטים יז, יא. ראוי לתשומת־לב הוא פירושם של חכמינו ז"ל75, "שנשבע לו, ואין 'ויואל' אלא לשון שבועה, שנאמר76 ויואל שאול את העם' וגו"', וכן גם מתרגם סומכוס77.
פסוק כב
גרשם. הולדת אליעזר, הבן השני, אינה מוזכרת כאן. אפשר שנולד מאוחר יותר, אחר שנתגלה לו ה' למשה בסנה, והכתוב לא רצה להפסיק בסיפור מאורע בלתי־חשוב זה, ואלו כאן אין הכתוב מספר על הולדת גרשם אלא כדי להראות, שאף־על־פי שנשא לאשה את בת כהן מדין, לא התאזרח משה בארץ ההיא.
כי גר הייתי וגו'. מוסב אולי גם על הגירות שבמצרים, שכן עקב בריחתו משם חש משה, שרק גר הוא במצרים, אף כי בת־המלך אימצה אותו. אם נבין כך, יתבאר יפה השם 'גרשם', כלומר 'גר שם' (במצרים) וגם המלים "גר הייתי" שבלשון עבר, יקבלו משמעות מדויקת יותר78. עוד יתבאר בזה, מדוע קרא משה לבן הראשון גרשם ורק לבן השני קרא אליעזר, זכר להצלתו מידי פרעה שבה סופר קודם. גזירת השם גרשם מן השורש גר"ש79 תהיה בניגוד לפשוטו של מקרא. וגם השם גרשון (בן לוי)80 בוודאי יש לו משמעות אחרת.
פסוק כג
בימים הרבים ההם. שהרי שמונים שנה עברו מאז הולדת משה.
פסוק כד
וימת וגו'. יירמז בזה שהמסופר מכאן ואילך התרחש תחת שלטונו של מלך אחר מזה שהוזכר למעלה (א, ח), וידיעה זו נחוצה להבנת המסופר מכאן ואילך. המלך הראשון דן את ישראל לשיעבוד רק משום פחדו מפי ריבויים הגדול והמהיר, ומן הסתם לא היה מתנגד ליציאתם השקטה מן הארץ. אך במשך הזמן הפכו בני ישראל לעבדים מועילים, והמלך שעלה עכשיו לשלטון, ואשר אינו יודע (או אינו רוצה לדעת) את מקורו של יחס זה אל בני ישראל, דוחה בתוקף את התביעה לשחרורם של עבדיו אלה. דברי פרעה כפי שהם מובאים בפרק ה יהיו בלתי־מובנים לנו בפי המלך הראשון.
ויאנחו. לא היתה זו אנחה כללית דווקא אחר מות המלך, השוה לפסוק יא למעלה. במשך כל שנות השיעבוד, גם קודם וגם לאחר המסופר כאן, נאנחו בני ישראל תחת עול השיעבוד, וכאן לא נאמר אלא שבאותה השעה אלהים שמע את קול אנחתם.
פסוק כה
וירא... וידע. לפי ראב"ע "וירא" החמס שהיו המצרים עושים בגלוי, "וידע" - העשוי בסתר, ולפירוש זה סמוכין באמור להלן ג, ז. ברם, אם כן היה צריך פסוק זה להיות לפני "וישמע" וגו'. על כן נראים יותר דברי רמב"ן, "כי בתחילה היה מסתיר פניו מהם והיה לאכול81, ועתה שמע אלהים נאקתם וראה אותם, לומר שלא הסתיר פניו עוד מהם". עם ראייה וידיעה אלה קשורה ההחלטה האלוהית לעשות מעשה, בדומה למסופר בבראשית יח, כא. - התיאור הריתמי החגיגי, כיצד ה' מחליט לעשות לגאולת ישראל, משמש מבוא לקטע הנפלא הבא, הדן בהזמנתו של משה להיות נביא ה'82.