פירושי רד"צ הופמן על ויקרא· רבי דוד צבי הופמן
פרק כה · פסוק ט
"והעברת שופר תרועה". קודם כל החובה על בית דין לתקוע בשופר ואחר כך חובה על כל אחד ואחד בארץ, מה שמובע במלים "תעבירו שופר" (רמב"ם, הל' שמיטה ויובל י י, לפי ראש השנה ל. וספרא). כמו בכל ראש השנה, כך תקעו גם ביום הכיפורים של שנת היובל: תקיעה, תרועה, תקיעה. טעם התקיעות מפורש לעיל בתקיעות של ראש השנה, "זוהי קריאה אל המדינה, שמזמינה את כל אחד ואחד ואת הכל אל ה' כאדוניהם ובעליהם לשבור מוטות העבדות, ולהחזיר את כל אחד ואחד ואת הכל אל מעמדם החברתי החדש והאיתן, שכל אחד יש לו הזכות בו" (הירש).
"ביום הכפורים". היום שבו כל אחד יתפייס עם ה' וישוב אליו נועד גם בשנת היובל לקריאה לשיבת כל האומה אל החופש הניתן לכל האנשים מאת ה' ולחזרה מעבדות האדם לעבודת ה'. אולם בעוד שהיחיד זקוק להכנה מרובה לשם התאחדות עם השכינה, ולפיכך הוא נקרא לתשובה על ידי קול השופר כבר בראש השנה, תצא הקריאה אל המדינה כולם ביום הכיפורים, שביחס אליה מספיקה קריאה אחת, שהרי היא בעלת יכולת, שבכוחה להסיר מכשולים וליישר את הדרך. ועל כן יתקעו בשופר אך ביום הכיפורים.
פסוק זה רואים המבקרים האחרונים כהוספה מזמן מאוחר (לפי בינץ' – ל- RP), החלק השני של הפסוק "ביום הכפורים וגו'" הוא, כביכול, מזמן מאוחר יותר (RPS). בינץ' סבור: "פסוק ט מפריע את הקשר שבין הפסוקים ח וי". – אולם לאמיתו של דבר מפריע פסוק זה רק את חוגי המבקרים, שלדעתם אין ב- H תאריכים מסויימים ויום הכיפורים לא נודע עדיין בימי עזרא. מי שאינו ניגש במשפטים קדומים כאלה אל כתבי הקודש, לא ימצא בהם שום דבר מפריע.
ניתן להוכיח, שלא החלק הראשון ולא החלק השני הוכנס בזמן מאוחר לתוך הכתובים, מתוך השיקולים דלהלן: א. מתקן מזמן מאוחר היה מסתפק בכך, שהיה מכניס את קביעת הזמן אחרי המלים "וקדשתם את שנת החמשים", בלא להמציא מצוה חדשה ("והעברת שופר וגו'"). ב. מתקן מזמן מאוחר היה מצווה להשתמש, לפי במדבר י ב ואילך, בחצוצרות ולא בשופר (ראה ביאור לכג כה). ג. את התחלת שנת היובל היה קובע ליום הראשון בתשרי ולא ליום העשירי, כמו לעיל כג כד. גם לא היה עולה על דעת יחזקאל הנביא (מ, א) לקבוע: "בראש השנה בעשור לחדש", אילו לא היה לומד זאת מתוך הפסוק שלפנינו (ראה לעיל פכ"ג על זמן מתן חוק יום הכפורים). ד. השם "יובל" בפסוק י לקוח רק מתוך הפקודה לתקוע ביובל בפסוק ט. וכן גם אי אפשר לייחס את החלק השני של הפסוק לזמן מאוחר יותר, שכן: ה. מתקן מאוחר כזה היה מסתפק בהוספת שתי המלים "ביום הכפורים". ו. קביעת היום העשירי לחודש ליום הכרזת היובל, אף על פי שהשנה כבר התחילה ביום הראשון בו, מתבארת רק על ידי הקשר הרעיוני שבין היובל ובין יום הכיפורים: "ביום הכפורים" הוא לפי זה חלק בלתי נפרד של קביעת הזמן בפסוק שלפנינו (השוה בביאור פכ"ג על זמן מתן חוק יום הכפורים). ז. גם על קביעת המקום ("בכל ארצכם") אי אפשר לוותר, כיון שלביטוי "העבר שופר" כמו "העבר קול", שייך תמיד ציון המקום, (השוה שמות לו ו, עזרא א א, י ז). ח. כפל המלים, שבהן עיקר המצוה, היא בכלל תופעה רגילה בפרק שלנו (כמו בדרך כלל ב-P), כך בפסוק י: "ושבתם איש אל אחזתו ואיש אל משפחתו תשבו, בפסוק מא: "ושב אל משפחתו ואל אחזת אבותיו ישוב", בפסוקים מח-מט: "אחד מאחיו יגאלנו, או דודו או בן דודו יגאלנו או משאר בשרו ממשפחתו יגאלנו". הניב "והעברת שופר בחדש השביעי ביום הכפורים תעבירו שופר" הוא, איפוא, מיוחד למחוקק העיקרי, ולא למתקן נוסח, שאפשר לייחס לו אך פניות וביקורת מתוך מגמה.