פירושי רד"צ הופמן על ויקרא· רבי דוד צבי הופמן
פרק כב · פסוק יח
יז-כ. כמו הכהן המקריב, כן גם הקרבן שאותו מקריבים צריך להיות בלי מום. הצווי על דבר הקרבנות היה מכוון לא רק אל הכהנים, כי אם גם אל עם ישראל כולו.
"איש איש", מלמד (לפי מנחות עג:), כי גם בני עמים אחרים רשאים להביא קרבנות לאלוהי ישראל, מה שיוצא בעקיפין גם מתוך פסוק כה. אולם התלמוד מגביל את קרבנות העמים על עולות בלבד, כך שגם השלמים שלהם קרבים עולו. השאלה אם בני נח הביאו קודם מתן תורה שלמים או לא, שנויה במחלקות בזבחים קטז. בירושלמי מגילה א יא, ובבראשית רבה כב.
"ומן הגר". כמו לעיל יז ח. ספרא מבאר כאן כאילו היה כתוב "הגר הגר", אולם לא ברור אם הנוסח שלפניו היה כך (בדומה לנוסח השומרוני. השוה מלבי"ם).
"נדריהם... נדבותם". על דבר ההבדל שבין נדר לנדבה השוה לעיל על ז יא. הכתוב בא להורות שבעל מום פסול בשניהם.
"לעולה". העולה נזכרה ראשונה, משום שיש לגביה שתי דרישות: תמים וזכר. את הדין שבעלי מומים פסולים גם בקרבנות חובה, אפשר להסיק מתוך קל וחומר, וחוץ מזה נאמרה דרישה זו בפירוש לעיל בפרקים ד-ה לגבי הקרבנות השייכים לכאן.