פירושי רד"צ הופמן על ויקרא· רבי דוד צבי הופמן
פרק כ · פסוק כז
כז. מקום סידורו של חוק זה מעורר תמיהה. נראה, שאין כאן אותה הסיבה כמו לעיל בפסוק ו. לעיל מדובר על מתחיל שפונה קודם אל הרוחות והוא הוזהר בכרת, משום שמעשיו עוד לא ידועים ברבים ואין לענוש אותו ברגימה אלא רק בכרת. אולם כאן מדבר הכתוב על דורש מתים מפורסם שהוא כבר "בעל אוב" (השוה לעיל יט לא). את זה, שהוא ידוע לעם די צרכו, יש לרגום (השוה פסוק ב). והנה המקום המתאים לפסוק זה הוא אצל פסוק ו סמוך לאחריו. לכן סבורני, כי את הפסוקים ז עד כו צריך לראות כחלק העיקרי של פרשה זו, כי בפסוקים ז-ח אפשר למצוא את הפתיחה ובפסוקים כב-כו ניתנת אזהרת הסיום. וזה כולל עשרה משפטי עונשין בגלל עבירות על חוקי הצניעות (עיין לעיל בראש פרק יט). על חוק העריות הזה נוספו עוד שתי עבירות שעונשם ברגימה, והן: "מולך" ו"אוב וידעוני". אלה באו כעין מסגרת לחוק הראשי, וסודרו בפתיחה ובסיום. "מולך" בא בהתחלה, משום שתועבות המין האלו ראשיתן נעוצה בעבודת האלילים (השוה: סנהדרין סג: "יודעין היו ישראל בעבודה זרה שאין בה ממש וכו' אלא להתיר להם עריות וכו'"), "אוב וידעוני" סודרו בסוף, משום שההתמכרות הגמורה לרוחות הטמאים והמטמאים היא תוצאת הפריצות. שניהם נענשים ברגימה. אגב ניתנה לעיל (פסוק ד) אזהרת כרת במקרה שהעם יעלים עין מהאיש ההוא, והיה צורך גם בתוספת השניה להזהיר על כרת (פסוק ו) בגלל העבירה בהסתר. הפסוקים ד-ו הם לפי זה מאמר מוסגר. וראוי לתשומת לב, ששני החוקים שמשמשים מסגרת שוים הם בסגנון בפתיחתם ובסיומם: "איש איש" (פסוק ב) ו"איש או אשה" (פס' כז), "ירגמהו באבן" (פס' ב) ו"באבן ירגמו אותם" (פסוק כז).