פירושי רד"צ הופמן על ויקרא· רבי דוד צבי הופמן
פרק י · פסוק יט
יט – כ. אהרן עונה, משום שבניו לא רצו להקדימו מפני הכבוד.
"הן וגו'". היום הקריבו בני את קרבן המילואים שלהם, חטאת ועולה (ט ב), ובתוך עצם השמחה "ותקראנה אתי כאלה", קרה לי כזאת שבני מתו מיתה חטופה. זה הוכיח לי, שאין השעה כשרה היום לשאת את עוון העדה, מכיון שאנחנו בעצמנו נושאים בכובד כעסו של ה'. היתה זאת יהירות מצדי ולא היה לרצון לפני ה', אילו הייתי אוכל חטאת ביום אבל זה. לדעת חכמינו בתו"כ שורף רק שעיר ראש חודש, כי רק זה, שהיה נוהג גם לדורות ("קדשי דורות") נאסר לאבלים, ואילו שעיר העם (ט ג) ושעיר נחשון (במדבר ז טז), שהיו "קדשי שעה", וכמו כן המנחה והשלמים היו מותרים באכילה גם באנינות. אולם, מכיון שלדעת ר' עקיבא היום השמיני לא חל בראש חודש וכאן מדובר על שעיר העם, היתה בהכרח סיבה אחרת לכך שבאותו היום הזה מותר לאכול מנחה ושלמים, אבל לא חטאת, והסיבה היתה כנראה בזה, כי יעודה של אכילת חטאת היה "לשאת את עון העדה", מה שלא יאה לאונן. אם חטאתו של נשיא מטה היתה נאכלת, לא פורט בכתוב. אפשר, שחטאת זו, שהיתה קרבן יחיד וקדשי שעה, היתה מותרת ורק חטאת הציבור שורפה.
"ואכלתי", הטעם מלעיל, אף על פי כן סובר ראב"ע, שהוא"ו היא ו' ההיפוך, כדוגמת משלי ל ט. "הייטב". ה' השאלה בפתח ואחריו דגש, כמו בקהלת ג כא.
המבקרים אומרים, שהפסוקים טז – כ, לא "חוברו" על ידי "המחבר" של הפרקים הקודמים. ואפילו דילמאן, אשר דוחה את כל הסתירות המדומות שבין הפרשה שלפנינו ובין חוקי הקרבנות שקודמים לה, סובר בכל זאת, שהקטע הזה הוא הוספה מיד זרה. אולם גם הנימוקים שלו הבל הם. הוא משער, שמשה אינו מופיע כאן כמחוקק נקי משגיאות אלא כתלמידו של אהרן שזקוק להוראותיו. ברם, אנחנו מוצאים דוגמאות כיוצא בדבר: בשמות יח כד נוטל משה עצה מפי יתרו, בס' במדבר כז ז מסכים משה על פי ה' לטענותיהן של בנות צלפחד, וכדומה לזה שם לו ה – לדרישת שבט יוסף. הלא גדולתו של משה רבנו נתגלתה דווקא בענוותנותו, שהניעה אותו גם כאן לקבל את הצטדקותו של אהרן בסבר פנים. ואם דילמאן אומר להלן, כי שגיאה כזאת, אשר בה מדובר כאן, לא היתה יכולה לקרות, משום שמשה השגיח על עבודת הקרבן של אהרן, הרי יש להשיב, כי אותה שעה שמשה פקד על מישאל ועל אלצפן להתעסק בקבורת המתים, והוא בעצמו יחד עם הקהל ערכו את האבל, אשר אהרן ובניו היו מוכרחים להעדר ממנו, היתה מספיקה לבני אהרן לשרוף את שעיר החטאת בלי ידיעת משה. סוף סוף, מעיר דילמאן, הרי לא נרמז לעיל ט טו אפילו רמז קל, כי נעשתה כאן שגיאה. ברם, שם לא נאמר גם שהשעיר שורף. שם מסופר על מעשי העבודה ליד המזבח בלבד (ראה לעיל על ט יז). רק אחר כך, בפרק י פסוקים יב ואילך, מסופר על מה שנעשה בשיורי הקרבנות.
ומה שנוגע למהימנותם של הפרקים ח-י, הרי יש לשים לב, פרט למה שכבר העירונו במבוא לויקרא ('קדמותו של ספר ויקרא'), כי על אף ההתאמה הכללית בין סדר הקרבנות במילואים לבין הדינים שבפרקים א-ז, יש כה הרבה הבדלים בפרטים (גם בביטויים), שמקבלים את הרושם, שכאן מדבר אלינו אותו "המחבר" עצמו של הפרקים א-ז, שנותן את פקודותיו כמחוקק עצמאי, בלי לראות את עצמו קשור לתכנית הקודמת, השוה למשל: ט: ח, יא, יז. י יד והביטויים להלן ט יז ("מלא כף" במקום "קמץ"), ט יט ("המכסה") וי, יד-טו. האופי הבלתי תלוי של פרק ח לעומת שמות כט מתבלט בהשלמות ובביאורים הרבים שניתנו שם. השוה: ח: ב, יא, כא, כו, ל, לג. השערתם של קונן ואחרים שויקרא ח מאוחר הוא, נדחתה גם על ידי דילמאן בספרו L E מהד' ג, עמ' 498.