פירושי רד"צ הופמן על ויקרא· רבי דוד צבי הופמן
פרק יז · פסוק ז
"לשעירים". את פולחן השעירים סיגלו להם בני ישראל בהיותם במצרים (השוה: הנגסטנברג, B.M. u. Aeg עמ' 213, ריהם, HWB מהדורה ב, עמ' 443). המצרים האלילו את השעירים (יוספוס, נגד אפיון ב ז). ביחוד העריצו המינדיסיים, תושבי מחוז מֵינדס במצרים התחתונה, את ה'פאן', שתיארוהו בדמות שעיר, כאל הפריה ורביה, (השוה הירודוטוס, ב, עמ' 42, 46, סטרבון, 17, 892). אלוהות דומה לזו העריצו אולי גם בני ישראל בתור שד המדבר, שהרי חשבו שמושב השעירים היה במדבר (ישעיה יג כא).
"אשר הם זונים וגו'", גם פרקים אחרים שבכתובים (יהושע כד יד, יחזקאל כ ז, כג: ג, ח, יט, כא, כז), מלמדים כי בני ישראל זנו אחרי אלוהים אחרים בהיותם במדבר ובמצרים. גם הפרשה הבאה (יח ג) מזהירה מפני מעשה ארץ מצרים".
"חקת עולם", מכוון בעל כרחינו רק אל שחוטי חוץ, שהרי שחיטת חולין אי אפשר היה לאסור לתמיד, כי האיסור הזה בוטל מיד אחרי הכניסה לארץ (דברים יב: כ-כא).