אור ברסלב

פירושי רד"צ הופמן על ויקרא· רבי דוד צבי הופמן

פרק טז · פסוק א

פרק טז

הכפרה הכללית של המקדש

הכהנים, וביחוד הכהן הגדול, עלולים יותר מאשר המון העם, להיענש בעונש מיתה בגלל חטאים במקדש ה', ולכן: לאחר שבחתימת פרק טו (פסוק לא) הוזהרו בני ישראל להתרחק מכל טומאה, שלא ימותו בטמאם את משכן ה', באו כאן שתי אזהרות: מצד אחד, מוזהר הכהן הגדול, שלא יתקרב אל קודש הקדשים אלא בתנאים מסוימים, "ולא ימות" כאשר מתו בניו לפני זמן קצר. ומצד אחר, ניתן הצו לכפר שנה שנה על הטומאה שטימאו בני ישראל את המקדש בעוונותיהם, במישרין או בעקיפין. כי רק כדי להשיג את הכפרה הזאת ואחרי תום עבודת הכיפור הזאת הותר לכהן הגדול כבא כוחו של עם ישראל לבוא אל קודש הקדשים לפני ה'. וליום שבו הכהן הגדול מכפר על כל ישראל, נקבע גם צום כללי ועמו גם ביטול כל מלאכה.

פרק טז מכיל: הקדמה (פסוקים א-ב), חוק הכפורים שמורכב משתי פיסקאות ראשיות (פסוקים ג-כג ופסוקים כד-ריש לד), ובסופן נוספה צורת ההוצאה לפועל של החוק (סוף פסוק לד).

עקב מותם של שני בני אהרן, הוזהר אביהם, שלא יבוא בכל עת אל הקודש, כי כבוד ה' ייראה שם בענן. אחרי הקדמת איסור זה, בא החוק בדבר הכפרה הכללית, שלשמה הותר לכהן הגדול ליכנס לפני ולפנים.

החלק הראשון של החוק הזה (פסוקים ג-כג) כולל את הדין בדבר העבודה בבגדי הקודש הלבנים: א. בבואו אל הקודש עליו להביא פר לחטאת ואיל לעולה בעדו, ושני שעירים לחטאת ואיל לעולה בעד העם. מלבד זה עליו ללבוש ארבעה בגדי קודש עשויים בד ולהקדים ללבישה זו טבילה במים (פסוקים ג-ה). ב. ההכנות שעל אהרן לעשות, לעבודה בקודש הקדשים: מגיש את פר החטאת אשר לו, עושה מעשה כיפור (ע"י סמיכה ווידוי), מעמיד את שני השעירים וקובע בגורל מי מהם לה' ומי יישלח לעזאזל (פסוקים ו-י). ג. העבודה בקודש הקדשים וכפרתו. בראשונה יישחט פרו של הכהן הגדול ודמו יובא אל קודש הקדשים לכפר בו, אך בטרם יבוא הכהן הגדול אל מבית לפרוכת צריך שענן קטורת יכסה את הכפורת, מקום משכן השכינה, כדי שהכהן הגדול לא יבוא לידי סכנת מות. ואחרי שחיטת שעיר החטאת אשר לעם יובא גם מדם השעיר הזה אל מבית לפרוכת. משתי החטאות הוזה הדם אחת למעלה ושבע למטה, ובזה כופר קודש הקדשים מטומאות בני ישראל ומכל חטאתם, ובהזיות אחרות יכופר גם האוהל מועד. ובהיות הכהן הגדול באוהל מועד לא יימצא כל אדם שם (פסוקים יא-יז). ד. כפרת מזבח הפנימי, שהיא נעשית כרגיל רק פעם אחת בשנה ככפרת קודש הקדשים (שמות ל י), נעשית בהזיה על קרנות המזבח ושבע זריקות על גב המזבח בדם הפר ודם השעיר (פסוקים יח-יט). ה. כפרה בעד העם על ידי השעיר לעזאזל וסיום העבודה בבגדי הקודש, על ידי סמיכה ווידוי ניתנו עוונות העם על ראש השעיר, ואחרי כן משתלח השעיר, נושא העוונות, אל המדבר. ועם היראות הכהן הגדול לפני ה' מסתיימת לבסוף העבודה הקדושה ביותר. בגדי הקודש הורדו ונגנזו לשם שמירה (פסוקים כ-כג).

בחלק השני (פסוקים כד-לד) ניתנו הוראות בדבר עבודת הכהן הגדול בהיותו לבוש בגדי כהן רגילים, ועוד דינים אחרים: א. הכהן הגדול מסדר את שתי העולות בבגדי כהונה רגילים, שלפני לבישתם צריך הוא לרחוץ במקום קדוש (פסוק כד). ב. מקטיר את חלבי החטאות על המזבח (פסוק כה). ג. המשלח את השעיר לעזאזל, מותר לו לבוא אל המחנה רק לאחר שרחץ במים וכיבס את בגדיו. החטאות נשרפו מחוץ למחנה, וגם זה שעסק בשריפת החטאות מותר לו לבוא אל המחנה רק לאחר שרחץ במים וכיבס את בגדיו (פסוקים כו-כח). ד. אחר כך נקבע לחוק עולם לצום בעשירי לחודש השביעי ולשבות מכל מלאכה, כי ביום הזה יכפר ה' על כל העוונות (פסוקים כט-לא). ה. אך ביום הזה יכפר גם הכהן הגדול אשר יהיה בימים ההם את קודש הקדשים, את אוהל מועד ואת המזבח בעד הכהנים ובעד כל העם (פסוקים לב-לד). – כל הצווים האלה קיים אהרן (פסוק לד סיפא).

עד הזמן האחרון הודו כמעט כל המבארים באחידותו של חוק יום הכפורים. קואנן (במבוא שלו עמוד 83) ודילמאן (בפירושו) כבר מחליטים בוודאות, שהפרק שלפנינו הוא חוק אחיד ושייך לעיקר "תורת כהנים" (Pg). אך בנצינגר (ב – Zeitschr. f. altt. Wissensch 1889, עמ' 65 ואילך) ניגש לניתוח בקרתי של פרק זה, שנתקבל על ידי המבקרים האחרונים (בינץ', ברטהולט) ברצון, לפי זה יש בפרשתנו שני חוקים שונים, כביכול. הראשון (פסוקים א-ד, ו[או יא רישא], יב – יג, לד סיפא) קובע את התנאים, שבהם יוכל אהרן להיכנס אל הקודש בלי לסכן את חייו, והשני כולל את המצוות על דבר יום הכפורים השנתי, ואף הוא מורכב מחלקים שונים זה מזה. החוק הראשון המקורי על דבר יום הכפורים נכלל בפסוקים כט-לד רישא, בעוד שהעבודה השייכת לאותו יום (פסוקים ה, ז-י, יד-כח) ניתוספו על ידי מישהו אחר. – אך כדי להגן על ההשערה הזאת בדבר מקורות שונים, היה צורך לחשוד בכל אותם הדברים של החלק האחד המכוונים לפסוקים השונים מהם, כביכול, שבחלק האחר, שהן הערות שנרשמו בזמן מאוחר בשולי הגליון, בלי שהיתה באמת סיבה מספקת לפסול אותן הפסקאות! מלבד זה מעיד פרק ט שבויקרא, ששם נדרש חוץ מקרבנו של אהרן עוד קרבן של העם, שגם בפרק שלפנינו קרבנותיהם של אהרן ושל העם שייכים זה לזה, בפרט כשאנו רואים שקרבנו של אהרן בפרק ט ב דומה לזה שבפרק טז ג (השוה לעיל על ט ב). גם הרבה ביטויים בפרק טז דומים לאלה שבפרק ט, ולכן אין הצדקה להפרדת טז ה מטז ג. ועוד פחות מזה מוצדק לעשות את חוק יום הכפורים בפסוקים כט-לד רישא לחטיבה בפני עצמה, שאין לה קשר לפסוקים א-ד של פרק זה, שהרי באופן זה פסוק לב בלתי מובן כלל. אם קודם לכן דיבר הכתוב תמיד על אהרן (פסוקים ב-ג, ו, ח-ט, יא, כא, כג), היה נחוץ אחרי כן לקבוע – מכיון שמה שנצטווה לאהרן נשאר בתקפו לדורות ("חוקת עולם") – שאחרי מות אהרן יעשה ממלא מקומו את העבודה ביום הכפורים.

ממש כך צווה גם לעיל ו טו, שממלא מקומו של אהרן יקריב את מנחת המרחשת של יום יום, כמו שהקריב אותה אהרן (השוה גם שמות כט, כט-ל). אולם מה צורך היה להעיר בחוק שניתן לכהן הגדול (כשלא נזכר שום שם), שצו זה חל גם על ממלא מקומו, כאילו ממלא מקום זה לא היה אף הוא כהן גדול? השוה לעומת זאת כא י. וכשנגיע למקומו של פסוק לג נוכיח, כי הוא לא יובן אלא דווקא בשייכותו אל הפסוקים הקודמים לו שענינם כפרת הקודש. ואף הקושיות שעוררו את בנצינגר כדי להצדיק על ידיהן את ספקותיו באחידותה של פרשתנו יתורצו להלן.

מלבד כפרת הקודש ביום הכפורים, מצווה התורה בשני מקרים נוספים לטהר את הקודש. והם: אם הכהן המשיח יחטא (ד ג ואילך), ואם כל עדת ישראל ישגו ונעלם דבר מעיני הקהל (ד יג ואילך). בשני המקרים האלו, שבהם יש ענין של חטא בשגגה מספיק מעשה כפרת הקודש (ראה לעיל על ה יז), ואין צורך בהבאת דם הקרבנות אל תוך הקודש. רק ביום הכפורים, שבו עומדים לכפר גם על הזדונות, היה צורך לכפר גם על קודש הקדשים. ולכן הציווי ביחזקאל מה, יח, כ על מעשה כפרה רק כדי לכפר את הקודש, מבלי לכלול גם את קודש הקדשים (שם מא, ד), שתי פעמים בשנה, מכוון אל חוקי קרבן החטאת שבתורת כהנים, ד, ג-כג, ולא אל חוק יום הכפורים שלפנינו. פרטים נוספים בענין זה יש למצוא ב – Magazin f.d. Wisswnsch. d.Judenth., 1876, עמ' 18 ואילך.

על השאלה: אימתי ניתן החוק של יום הכפורים, ידובר להלן בפרשת המועדים, פרק כג.

הספרות השייכת לעניננו: משנה יומא עם התוספתא ותלמוד בבלי וירושלמי. – ווכסלר בכתב העת של גייגר, 1863, עמוד 113 ואילך, שכנגדו יצאתי במאמרי: Das Alter des Versohnungsfestes בMag. f. d. W. d. J. 1876 עמ' 185-178. בנצינגר, שם, 1889, עמ' 89-65. ב. ד. אירדמאנס, De groote verzoendag ב Th. Tijdschrift 1904, עמ' 17 ואילך.

ויקרא טז, א-ב. "וידבר וגו'". הפרשה הזאת היתה צריכה לפתוח – כמו מרבית הפרשיות – במלים "וידבר ה' אל משה לאמר וגו'". אלא שלנותן התורה היה טעם מיוחד לקבוע את זמן הדיבור הזה, וזה היה צריך להינתן בפסוק מוסגר אחרי "וידבר אל... משה" (הקטע "אחרי... וימותו" הוא מאמר מוסגר). ואחרי הפסקה ארוכה כזו על ידי הפיסקה המוסגרת, אי אפשר להמשיך פשוט את הפסוק במלה לאמר, אלא מן ההכרח לחזור על כל הפסוק, ולהתחיל מתחילתו, אך לא במלה 'וידבר' אלא במלה 'ויאמר', כהקבלה למלה 'לאמר'. השוה: שמות לה, א, ד. ויקרא כג, ב, ד ועיין רמב"ן, שם. אמנם, כיוצא מן הכלל ממשיך דברים ה ה אחרי הפסקה ארוכה על ידי קטע מוסגר, במלה "לאמר", בלי לחזור על כל הפסוק.

"אחרי מות". מכיון שבקביעת הזמן כאן נכלל גם הנימוק לאיסור, הוצרך הכתוב להקדימו. במדרש רבה לפסוק זה אומר בר קפרא, שבני אהרן חטאו גם בזה, שנכנסו לקודש הקדשים. ראה לעיל על י א. זאת היא גם דעתו של ראב"ע. אך הרמב"ן משיב, שהתורה (בפרק י פסוק א, ובבמדבר כו סא) מציינת בכל פעם את החטא רק במלים "הקרב אש זרה", ואילו היו רוצים להסיק מתוך האזהרה שניתנה כאן לאהרן, שבניו התקרבו אל קודש הקדשים, כל שכן שהיה אפשר להסיק מתוך האזהרה שניתנה לאהרן בפרק י פסוק ט, סמוך אחרי מות נדב ואביהוא, לא לשתות יין בבואם אל הקודש, שבני אהרן נכנסו שתויי יין לתוך המקדש. ואף אין להעלות על הדעת שהבנים נכנסו אל קודש הקדשים והקטורת בידם, שהרי ידעו שאביהם הקטיר את הקטורת רק על מזבח הזהב. לדעת הרמב"ן כוונת הכתוב היא: מכיון שבני אהרן מתו בקרבתם לפני ה' לעשות את עבודתם, הוזהר אהרן כאן, שלא יבוא אל קודש הקדשים אלא באותו יום שה' יקבע ובאותם הקרבנות שה' יצווה לו, כי אילו היה נכנס בלי להתחשב עם תנאי ההכנה האלה, היה מת כאשר מתו בניו. אמנם, הובאה גם בספרא דעתם של שני תנאים, שלפיה נענשו בני אהרן עונש מות על שנכנסו אל קודש הקדשים (השוה לעיל על י א).

"בקרבתם", מן שם הפועל קרבה (שמות לו ב, מ לב).

תוכן העניינים

פירושי רד"צ הופמן על ויקרא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה