פירושי רד"צ הופמן על ויקרא· רבי דוד צבי הופמן
פרק ז · פסוק כו
"לעוף ולבהמה", כלומר במה שנוגע לעוף ולבהמה (השוה איוולד 310 a). על דבר איסור חלב ודם ראה לעיל על ג יז.
את הדעה שמביע ראב"ע, שרק חלב קרבנות נאסר, קיבל גם קייל, שמוסיף עוד שבמדבר לא אכלו שום בשר אחר אלא רק בשר קרבנות ולכן נאסר כל חלב, ואילו אחרי כן, כשהותר גם בשר תאוה, פקע ממילא איסור החלב בבהמות אלו. וקנובל מסופק מה לעשות בחלב בהמות שחוטות, כי הלא רק החלב של נבלות ייעשה לכל מלאכה. סברתו של ראב"ע מוצאת לה, כנראה, סעד במלים "אשר יקריב ממנה אשה לה'". אולם הפסוק הזה בא רק להגיד, כי חלב אותן הבהמות בלבד אסור, שראויות להביאן קרבן, כלומר "שור כשב ועז". סגנון כזה בכוונה דומה נמצא בויקרא כז: א, יא.
את זאת שאין פסוק כד משמש סיוע לראב"ע, כבר הראינו לעיל. ראב"ע התאמץ עוד להוכיח כי השקפתו היא הנכונה, בהסתמכו על הפסוק בדברים יב כג, שאוסר אכילת דם של בשר תאוה בלי להזכיר את איסור החלב, ואשר אפשר להסיק ממנו כי החלב של בהמות חולין מותר. אולם, המסקנה הזאת היא מוטעית, כי מאחר שנאמר כאן בפסוק כג: "כל חלב שור וכבש ועז לא תאכלו", אין היתר החלב יכול לבוא כי אם רק על ידי ביטולו המפורש של האיסור, אבל העובדה שהתורה עוברת על זה בשתיקה, אינה מספיקה כדי לבטל את האיסור. ואילו רצו להסיק מן העובדה שאיסור הדם נשנה ואילו איסור החלב לא נזכר שם, שאיסור החלב נתבטל, הרי היו יכולים להסיק מן הפסוק בויקרא יז י, אשר חזר ושינן איסור הדם בלי הזכרת איסור החלב, שאיסור זה נתבטל עוד במדבר תיכף אחרי הכרזתו, וזה בוודאי מן הנמנע. להוכחה כזאת אין לפי זה שום יסוד. אלא וודאי כי הישנות איסור הדם פעמים ושלוש באה, משום, שכפי שהעיר הספרי לס' דברים יב כג, "שהיו ישראל שטופין בדם לאכלו". החזרה על איסור הדם הרי באה בס' דברים פרק יב בקשר למצות השחיטה, ושם בוודאי לא היה המקום מתאים כלל לאיסור החלב. וחוץ מזה הובא איסור הדם בכתוב באופן בולט בקשר הדוק לאיסור בשר תאוה במדבר ולחוק לזרוק את הדם על המזבח (השוה ויקרא יז), ועל כן היה בשעת ביטול האיסור של בשר תאוה צורך מיוחד להדגיש שאיסור הדם אמנם יישאר בתקפו. אבל באותו פסוק שאוסר בשר תאוה לא נזכר בכלל איסור החלב. ומה שנוגע לקשר בין איסור זה ובין הקרבת החלב, הרי, לפי הערת הרמב"ן, לא רק חלב הקרבנות נאסר, כי אם כל חלב, ואפילו אותם החלקים שלא נצטרפו לנתחי הקרבן, כגון חלב שעל הטחול, ומצד אחר מה שאיננו בגדר חלב היה מותר, הגם שהיה עולה לקרבן, כגון: שתי הכליות, אליה, יותר. ולכן לא היה שום צורך לחזור בדברים פרק יב אגב היתר בשר תאוה על איסור החלב.
ולא עוד אלא, כפי שאפשר להוכיח בהחלט, אסור החלב גם בבהמות שלא הקריבו אותן (הערות אלו באו במקצת כבר ברמב"ן ובפירושו של ויזל), שהרי: א) לא היה צורך לאסור את החלב שעלה על גבי המזבח, כמו שלא היה צורך לאסור את בשר העולה. ואם תאמר, שהיה צורך להבליט את עונש כרת, יש להשיב: מדוע לא נזכר איסור כרת גם באכילת בשר העולה? ב) בפסוק כה לא היה צריך להאמר "כל אוכל חלב מן הבהמה אשר יקריב ממנה אשה לה'", כי היה צריך להאמר "כל אוכל חלב מן הבהמה אשר יקריב אשה לה'", מכיון שהחלב עצמו מוקרב "אשה לה'". ג) מדוע נאסר בפסוק כד חלב נבילה? הלא את הנבילה אין מקריבים: ואם נחשב החלב כבשר נבילה, איך בא עונש כרת על אכילתו בפסוק הבא (פסוק כה)? הלא אכילת נבילה אינה בכרת. ואם באכילת חלב נבילה אין עונש כרת, היה צריך פסוק כה לבוא קודם פסוק כד. ועוד, לפי הפשט הפשוט אי אפשר שכאן מדובר על איסור נבילה מה שיוצא מתוך מה שכתבנו לעיל על פסוק כד (על המלים 'ואכול לא תאכלהו', שאין איסור נבלה בויקרא כלל). ד) כיצד היה אפשר לאסור "כל חלב שור וגו'"? ואפילו אם נאמר, שכל אלו הבהמות לא הותרו באכילה אלא בתורת שלמים, והיה אפשר להניח שכולן היו שלמים, הרי היה צורך להוציא הבהמות שהיו בעלות מומין ושלא היו ראויות להקרבה. אלו היה נאסר רק החלב של הקרבנות, לא היה יכול הכתוב לאסור בפרק ג יז "כל חלב וכל דם" כאחת בפסוק אחד, מכיון שהדם וודאי שנאסר גם בשחיטת חולין.