פירושי רד"צ הופמן על ויקרא· רבי דוד צבי הופמן
פרק יא · פסוק כד
כד-כח. בטעות סבורים אחדים מבין הפרשנים האחרונים (בהגררם אחרי הראב"ע), כי המלה "ולאלה" מכוונת אל השרצים שנזכרו קודם לכן, נראה שיש לקשור אותה אל החיות המובאות בפסוקים הבאים, כפי שמבארים רש"י, רשב"ם ואחרים.
"כל הבהמה" שבפסוק כו בא להגביל את "ולאלה" שבפסוק כד (השוה תו"כ). כאן מדובר על טומאת הגוף. לפי הכלל שקובע ר' לייב שפירא בספרו "הרכסים לבקעה" יש הבדל בין טמא ל' לבין טמא ב', בביטוי האחרון מציין החוק את טומאת הקדושות, ואילו בביטוי הראשון את טומאת הגויות (ראה מבוא לדיני הטומאה), ולכן כתוב כאן: "ולאלה תטמאו". טמא ב' משמעותו ליטמא ממש על ידי משהו טמא, שאכלו אותו ושחלקיו התחברו באופן אורגני עם גופו של בן אדם. ואילו טמא ל' מציינת טומאה סמלית, אם באים בקרבת איזה דבר טמא ונראים כאילו יש אליו יחס מה. את הטומאה הזאת מסירים (היינו: מטהרים) על ידי פעולה, שבה באים ביחס של קירבה אל דבר שונה, שיש לו תכונה הפוכה מזו של הדבר המטמא.
"כל הנוגע". הנגיעה מטמאה רק במגע השטח החיצוני של הגוף. ואילו מגע בית הסתרים, כלומר מגע באברים הפנימיים של הגוף, אין שמו נגיעה בענין זה (נדה מב: – מג.).