פירושי רד"צ הופמן על ויקרא· רבי דוד צבי הופמן
פרק כא · פסוק יד
"אלמנה וגו'". הכתוב פותח באיסור קל וממשיך והולך בחמור יותר. איסור האלמנה הוא הקל ביותר, שהרי היא מותרת לכהן הדיוט. חמור יותר הוא איסור הגרושה, ועוד יותר חמור הוא האיסור של חללה, שנולדה בנשואין פסולין, והחמור ביותר הוא איסור הזונה שחיללה את עצמה.
"וחללה זונה". דבקות יחד, אולי לרמוז, שיש חללה שהיא דומה לזונה, היינו שאינה חללה מלידה, אלא נתחללה על ידי נישואין פסולין.
"את אלה". מכיון שבאו כמה שמות עצם בזה אחר זה, נכללו כאן יחד כדי למנוע טעות. חכמינו למדים מכאן שרק בניהן של אלו חללים ולא בני הנידה, אף על פי שזו אסורה בכרת (כ יח).
"כי אם בתולה". לפי ת"כ נשנו כאן הדברים כדי ללמד, שהכהן הגדול לא רק שרשאי לישא בתולה אלא הוא מצווה על כך.
"מעמיו". לדעת פילון (de monarchia 229 M.): משבטו, כלומר: בת כהן. גם הרשב"ם בפסוק ד מבאר "עמיו": שבט הכהנים, אולם לפי יחזקאל מד כב ("כי אם בתולות מזרע בית ישראל") הוראת "עמיו" היא: כל בני ישראל באשר הם עמו. ולפי זה אפשר היה להסכים עם ראב"ע ואברבנאל, ש"מעמיו" בא לאסור על הכהן הגדול את הגיורת או בת גר שמוצאה מעם אחר. אולם אין ההלכה מסכימה עם ביאור זה לכל פרטיו. לפי קידושין עז. ועח. אין הבדל בין הכהן הגדול ובין הכהנים ההדיוטים בנוגע לגיורת ובת גרים, ואת האיסור לקחת גיורת למדו מיחזקאל מד כב ובפירוש פסוק זה נאמרו שם ארבע דעות שונות: לדעת ר' אליעזר בן יעקב, שנפסקה הלכה כמותו, הכהן מותר בבת גיורת, אם האב הוא מזרע ישראל, וכן גם בבת גר אם האם היא מגזע ישראל: אולם הגיורת עצמה אסורה לכהן.
אולם מתלמוד ירושלמי (קידושין ד ו) נראה שהניח את הביאור של ראב"ע ואברבנאל, באמרו: "כי אם בתולה מעמיו יקח אשה, לא גיורת, כל לא תעשה שהיא באה מכח עשה, עשה היא". אמנם, "קרבן העדה" גורס במקום "בתולה מעמיו" את הפסוק שביחזקאל: "בתולת מזרע בית ישראל", וכפי הבבלי. אמנם יש לקיים את הגירסא הישנה. ואעפ"כ פוסק גם הירושלמי בלי ספק שהגיורת אסורה לכל כהן, ואם זה נכתב בפרשתנו כאן בענין הכהן הגדל, הרי זה משום שהתורה התכוונה לאסור גם את הבתולה שאינה מעמיו. לפי יבמות עז: למדין מתוך "מעמיו" שזרע הגרים הבאים לכל הפחות מצד אחד (מצד האב או מצד האם) מעמיו, כשרים להנשא לכהנים. כך גם לפי ספרא.