פירושי רד"צ הופמן על ויקרא· רבי דוד צבי הופמן
פרק כב · פסוק ו
"נפש... בו...". הכתוב חוזר על הנושא, משום שפסוק זיקה ארוך הפסיק את ההמשך.
"בו". מכוון אל הדברים הנזכרים בפסוק ד סיפא ואילך.
"וטמאה וגו'". כאן נקבע שהטומאה נמשכת בכל אופן עד הערב ושגם בערב אסור לו לאכול כל קדשים, אם לא רחץ את בשרו קודם. אמנם, אפשר היה לכתוב את זאת בלשון קצרה יותר, לאמור: ורחץ במים וטמא עד הערב (כמו בשאר מקומות, כגון טו ה), אולם הביטוי הלא רגיל מוכיח, שהרחיצה מהווה את המעשה העיקרי של הטהרה וכי היא תנאי שאין לוותר עליו בכל סוגי קדשים. ואולם הקדשים הנזכרים כאן טעונים עוד ביאת שמש. אך זו היא טפלה ואפשר בקדשים אחדים (למשל במעשר שני) לוותר עליה. לפי ברכות ב: מוסב "וטהר" לא על האדם אלא על השמש ("טהר יומא", כלומר השמש טהר), לפי שבארץ ישראל אומרים "אידכי יומא", השמש טהר, כדי לציין סוף שעת בין-השמשות, שבה השמש (-"יומא", חולין ס.) שוקעת כולה (השוה תרגום לקהלת א ה-ו) והכוכבים נראים ("צאת הכוכבים").