פירושי רד"צ הופמן על ויקרא· רבי דוד צבי הופמן
פרק טו · פסוק יט
טומאת נידה
האשה שיש לה וסת, טמאה שבעת ימים, מטמאה משכב ומושב, כמו הזב, ומטמאה את בעלה בביאה טומאת שבעת ימים. להלן יח יט נאסרה על האשה ההתקרבות במשך ימי הנידה, ובפרק כ יח נאסרה בעילת נידה באיסור כרת (עיין פסוק כד).
"דם יהיה", זה פירוש ל"זבה", לא כל מיני זיבה מטמאים את האשה, אלא דם בלבד. מראות הדם מתוארים במשנה נדה יט.
"זבה בבשרה", אף אם בא מחמת אונס, היא טמאה (נדה לו:).
"בבשרה", לשון נקיה, כינוי לבשר ערותה.
"שבעת ימים", שלמים תהיה בנידתה. לכן נידה ויולדת טבילתן בלילה אחרי יום השביעי (פסחים צ:). ואין הבדל בין אם ראתה רק ביום אחד ובין אם ראתה בכל שבעת הימים, כיון שפסקה לראות דם ביום השביעי טובלת בערב וטהורה. לא כתוב "תהיה נדה" אלא "תהיה בנדתה", משום שהכינוי נידה מקורו עוד בזמן שלפני מתן תורה והאשה היתה כבר אז נבדלת בימים אלה מסביבתה (השוה בראשית לא לה), לכן בא חוק התורה רק להגביל את זמן התבדלותה וגם לתת את דיני טהרתה.
"הנוגע בה יטמא", מובן מאליו, שהוא יטמא וגם בגדיו יטמאו, כי הלא אפילו הנוגע במשכבה יטמאו גם בגדיו לפי פסוק כא.