פירושי רד"צ הופמן על ויקרא· רבי דוד צבי הופמן
פרק כ · פסוק יד
יד. גם לעיל (יח יז) צויין "אשה ובתה" בשם "זמה". על ידי הגזירה שוה "הנה" – "הנה" ו"זמה" – "זמה" נכללו כל העריות שבפרק יח י ויז בפסק דין העונשין שניתן, ולכן: בתו, בת בתו, בת בנו, בת אשתו, בת בתה, בת בנה, חמותו, אם חמותו ואם חמיו נענשים בשריפה (סנהדרין עה). צורת עונש שריפה מתוארת במשנת סנהדרין ז ב (השוה את פירושי שם) כ"שריפת נשמה והגוף קיים" (הצדוקים, כנראה, ערערו על פירוש זה, עיין סנהדרין נב:). אותו העונש מצווה גם להלן (כא ט) על בת כהן שזינתה. בשל הזימה נטמאת הארץ (השוה לעיל יט כט). האש מסמלת את האש הנועדת לצרוף ולטהר את הארץ. במקרה של בת כהן שזינתה תבוא האש לטהר את חילול הכהונה הנטמאת (השוה מלאכי ג ג). עונש השריפה הוטל גם על אלה שהזידו לגשת אל הקודש שלא ברשות (השוה לעיל י ב ובדברים טז לה). כך גם ארץ ישראל והעדה הישראלית הקדושה אש אוכלת הן, לגבי טמא שהתמסר לזנות, ועדת הכהנים שקדושתה עולה על של אלה. תבער את הבת שמטמאת אותה, על ידי האש. להשערת המבארים האחרונים, שלשריפה הקדימה סקילה, אין שום יסוד, ובודאי שמתוך המקרה היוצא מן הכלל ביהושע ז טו, כה, אין לה הוכחה בשום פנים (השוה רד"ק לפסוק זה).
הלשון "אשר יקח" שבא כאן, מלמד שרק אם הראשונה (האם או הבת) נתקדשה לו בקידושין, נאסרה השניה (הבת או האם) עליו בתורת ערוה (השוה ויזל).
במלה "ואתהן" התקשו מאוד חכמי המסורה שלנו. ברייתא עתיקה (סנהדרין עו:) מוסרת לנו בענין זה מחלוקת התנאים ר' ישמעאל ור' עקיבא: "אותו ואתהן אותו ואת אחת מהן, דברי ר' ישמעאל, ר' עקיבא אומר אותו ואת שתיהן". לדעת ר' ישמעאל נענשת רק אחת משתי הנשים, היינו זו שלקח אותה לאחרונה, שכן רק היא, ולא הראשונה, עברה בנישואיה על איסור ערוה. ולפי זה נתפרש "אתהן" כך: "האחת או השניה", (האמור שם "שכן בלשון יוני קורין לאחת הן", סימן זכרון הן מזמן מאוחר). ואילו לדעת ר' עקיבא "אתהן" פירושו "שתי הנשים". אולם התלמוד דוחה בהחלט את הדעה, ששתי הנשים חייבות במיתת שריפה אם מישהו נשא בת ואמה. ולכן מפרש אביי את דברי ר' עקיבא בזה, שכ יד, וכן יח יז, מדברים על שלושה דורות, היינו מישהו לקח בראשונה את הבת, אחר כך נשא את האם ואחרי שתיהן את אם האם, במקרה כזה נענשות שתי הנשים האחרונות (האם ואם האם) על חטא עריות, ואילו רבא מפרש, שדברי רבי עקיבא מתכוונים לומר שרק כששתי הנשים הן בחיים מוציאים לפועל את עונש השריפה (היינו האיש והאשה האחרונה), אבל אם האשה מתה כבר, אין עונשין על מעשה העריות של החמות בשריפה, אלא (לפי דברים כז כג) רק ב"ארור" (כך רש"י. שונה מזה הרמב"ם בהלכות איסורי באה ב ח). דעה אחרת מוסר ר' יהודה (ביבמות צה.) בשם בית הלל ובית שמאי (לדעת ר' יוסי זוהי שיטת בית שמאי בלבד). לדעה זו נענשת במיתה רק האשה האחרונה, אם מישהו נושא אם ובתה, אך בגלל עבירה זו נענשת גם האשה הראשונה בכך (את זאת מלמדת המלה "ואתהן"), שהיא אסורה לבעלה ואם לא יומת (כגון שלא התרו בו) צריכה היא להתגרש ממנו (השוה עוד ספרא לפסוק זה וירושלמי יבמות י ו).
"ולא... בתוככם". בתוך עם ישראל הקדוש אסור לה לזימה להימצא, והוא צריך להיצרף על ידי אש מטומאה זו.
טו-טז. בדיוק כמו לעיל יח כג, משתמש הכתוב גם כאן בבהמה בביטוי "נתן שכבתו ב'" (השוה שמות כב יח). את הטעם לכך וכמו כן הביאור של הביטוי ראה לעיל על יח כ.
"מות וגו"'. היינו בסקילה השוה להלן פסוק טז.
"ואת... תהרגו...". במקרים רבים מוצאים אנו שגם בעל חיים מקבל עונש. המשנה בסנהדרין נד. נותנת שני טעמים לכך: א. "לפי שבאת לאדם תקלה על ידה", ב. "שלא תהא בהמה עוברת בשוק ויאמרו זו היא וכו'" (משנה סנהדרין ז ד: "אם אדם חטא, בהמה מה חטאה? אלא לפי שבאה לאדם תקלה על ידה, לפיכך אמר הכתוב תסקל. דבר אחר: שלא תהא בהמה עוברת בשוק ויאמרו זו היא שנסקל פלוני על ידה". ולפי זה המטרה היא למנוע בעד קלון מתמיד של הנענש). שם בדף נה יש מחלוקת בענין זה, אם צריכים שני טעמים (תקלה וקלון) או אם סגי בתקלה לבדה, אולם בביאורנו לבראשית ט ה ולשמות כא כח הוכחנו שלפי התורה גם בעל חיים נענש על מעשיו לפי זה אפשר שהמשנה מצאה צורך רק בנרבע לנמק את הריגת הבהמה בשני הטעמים יחד (תקלה וקלון), "רובע" ("לרבעה" בפסוק טז הוא שם-הפועל) נהרג על אותו מעשה שנהרג עליו שור נגח שהמית אדם, כלומר משום שהבהמה הרסה את הסיג שהבורא הקים בין בעלי חיים לאדם (אמנם התלמוד בבלי בסנהדרין נד: מתנגד לדעה זו, גם במהדורות הספרא שלנו הסמיכו דווקא למלה "רובע" את הנימוק של "תקלה". אבל זאת אפשר להסביר על ידי האמור: "רובע עשה בו אונס כרצון", תמורה כח:). לפי דעתנו אנו אפשר היה למצוא כאן הנמקה, מדוע נאמר בנרבע (פסוק טו) על הבהמה רק "ואת הבהמה תהרגו", ואילו ברובע (פסוק טז) השוה הכתוב את האשה ואת הבהמה בנוגע לעבירה ומוסיף עוד: "מות יומתו דמיהם בם". אמנם ויזל סובר, כי "מות יומתו דמיהם בם" מוסב על אשה ועל איש שבפסוק הקודם, ולפי זה כתוב עונש סקילה לשוכב עם בהמה בפירוש בתורה. אולם הספרא וסנהדרין נד: סותרים את זה, שהרי שם מסיקים דין שוכב עם בהמה בסקילה מפסוקים אחרים. מה שויזל (ואחריו גם מלבי"ם) מביא כדי להצדיק את דעתו, נראה בעיני כדחוק ביותר.
על לשון "דמיהם בם" בעונש סקילה ראה לעיל על פסוק י. מתמיה תרגומו של יונתן לחוק זה, שסותר את ההלכה.