פירושי רד"צ הופמן על ויקרא· רבי דוד צבי הופמן
פרק יג · פסוק מח
"בשתי וגו'", השבעים ושאר הנוסחאות וגם חכמינו מבארים את המלה שתי במובן השחל (החוטים המושחלים על הנול לארכם), ולפי זה ערב משמעו: אותם החוטים הנמתחים בתוך ההשחל ומתלכדים אתו לאריג. השורש של שתי הוא, כנראה, המלה "שתא" - ארוג. ערב - מזוג, קשור, מפני שהערב מלכד את חוטי השתי. יש מן המפרשים החדשים, כגון קנובל, שסוברים כי הביטויים "שתי" ו"ערב" מציינים מיני אריג שונים משום שהתפלאו, מדוע נבדלים כאן "שתי" ו"ערב" זה מזה, ואיך היה יכול לפגוע הנגע באחד בלי לנגוע בשני. ברם, כאן מדובר רק על חוטי השתי והערב ולא על האריג המוכן. השתי היה שונה מהערב, וכאן מדובר על החוטים, וכן על האריגים, כמו שגם בעור מדובר באופן מיוחד על מלאכת עור.
"לפשתים ולצמר", במקום: העשויים פשתים וצמר (בפסוק נב: "בצמר או בפשתים").
"בעור", עורות בהמה (נגעים יא א).
"מלאכת העור", בפסוק מט: "כלי עור". "עור" צריך שיהיה דומה למלאכת העור בזה, שהוא מוכן לשימוש (למשל לאוהלים), ואילו בפשתים ובצמר מטוה שתי וערב, אף אם אינו מוכן לשימוש, מקבל טומאה (תו"כ).