פירושי רד"צ הופמן על ויקרא· רבי דוד צבי הופמן
פרק יט · פסוק כג
כג-כה. כאן מתחילה פרשה חדשה, וכשם שהפרשה הקודמת פותחת בכבוד ה' ובחוקי קרבנות, כן גם כאן בפרשה השניה הועמד חוק קרבן בראש, והוא קרבן חדש במינו שעד כאן לא דובר עליו. התנובה הראשונה הסדירה של עצי פרי תוקדש לה'. כשיבוא עם ישראל אל ארצו ויוסיף על תבואתו על ידי נטיעה משלו מדי שנה בשנה, יביע במעשה, שהתוספת הזאת לא באה לו על ידי עוצם ידו אלא עקב ברכת ה', ומשום כך יהיה הפרי הראשון שראוי לאכילה "קודש הלולים" ומכיון שהפרי קודם תום שלוש שנים אינו ראוי לקרבן לה', יש לנהוג בו איסור אכילה. כך הוא ביאורו של הרמב"ן. ברם צריך להניח שיש לאיסור ערלה כשהוא לעצמו נימוק שאינו תלוי בנטע רבעי. זה יוצא גם מתוך ביטוי המצוה המודגש "וערלתם ערלתו וגו'", אפילו אם נתעלם מן העובדה שלפי דעה אחת נוהג דין "נטע רבעי" רק בכרם. עץ הפרי הוא בריה חשובה במיוחד של ה'. על האדם להתבונן בו ברגש של יראת כבוד לה'. מכאן האיסור "לא תשחית את עצה". בדברים כ יט. בטרם ישיג בן אדם את הזכות לראות את עצמו כבעלים של עץ ופירותיו, הרי עליו קודם להנזר משך שלוש שנים מהנאתו, כדי להראות על ידי התאפקות זו שהוא עומד על רמת המוסר האנושי, שראוי להיות מושל הטבע ובעליה של בריה כה חשובה. בתפיסה זו מקומו של החוק באמת בין חוקי הקדושה בפרשת קדושים. על ידי שמירת חוק הערלה עלינו לטפח את הקדושה או את הפרישות, כדי שבנטע רבעי שקיבלנו אחרי קיום מצות הקדושה נתקרב אל השכינה.
"וכי תבאו". במסעות המדבר לא היתה אפשרות לקיים את המצוה הזאת, בכל זאת אסורה הערלה לפי הלכה למשה מסיני גם בחוצה לארץ. רק ספק ערלה מותר בחוצה לארץ (קידושין לח:).
"עץ מאכל". ואילו באילן לסייג ולקורות אינו נוהג איסור ערלה (משנת ערלה א א).
"וערלתם". "ערל", שם עצם מ"ערלה" הסגור והסתום שהוצא מכלל שימוש, נקרא גם "ערל" (כגון: "ערלה אזנם", ירמיה ו י).
"את פריו". הפרי וקליפתו ("את הטפל לפריו", ברכות לו:). "פרי" אגב "את", היינו פרי במובן המורחב, כלומר גם הקליפה (כמו כן מרבה "את בשרו" בשמות כא כח, גם את העור, פסחים כב:).
"וערלתם... ערלים". ההישנות מלמדת שאף בהנאה אסור (השוה פסחים שם).
"יהיה לכם ערלים". לשון רבים בגלל "כל עץ" או, יותר נכון, בגלל "פרי" שהוא כולל (לדעת הירש "ערלים" נמשך אל "לכם", השוה "ערל שפתים"). ואפשר ש"ערלים" מקביל ל"הלולים" חוק עמורבי (סעיף 60) מצוה: אם מישהו מוסר את הגן שלו לגנן, וזה מעבד אותו ומטפל בו משך ארבע שנים, יחלקו הבעל והגנן בשנה החמישית כך, שהבעל יבחר את החלק שלו ויטול לעצמו. חוק זה הושווה עם הדין שלפנינו (עיין ד. ה. מילר, חוקי עמורבי ותורת משה, עמ' 101). אולם אין להניח שאצלנו כאן אותו היסוד שיש שם.