אור ברסלב

פירושי רד"צ הופמן על ויקרא· רבי דוד צבי הופמן

פרק כה · פסוק לח

פסוק לז

לט-מא. לפי שמות כא ב ואילך, ודברים טו יב ואילך, יצא עבד עברי בשנה השביעית לעבדותו לחפשי. בחוקה זו ראו המבקרים סתירה לחוקה שלפנינו, המצוה על שיחרור עבדים בכל שנת חמישים שהיא שנת יובל. כדי ליישב קושיא זו העלו הרבה מפרשים, בצדק, שהתורה קבעה שני זמנים, שבהם יוצא העבד לחפשי, השנה השביעית לעבדותו, ושנת היובל. על פי רוב יצא העבד לחפשי אחרי שש שנות עבדות, ואם נמכר סמוך לשנת היובל, לא המתין עד תום שש השנים אלא השתחרר כבר בשנת היובל. השיחרור בשנה השביעית לעבדות בא אצל כל עבד לפי זמן כניסתו לעבדות, ואילו שנת היובל היתה שנת דרור כללית, שהביאה חרות לכל העבדים העבריים בעת ובעונה אחת. לדעת החכמים (קידושין יד:), שנתקבלה על ידי הרמב"ם (הלכות עבדים ג יב) להלכה, היתה הרשות ביד עבד, שמכר עצמו, לישאר בעבדות זמן ארוך יותר משש שנים, אולם ר' אלעזר חולק על זה. עיין בפרטות בביאור לשמות כא ב.

החוק האלוהי מצא לנחוץ להתקין את שתי התקנות. השיחרור בשנה השביעית היה דרוש לטובת העבדים. אי אפשר היה לדחות את שחרורם של כל העבדים עד שנת היובל, שהרי כך לא היה יכול העבד במקרים רבים לצפות להגיע עוד לשנת הדרור. ואת השיחרור בשנת היובל רצתה התורה לקבוע, משום שלכך דרוש היה זמן, שבו ישתחרר כל איש בן האומה הנבחרת, והעבדות תיפסק בבת אחת, כדי שתבוא הכרה בלב ישראל, שהאומה כולה מוכנה לעבודת ה' ושום איש ישראל לא נועד להיות "עבד לעבדים". לכן הוכרזה האמירה הנאה: "כי לי בני ישראל עבדים" רק בחוק היובל (לקמן פסוקים מב נה), כי רק בזמן שעם ישראל כולו חפשי, מתאמתת הקריאה הזאת בשלימותה, ואילו בשיחרורו של העבד בשנה השישית לעבדותו, יצא רק עבד זה, והאחר, שעדיין לא הגיעה שנתו השישית לקיצה, עודנו נמק בעבדותו. החרות הכללית נקראת "דרור", ומשום כך משתמש ירמיהו לד ח, בזמן שכל העבדים יצאו לחפשי, בביטוי "דרור", כמו ויקרא כה י, ויחזקאל מו יז (השוה גם ערכין לג.).

אבל לא רק לעבדים העבריים הביאה שנת היובל חופש, אם פגעה בהם לפני תום שנתם השישית, אלא גם עבד עברי שלא רצה לצאת לחפשי, ובגלל זה נרצעה אזנו על פי מצוות התורה בשמות כא ו ודברים טו יז, אף הוא יצא לחפשי לפי ההלכה שבמסורה. אמנם, החוק קובע על עבד נרצע: "ועבדו לעולם", "והיה לך עבד עולם", אולם חכמינו במכילתא ובקידושין טו. וגם יוספוס (קדמוניות ד ה כח), מוסרים בוודאות, שגם עבד זה עובד רק עד שנת היובל. אמנם, לכאורה, המסורה סותרת את הכתוב, ואף הגר"א מעיר בפירושו על התורה (שמות כ ו), שכאן, כמו במקומות האחרונים, "הלכה עוקרת המקרא", (וראה גם רשב"ם לפסוק זה). לפיכך מחליטים אחדים מבין המבארים האחרונים, כי הנרצע אינו יוצא ביובל לחפשי, באשר רק אותם העבדים, שלא וויתרו קודם לכן מרצונם הם על חירותם, משתחררים בשנה זו (השוה, לדוגמא, קייל בפירושו לויקרא כה לט). אולם אחרי עיון מדוקדק נמצא, שהמסורה העברית מבוססת היטב ואינה סותרת כלל את תוכן הכתובים.

ראשית, יכולים אנו לקבוע בוודאות, שלפי החוק שבויקרא כה, לט-מב אין העבד העברי יכול לוותר על זכותו לצאת ביובל לחפשי, כי לולא זאת היה בא כאן גם הצו, מה דינו של עבד האומר: "אהבתי את אדוני... לא אצא חפשי", כמו שבא למקרה כזה צו מיוחד בשמות כא ה ובדברים טו טז. כל כוונת החוק כאן מתנגדת לוויתור על השיחרור ביובל, שהרי לא לעבד היחיד בלבד מכוון מתן החירות, אלא האומה הישראלית כולה חייבת לבטל את השיעבוד לגמרי ואין הרשות לשום איש להמשיך בעבדותו מרצונו הוא. באותו הצורה ממש שבה נאמר על החזרת האחוזות: "והארץ לא למכר לצמיתות כי לי הארץ" (פסוק כג). ואין רשות לשום אדם לוותר על השבת השדות, כן גם נאסר על כל אחד מישראל בכתובים "כי עבדי הם", "כי לי בני ישראל עבדים" (פסוקים מב נה) להמשיך בעבדותו בשנת היובל. ואם ברור, שעבד עברי אשר שנת היובל קוראה לו דרור, משתחרר בעל כרחו, הרי וודאי שאפילו זה, שבשנה השביעית לעבדותו וויתר על חירותו, יצא לחפשי בשנת היובל, שהרי מלכתחילה לא יכול היה לוותר על כך ובשנת היובל בוטלה העבדות לכל בני ישראל לפי גזירת החוק, אפילו נגד רצונם של יחידים.

אחרי הנחה זו לא ימצאו סתירה בין הכתובים "ועבדו לעולם", "והיה לך עבד עולם" ובין הנוהג המסורתי. אין ספק שבדברים אלה התכוונה התורה אך לקבוע, כי במקרה שאדוניו לא ישחרר אותו, מחויב העבד לעבדו לעולם, כי העבד, שבתום שש שנות עבודתו וויתר (בפני בית דין, שמות כא ו) על חירותו, איבד את זכותו לתבוע את חירותו אחרי עבור עוד שש שנים אחרות של עבדות. בוויתורו פעם אחת על שיחרורו איבד את זכותו לדרוש אותו עוד. אולם אין זאת אומרת שלאדוניו יש הרשות להחזיק בעבד זה עולמית. כי אין משמעות "ועבדו לעולם" או "והיה לך עבד עולם" כמשמעות "לעולם בו תעבוד". החוק בנוגע לעבד כנעני הוא: "לעולם בהם תעבודו" (להלן פסוק מו), משמעו, אגב, שאין לשחררו ביובל. לא כן בנוגע לעבד עברי, למרות שוויתר על שיחרורו ואיבד על ידי כך את זכותו לתבוע את שיחרורו, הרי יכולות לבוא סיבות שתכרחנה את אדוניו לשחררו אפילו נגד רצונו הוא. סיבה כזו היא ביטול העבדות בכל המדינה, שאז אין רצונו או זכותו של היחיד בא בחשבון כי לטובת העיקרון של החופש מבוטלות כל הזכויות של היחידים. במקרה כזה חייב האדון בעצמו לשחרר את העבד, שהוא לפי הדין "עבד עולם", כן הוא חייב גם להחזיר את האחוזה שנמכרה לו לצמיתות, במקרה שהמדינה הכריזה שנת יובל. ברם, אם מאיזו סיבה שהיא לא הכריזה המדינה חופש כללי, אז מוכרח העבד באמת לעבוד את אדוניו לעולם (אולם השוה להלן).

תוכן העניינים

פירושי רד"צ הופמן על ויקרא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה