פירושי רד"צ הופמן על ויקרא· רבי דוד צבי הופמן
פרק ט · פסוק כד
"ותצא אש", לדעת רשב"ם זהו הביאור ל"וירא כבוד". אולם את ההנחה הזו סותר הפסוק בדברי הימים-ב ז א, שלפיו אש וכבוד ה' הם שני ענינים.
"מלפני ה'". לדעת הרשב"ם: מקודש קדשים, אבל חז"ל במכילתא דמילואים ובתוספתא סבורים, שהיתה אש מן השמים, השוה דברי הימים-ב, ז, א.
"ותאכל". לדעת הרשב"ם לא היתה עדיין אש על המזבח, ומשמעות הקטיר בפסוק יד היא: שם על המזבח כדי להקטיר, כך מתרגמים גם השבעים: ἐπέθηκεν. אולם, מכיון שבשבעת ימי המילואים עלו הקרבנות ב"אש של הדיוט", מסתבר כי גם ביום השמיני הונחה בתחילה אש של הדיוט על המזבח, כפי שמניחים הרבה מבארים, והאש מן השמים באה רק כדי לאכול את הקרבנות, ששריפתם נמשכה כרגיל כמה שעות, ברגע אחד.
"ואת החלבים", היינו האימורים, על הקומץ לא מדובר כאן, משום שהוא אוכל כבר על ידי "האש של הדיוט".
"וירנו", השוה דברי הימים-ב ז ג.