פירושי רד"צ הופמן על ויקרא· רבי דוד צבי הופמן
פרק ז · פסוק טו
טו – יח. הדין כי בשר זבח התודה ייאכל ביום קרבנו חל בוודאי גם על הלחם. חכמינו למדו את זאת מתוך הביטוי "קרבנו", אשר בו צויין לחם התודה בפסוק יד. מסייע לדעה זו פסוק לב בפרק ח, ששם הודגש בדיני איל המילואים: "והנותר בבשר ובלחם באש תשרפו". אולם הדין שבפרשתנו כולל לא רק תודה ושלמים כי אם גם קדשי קדשים: מנחה, חטאת ואשם. אפשר אולי להסיק את זאת מקל וחומר. ולפיכך צריך להניח, כי בסוף תורות הקרבנות ייקבע הזמן שבו נאכל הקרבן. ושם מבדיל הכתוב בין קרבנות שנאכלים רק ליום אחד, ולאלה שייך קרבן תודה, ובין קרבנות שנאכלים לשני ימים, היינו נדר ונדבה. יש להניח, שגם לחטאות ומנחות נקבע זמן כזה, וכן אפשר לשער שלקודש קדשים נקבע זמן מוגבל יותר. הלא לעיל בדיני חטאת צווה, כי הכלים שהקרבן בושל בהם טעונים מריקה ושטיפה, או יישברו, משום שמה שספוג בהם נהיה לנותר. אותו הדין חל גם על חטאת. חוץ מזה מוכח אותו דין מתוך י יט גם לגבי חטאת. שם הרי מתנצל אהרן על המעשה ששעיר החטאת נשרף, בזה, שבאותו יום שקרה לו אסון כזה אסור היה לו לאכול חטאת: "ואכלתי חטאת היום וגו'". זה מעיד על ההנחה שהחטאת אינה נאכלת ביום המחרת. חז"ל לומדים דין נותר בחטאות ואשמות מתוך הביטוי "זבח", שכולל את כל הקרבנות הנשחטים. ואיך שיהיה הדבר, הדין כשלעצמו מבוסס היטב בכתוב. וליתר חיזוק משמשים דברי יוספוס (קדמוניות ט ג וד). – על-דבר הצורה הדקדוקית "יניח" עיין איוולד (114 c).
הטעם של איסור נותר אינו כדי להכריח את המקריב לשתף את העניים בסעודת הזבח (כפי שסוברים תיאודורט, קלריק, י. ד. מיכאליס, רוזנמילר .Schol ובמקצת גם פילון), וגם לא מפני חשש הרקבון (מורה נבוכים ג מו, קייל, קנובל, ביר ובמקצת גם פילון .m 245 de vict p). הנימוק הזה גם אינו הולם את המנחות ואת לחמי התודה. את הטעם יש לראות בכך, כי מי שיושב אל שולחן ה' אסור לו לאגור מלאי, אלא עליו להביע את בטחונו בה' על ידי זה שאוכל את מתנת ה' באותו יום ומצפה שליום המחרת יקבלה מחדש מידי ה'. זה היה גם טעם האיסור להשאיר מן המן עד יום המחרת (שמות טז יט), משום שזה היה סימן להעדר בטחון בה'. יוצאים רק השלמים שמביאים בשעות הצלחה גדולה ביותר, שבהן מצאה הברכה הזאת שניתנה על ידי ה' את ביטויה בקרבן, אשר על כן לא נאסר הנותר מהם ליום המחרת. אך גם במקרים אלה אסור היה לאגור מלאי, רק הארכת זמן האכילה עד לשתים עשרה שעות היתה מותרת.