פירושי רד"צ הופמן על ויקרא· רבי דוד צבי הופמן
פרק יג · פסוק לז
"ואם בעיניו עמד", מאחר ששער שחור הוא סימן טהרה, אפילו אם פשה, קשה להבין את האמור "ואם בעיניו וגו'", היינו נוטים לפרש: שזה כאילו אומר: "אם עמד בעיניו" או "שער שחור וגו'". אולם, הלא כבר נאמר בפסוק לד ש"עמד בעיניו" טהור, ומה טעם לחזור על זאת? תירוצם של ויזל והירש ש"בעיניו עמד" מוסב אל "פשה" שלפני כן (כלומר: שהנגע עמד במראה הפשיה שדובר עליו קודם לכן) הוא דחוק מאד. אנחנו משערים, כי אין הכתוב מתכוון להורות בשני התנאים "עמד בעיניו" ו"שער שחור", שהטהרה מתעכבת במקרה שפשה הנתק עם השער השחור, אלא שהטהרה הגמורה מתעכבת רק אם הכהן ראה קודם את הפסיון וטימא אותו, ואחר כך צמח בנתק שער שחור. במקרה זה אמנם השער השחור הוא גם כן סימן טהרה, אך בכל זאת אין ביד הכהן לטהר אותו לחלוטין ולשלוח אותו לביתו. שכן לאחר שבעל הנתק היה טמא מוחלט, עליו ליטהר גם אחרי הרפאו לפי החוקים שבפרק יד. אך אם "בעיניו עמד הנתק" (כלומר: אחרי הראותו בבדיקה הקודמת) ואחר כך צמח בו שער שחור, הרי זה סימן שנרפא הנתק, הוא טהור, והכהן יכול לטהר אותו לחלוטין (רק בגדיו צריך לכבס, כמו שנאמר בפסוק לד), בלי להיזקק לפעולות הטהרה. ומכיון שלפי הוראות אלו השער השחור משמש סימן שהנתק נרפא, כאשר יש שער שחור, אין שער צהוב או פסיון יכולים לעכב. ויותר מכן, לפי משנת נגעים י ח אף על פי שהשער השחור נשר, יש לראות את הנתק כנרפא.
לפי זה יש בנתק סימן אחד של טומאה, הינו שער צהוב, וסימן אחד של טהרה, היינו שער שחור. ואם לא נראה אף אחד משניהם, יש להסגיר אותו פעמיים שבעת ימים בזה אחר זה (כמו בנגע עור בשר), שלאחריהם משמש בכל פעם גם פסיון סימן טומאה. ואם אחרי ההסגר השני לא נראה שום סימן, הריהו טהור. אלא שההלכה קובעת חילוק בין "שער שחור צמח" (כלומר: השער השחור שצומח מתוך הנתק) לבין "משואר" (כלומר: השער שנשאר מקודם ולא נשר) והוא, שהאחרון צריך שיהיה "מבוצר" (היינו מוקף בנתק מכל הצדדים), שאם לא כן אינו משמש סימן טהרה, שאין זאת אלא שהנתק עוד לא פעל על השטח הזה. כנגד זה שער שחור, שצמח אחרי הופעת הנתק, הריהו סימן התרפאות. אף כשאינו מבוצר (השוה נגעים י ג).
"טהור הוא וטהרו הכהן", רק אחרי החלטת הכהן לטהרו, נחשב לטהור (תו"כ ורמב"ם, טומאת צרעת ט ג).