פירושי רד"צ הופמן על ויקרא· רבי דוד צבי הופמן
פרק יג · פסוק ט
ט-יא, אחרי שהפסוקים הקודמים דברו על הבהרת, ניתן כאן הדין בדבר שאת. עד כאן דובר על שני הסימנים, "שער לבן" ו"פסיון", עתה נוסף עוד סימן של טומאה, והוא "מחיה". לכאורה היה מקום לחשוב שסימני טומאה של בהרת חלים רק עליה ולא על שאת, ואילו "מחיה" הוא סימן טומאה רק בשאת. ברם, חכמינו הורו, שסימני טומאה כולם נוהגים באופן שוה בבהרת, בשאת ובתולדותיהן, ומסורת זו אינה סותרת כלל את הכתובים. שכן מוצאים אנחנו גם בחוק הקרבנות (ויקרא א), שדינים אחדים שנוהגים בעולת בקר נאמרו בפסוקים שאחריה בעולת צאן. ואמנם, ביארנו שם (על א י) את הטעם, מדוע ניתנו הדינים דווקא בקשר לצאן, וגם כאן יש בוודאי טעם לכך שהסימנים לא ניתנו בסוג אחד אלא סוג סוג וסימניו.
כנראה, צודק ויזל באמרו, כי הסימן "שער לבן" שכיח אצל בהרת, ואילו הסימן "מחיה" נמצא אצל שאת. ויש חיזוק להשערה זו במה שהכתוב מציין את השאת כ"צרעת נושנת". ואם מצד אחד מעידה המחיה על צרעת נושנת, שחיבלה זמן רק בבשר החי, עד שפרחה, הרי מצד אחר לא יכול הנגע להבריק כשם שזה אפשר בצרעת חדשה, ולכן לא נראתה בהרת אלא שאת. ועוד זאת אנו למדים מתוך שתי הפסקאות הראשונות של חוקי הצרעת, שבעצם יש רק שני מראות עיקריים, היינו בהרת ושאת, ואילו לספחת אין הכתוב מקדיש פסקה מיוחדת, אלא היא באה כתולדה לבהרת (ולפי תורה שבעל פה גם לשאת יש ספחת). נראה, שלספחת של בהרת נלווה על פי רוב הסימן של פסיון, ומשום כך בא הדין בענין ההסגר והפסיון אצל ספחת. ולפי זה בהרת היא צרעת שתיכף להתהוותה היא פורחת בבהירות מבריקה ומופיעה בשער לבן, ואילו שאת היא צרעת שנשארת זמן רב סמויה מן העין, ורק אחרי פעולה מזיקה וממושכת מבצבצת ופורחת וניכרת על ידי המחיה. ספחת תופסת על פי רוב מקום באמצע: מצד אחד אינה ממהרת לפרוח, אך מצד שני כבר אחרי שבוע שבועיים מופיעה בפסיון.
"נגע צרעת כי תהיה וגו'", הפועל "תהיה" מכוון לשם העיקרי, עיין איוולד 317 c. הישנות ההקדמה שנראית כמיותרת אחרי פסוק ב, נחוצה, כי בלעדיה אפשר היה לחשוב שהפסוק: "וראה... שאת לבנה" מוסב אל הפסוקים הקודמים ומכוון אל מקרה כזה, שאחרי טיהור הבהרת הופיע אותו הנגע עצמו שוב בצורת שאת לבנה.