פירושי רד"צ הופמן על ויקרא· רבי דוד צבי הופמן
פרק כב · פסוק ב
ויקרא כב: א-ב. לבעל מום, שהגישה אסורה לו לעולם, נאמר איסור זה בפשטות: "לא יגש" (כא כא). אולם הכהן השכיח במקדש ורק לעתים מסויימות עליו להתרחק ממנו, צריך להישמר באופן מיוחד שלא יעשה כהרגלו, ולכן כתוב אצלו: "וינזרו". שהמכוּון הוא זמן טומאתו, כפי שהתבאר אחר כך. פסוק הזיקה "אשר... לי" מוסב אל "קדשי בני ישראל", אך סירוס כתובים זה בא אולי להגיד, שחילול ה' כרוך בחילול הקדשים, באשר כל קודש מוקדש "לי" (היינו: לשמי). אגב: כל הפסוק, מן "וינזרו" עד "אני ה'", יש לראותו כמאמר מוסגר. הפסוק בשלימותו הוא: "דבר אל אהרן ואל בניו אמר אלהם לדרתיכם וגו'", חכמינו מסיקים מתוך פסוק זה, שזר מחלל את העבודה (השוה הירש).
"אשר הם וגו'". גם קדשי הכהנים בכלל, השוה פירוש רש"י.