פירושי רד"צ הופמן על ויקרא· רבי דוד צבי הופמן
פרק יא · פסוק יג
יג- יט. העופות האסורים נמנו בפרוטרוט גם בדברים יד, יב-יח, אלא שישנם כמה הבדלים, כדלהלן: א) שם נזכר עוד מין אחד שחסר כאן, והוא ה'ראה'. לדעת הספרי נשנתה הפרשה על דבר העופות במשנה תורה משום הבדל זה. ב) כאן כתוב 'דאה' ושם 'דיה'. ג) כאן 'רחם', שם 'רחמה'. ד) כאן 'החסידה האנפה', שם 'החסידה והאנפה', בוא"ו החיבור. ה) הסדר כאן: "כוס, שלך, ינשוף, תנשמת, קאת, רחם", ואילו שם: "כוס, ינשוף תנשמת, קאת, רחמה, שלך".
מספר העופות הטמאים נקבע בתלמוד בד"כ בעשרים וארבעה (ראה חולין סא: ואילך), אך יש שם דעה אחרת. כל העופות שאינם נזכרים כאן בשמם הינם מותרים, אם אך היינו מכירים את המינים הנזכרים לאיסור, ופירושי השמות שבכתוב לא היו מפוקפקים. לכן קבעו חכמינו ארבעה סימנים מכריעים להכרת העופות הטהורים ולהבדלתם מן הטמאים. סימני הטומאה הם: 1) דריסה, שהעוף אוכל חיות כל עוד יש חיים בהן (לדעת רבנו תם). 2) העדרה של אצבע יתירה, היינו האצבע בחלק האחורי של הרגל (לדעת רש"י). 3) העדר זפק. 4) קורקבן נקלף, כלומר עור הקיבה הפנימית שלו נקלף בנקל. אך מכיון שמצד אחד הסוגים הטמאים שנמנו קשה לזהות אותם בוודאות, ומצד אחר גם הסימנים של "דורס" ו"אצבע יתירה" שנויים במחלוקת, אנו מחזיקים בכלל: "עוף טהור אינו נאכל אלא במסורת" (ובאופן כזה יש רק מינים מעטים שנוהגים בהם היתר, כגון: אווזים, ברווזים, תרנגולים ועוד). עם כל זה נסינו למצוא ביאור לכל שם ושם, עד כמה שאפשר, אף שעדיין בד"כ הדברים אינם וודאיים.
"נשר" מזדהה לפי כל הפרשנים עם מה שקוראים בגרמנית Adler, ומכיון שכאן נזכרו עוד כמה סוגים של נשר, יש להניח שהכוונה היא ל"נשר הזהב". ולו וודאי מתאים גם לפי התיאורים החדשים יותר הסימן שנזכר באיוב לט ל ובמשלי ל יז, שהוא אוכל נבלות, אך לא התיאור שבמיכה א טז שהוא קרח. לכן קרוב לוודאי שבשם זה נקראו אצל העברים, כמו אצל הערבים, גם עופות דורסים גדולים אחרים, שקוראים אותם בגרמנית Falken וגם Geier. לדעת תוס' חולין סג. ד"ה נץ, הפירוש "נשר" - Aigle הוא מוטעה, משום של-Aigle אצבע יתירה, ולפי התלמוד אין לנשר אצבע יתרה. אולם, מנדלסון העיר (בהערתו לביאורו של ויזל), כי Adler שלנו אין לו אצבע יתרה.
"פרס", לשון פרס - שובר עצמות. אין להכריע בוודאות באיזה עוף המדובר. קנובל סובר, שהוא ossifragus של הרומיים, שמזדהה עם φήνη של היוונים, אך עוף זה הוא, כפי שסוברים, Bartgeier או Lämmegier (כך גם דעת טריסטראם עמוד 94). קרוב יותר לאמת הוא, כי ה"עזניה" היא Bartgeier, ושפרס הוא הנשר בעל הזנב הלבן, שנקרא בגרמנית Seeadler, כפי שסוברים לוויסון, עמוד 167, ושולץ בספרו לספר דברים. עוף זה מכונה לפעמים אצל הראשונים Ossifraga, ואולי גם γρύψ של השבעים ו – Gryphus של הוולגטה מתכוונים לעוף זה. אונקלוס מתרגם: "ער", מלשון ערער - שובר, ויונתן, "עוזה".
"עזניה". אונקלוס: "עזיא", יונתן: בר גזא. במשנת חולין ריש פרק ג מדובר על עוף דורס בשם "גס" או (לפי גירסת הערוך) "גז", שמכוון כנראה ל – Geier. רבים מן החוקרים האחרונים משווים לזו את המלה הערבית עֻתנוּן, שהוראתה זקן, זקן הסנטר, ומבארים עזניה בגרמנית: Bartgeier או Lämmegier. לדעת השבעים והוולגטה עזניה היא נשר הים, אשר, כנראה, גם משנת כלים יז יד זיהתה אותו עם ה"עוז" (-עזניה), בהזכירה כי מכנפיו עושים כלים. לפי חולין סב. אין העופות פרס ועזניה חיים במקומות ישוב של בני-אדם.