פירושי רד"צ הופמן על ויקרא· רבי דוד צבי הופמן
פרק כז · פסוק א
הקדשות על ידי נדר והקדשות אחרות
הוספה לספר הקדושה
בתורת השלמה לחוקי הקדושה ניתנו דינים על בני אדם ודברים שהוקדשו למקדש בנדרים מיוחדים ואשר אפשר לפדותם בכסף שניתן למקדש, או ששייכים לה', ונוהגים בהם חוקים מיוחדים, ובכן, מדבר הפרק על: א. הקדשת בני אדם לה' על ידי נדר ואשר יש לפדותם לפי הערכה קבועה (ב-ח), ב. הקדשת בהמות טהורות וטמאות (ט-יג), ג. הקדשות בתים ופדיונם (טו-טז), ד. הקדשת שדות אחוזה (יז-כא), ה. הקדשת שדות מקנה (כב-כה). אחר כך חוקים על דברים שהם קודש לה', והם: ו. בכורות בהמות טהורות וטמאות (כו-כז), ז. חרם מן האדם ומן הנכסים (כח), ח. בני אדם מוחרמים למיתה (כט), ט. מעשר מתבואות הארץ (ל-לא), י. מעשר בהמה (לב-לג). ולבסוף, החתימה (פסוק לד), שבה מסתיים הספר כולו.
את הטעם, שפרשה זו לא סודרה לפני התוכחה (פרק כו), אפשר אולי למצוא בזה, שנראה היה מתאים יותר לסיים ספר ויקרא בפרק של חוקים, או משום שהתוכחה מתאימה יותר, בשל הכתובים כו, לד-לה, להמשך חוקי השמיטות והיובלות (פרק כה).
מה שנוגע לקדמותה של הפרשה שלפנינו, מחליטים המבקרים האחרונים, (וולהאוזן, קואינן, בינץ' וברתולט), שהיא הופיעה אחרי גלות בבל והיא צעירה עוד מ- Pg. נציין כאן מתוך הביאורים שלנו להלן לחוקים בודדים, הננו מדגישים כאן במיוחד את הראיות הבאות להוכחת קדמותם של החוקים:
א. רוב ההקדשות שהפרשה מדברת עליהן, שייכות למקדש, כך ערך נפשות, פדיון בהמות טמאות, בתים ושדות, ובכלל כל נכסי ערך. כבר משה רבנו הכניס אחרי המלחמה על מדין כל נדבות זהב אל אוהל מועד (במדבר לא נד), ומימות יהושע בן נון היה בנמצא "אוצר ה'" (יהושע ו יט), או "אוצר בית ה'" (שם שם, כד), שנשמר בו כל עושרה של העיר יריחו. גם בתקופת המלכים השתמשו באוצר זה לצרכי המקדש והמדינה (מלכים-א ז נא, יד כו, טו יח, מלכים-ב יב ה, כב ד). אבל החוק שלפנינו אינו יודע עדיין דבר על "אוצר ה'", ואפילו על אוהל מועד אינו מזכיר כלום (כפי שהוזכר בס' במדבר לא נג), משום שהחוק נמסר בסיני, לפני הקמת אוהל מועד.
ב. בימי המלך יהואש היה החוק על דבר נדרי בני אדם, שערכם הקבוע הוכנס אל המקדש, נוהג מקובל בעם. "איש כסף נפשות ערכו" (מלכים-ב יב, ה) אין פירושו אלא: ערך הנפש, שכל אחד נדר, לפי ההערכה הקבועה. "ערך" נהיה כבר למונח, כמו במשנה, לערכו של כל האיש, כפי שקבעה התורה לפי גילו. לפי המשנה נדרו בלשון: "ערכי עלי" (כלומר: אני מתחייב לתת את ערכי לקודש). ולפי ש"ערך" זה נחשב לפדיון של אותו בן אדם, נקרא גם בשם "כסף נפשות" או, ביתר דיוק, "כסף נפשות ערך". אותו סיפור דרך אגב, הוא עדות נאמנה על קדמות חוקי הערכין שבתורתנו.
ג. להערכת הנדרים שנקבעו בפרק שלפנינו מתאימות גם הקצבות שאר הפדיונות החוקיים, היינו: פדיון הבכורים (במדבר יח טז) והלויים (שם ג מז) וכן גם הפדיון בעד עבד שהומת (שמות כא לב), עיין להלן ביאור לפסוק ד. הביטוי "ערכך" שבא בתורה תכופות, מקורו יכול להיות רק בפרק שלפנינו (השוה ויקרא ה טו, יח כה, במדבר יח טז).
ד. בין הצוויים על דבר הבכורים בפרק שלפנינו (פסוקים כו-כז) מרגישים בהיעדר המצוה על דבר פדיון בכור אדם, מכאן, שהחוק שלפנינו קדם לבמדבר יח, שבו נזכרה ההערכה לפדיון בכור אדם (פסוק טז). בבחינת חוק מסיני, נחשבת לפרשתנו המצוה כפי שכתובה בשמות יג ב, אשר לפיה כל בכור קודש לה' ואין לו פדיון כלל.
ה. מתמיה, שבפרשתנו בצוויים על דבר הקדשת בתים (פסוקים יד-טו) אין הכתוב מתחשב בחוק היובל, כמו בהקדשת השדות (פס' טז-כד). אם נכונה השערתנו, לעיל כה לד, שהמלים "בהר סיני" ויקרא כה א אינן מוסבות על כל המצוות שבפרק כה, כי אז רשות להניח, שכל הדינים בענין החזרת הבתים בשנת היובל (כה, כט-לד) ניתנו רק בערבות מואב לאחר סידור ערי הלויים ביחד עם המצוות על דבר בתי הלויים, ומטעם זה לא יכול עדיין החוק שלפנינו להתחשב בהם.
ו. על מוצאו הקדום של החוק שלפנינו מעיד הדין של "חרם" (פסוק כט), וכן של מעשר ופדיונו (פסוקים ל-לא), השוה להלן במקומם.
ז. שפרשתנו היתה לפני הנביא יחזקאל, מוכיח יחזקאל כ לז, מח יד, השוה לעיל 'בין יחזקאל ות"כ', בטבלת ההשוואות.
החתימה בפסוק לד, מציינת את החוק שלפנינו כחוק מסיני, ותוכנו מעיד, שעוד בזמן עלייתו הראשונה של משה נמסר לו. עוד אין בו זכר לאהרן, לאוהל מועד וללויים. ומשום שמדבר על דבר קדושה והקדשה, מתאים סידורו כהוספה לחוק הקדושות.