פירושי רד"צ הופמן על ויקרא· רבי דוד צבי הופמן
פרק יא · פסוק כא
פסוק כא קובע רק סימן אחד לשרצי העוף הטהורים, והוא: כרעים, פסוק כב מצמצם את ההיתר עד לארבעה סוגים של חגבים, ואילו ההוספות שלכל סוג וסוג, היינו "למינו", "למינהו", "למינהו" מרחיבות שוב את חוג הצמצום. לכן רואה התלמוד (חולין סה. ואילך) בחוק זה כלל ופרט וכלל, ויש לראות בארבעת הסוגים שנמנו בפסוק כב דוגמאות, ולהתיר את כל מיני הארבה שיש להם הסימנים המשותפים האלה. לפי זה סימני הטהרה של החגבים הם אלה (בהתאם לתורת כהנים ומשנה חולין נט.): א) ארבע רגלים, ב) שתי כרעים, ושני קרסולים, ג) ארבע כנפים, ד) "כנפיו חופין את רובו", כלומר הכנפים יש בהן כדי לכסות את רוב גופם של החגבים. חגב שיש לו ארבעה סימני טהרה אלה, הוא טהור, אם הוא נקרא בשם "חגב".
הכתיב: "לא" והקרי "לו", כמו בשמות כא ח, בא ללמד לפי תו"כ וחולין סה. שאע"פ שאין לו בשעה זו כרעים, משום שעוד לא התפתחו, הוא טהור, אם אך יודעים שתצמחנה לו במרוצת הזמן.
"ממעל לרגליו", משמעו: גבוהות משאר ארבע הרגלים, כי הכרעים בולטות מעל רגלי ההליכה הקטנות. אך אין לפרש כמו שהציעו דילמאן ושטראק, "ממעל לרגלים האחוריות" ('רגלים' כאן, מובנן: כף הרגל, ταρσός), שלפי זה היה משמען של 'כרעים' עצם הכרע והשוקים של הרגלים האחוריות, וברור שאין משמעות "רגליו" כאן אלא ארבע הרגלים הנזכרות קודם לכן בלבד. ואילו בלשון המשנה, 'כרעים' וגם 'קרסולים', מציינים את הרגלים האחוריות שמנתרות לכל ארכן. גם הערבים שינו את שם הרגלים הארוכות מזה של הקצרות, בקראם את הראשונות "ידים" ואת האחרונות "רגלים". השוה זומר עמוד 259.