אור ברסלב

פירושי רד"צ הופמן על ויקרא· רבי דוד צבי הופמן

פרק ז · פסוק ח

פסוק ז

"לכהן לו יהיה", כלומר: לכהן יהיה (השוה איוולד 314 a). כמובן גם כאן, כמו לעיל, הכוונה לכל בית אב ששרת באותו יום.

בקשיים רבים מאלה אנחנו נתקלים בחוק חלקי הקרבנות שבמנחה. כאן מחלק פסוק ט את מנחת מאפה תנור, מרחשת ומחבת לכהן המקריב, ובפסוק י נאמר: "וכל מנחה בלולה בשמן וחרבה לכל בני אהרן תהיה" - שייכת לכל בני אהרן בשוה. מה פירוש "מנחה בלולה בשמן"? רוב המפרשים, כראשונים כאחרונים מניחים, כפי המוכח לכאורה, שזוהי מנחת סולת ומנחת ביכורים (ב: א, יד), היינו אותן המנחות שנזכרו בפרק ב אך לא הובאו כאן בפסוק הקודם. ואף על פי שלפי הפירוש הנ"ל שינתה התורה בהדיא את דיני חלוקת מנחת סולת מדיני החלוקה של מאפה התנור, מחבת ומרחשת, מתאמצים אחדים בעקבות הרמב"ם (הל' מע"ק י טו) לתאם את הדעה הזאת עם המסורה, שלפיה לא הבדילו בין סוגי המנחות השונים בענין החלוקה לכהנים. הרמב"ם מחליט, כי פסוק י מביע את הדין, שיש לחלק את כל המנחות במנות זעירות לכל הכהנים, ולא "מנחה נגד מנחה". החוק הזה חל על כל הקרבנות, אולם פורש במיוחד במנחת סולת, משום שעל פי חלוקה זו מגיע לכל אחד מן הכהנים רק מעט מזעיר סולת, שאי אפשר ללוש או לאפות אותה, ואפשר היה להניח כי צריך להעדיף חלוקת "מנחה נגד מנחה". את הסברה הזאת קיבל הירש. ויזל נוטה לדעה, שפסוק י הוא ביאור לפסוק ט, היינו המכוון ב"כהן המקריב" בפסוק ט הוא כל בני אהרן שעוסקים באותו יום בעבודה. המלים "מנחה בלולה בשמן וחרבה" באות גם ללמד, ששיירי מנחת עומר, מנחת חוטא ומנחת סוטה (ראה בפתיחה: תכנה של תורת הקרבנות), שייכים לכהנים, הטעם, מדוע נזכרו בפסוק ט דווקא אותן שלוש המנחות שנאפו, אין אנו מוצאים אצל המחברים הנ"ל.

ועתה נבדוק את ביאורי אותם המפרשים שסוטים מן המסורת. קנובל סובר, כי מנחה בלולה היא היא מנחת נסכים. אך אין להניח כי מנחת נסכים מתחלקת בין הכהנים, שכן זה סותר לא רק את מסורת התלמוד (מנחות עד:), אלא מנוגד גם לדברי יוספוס, (קדמוניות ג ט ד). חוץ מזה אין להעלות על הדעת שתוספת העולה שייכת לכהנים. אדרבה, לא היה צורך להזכיר את זאת שם בפירוש, כי רק "מנחות הנקמצות" חולקו בין הכהנים, ואילו הסוגים האחרים עומדים בתכונתם של "אשי ה'" (עיין לעיל על ב א. אגב: בויקרא כג יג נקראת גם המנחה "אשה"). חוץ מזה לא מסתבר, כי הכתוב התכוון בביטוי "מנחה בלולה בשמן" אל "מנחת נסכים", שלא נזכרה עדיין, ואף לא אל אחת המנחות שעליהן כבר דובר. רוב המבארים האחרים מזהים את "מנחה בלולה בשמן" עם "מנחת עומר" ו"מנחת סולת".

והנה אותם המפרשים שמוצאים כאן בכתוב בענין החלוקה הפרש בין המנחות שנאפות ושאר סוגי המנחות, נמצאים במבוכה גדולה בחפשם נימוק להבדלה זו. הרמב"ן סובר, שאפשר היה לשער, כי המנחות שנאפות ניתנו לכהן שעשה את העבודה, כדי לפצות אותו על הטרחה שבאפיה. בכל זאת עדיפה לגביו תפיסת חז"ל, שאינם מודים בהבדל בין שני סוגי המנחות. ובצדק, כי איפה נמצא אף רמז קל לדין שהכהן שבשירות מחויב גם לאפות את המנחה? אדרבה, מתוך פרק ב דלעיל יוצא, שלכהן לא היה שום עסק באפית המנחה. קנובל סובר בענין טעמו של ההבדל כך: את הסולת אפשר היה לאסוף, ואילו את המאפה היה צריך לאכול מיד. אך, אילו היה כך, היו צריכים לחלק קודם את מנחות מאפה, כדי שיאכלו אותן מהר. כך ממש היו צריכים לנהוג בבשר החטאות והאשמות. ועור העולה – האם לא היתה אפשרות לשמור אותו? ולבסוף: קייל (שלדעתו, אגב, מנחת עומר היינו מנחת חרבה) לא יכול למצוא מוצא מתוך המבוכה על ידי ההנחה שמנחות מאפה היו באות רק במקרים בודדים מיוחדים וגם הן בכמויות קטנות, ואילו הסוגים האחרים היו הרגילים והיו מספקים יותר ממה שהכהנים שבשירות יכלו לאכול או להשתמש בהם. אולם הכהנים שבשירות וודאי שהתחלפו בעבודתם. ומהו, איפוא, ההבדל, בין אם כל המנחות נחלקו בין כל הכהנים ובין אם ניתנה לכהן שעושה את העבודה? ועוד: האם יכול היה הכהן שעשה את העבודה לגמור באופן קל יותר את אכילת החטאת או האשם מאשר את חלקו במנחה?

(דילמאן רוצה להצדיק את השקפתו של קנובל, ולכן מניח ששמרו על מלאי של סולת במקדש לטובת ציבור הכהנים, מה שלא היה אפשר במאפה, אבל בכל מקרה יחיד, היה המאפה מעט יותר מכדי לספק את החלוקה לכל הכהנים. ברם, חוץ מזה, שלפי המסורת, אשר יש לה סימוכין בפרק ח לב, כל מנחה הפכה ביום המחרת לנותר ונאסרה, לא הובהר מתוך השערתו, מדוע נתחלק גם עור העולה בין כל הכהנים).

הנה כי כן אנחנו רואים, כי לשוא היתה כל הטרחה למצוא טעם להבדל בחלוקת המנחות השונות. זה מחזק כבר מראש את ההנחה, שחכמינו צדקו, באמרם שהכתוב לא התכוון כלל להבדלה כזאת. אולם במלוא הוודאות ניווכח, כי הדעה המקובלת על פי המסורה היא הנכונה, בשימנו אל לב כי הזיהוי של "מנחה בלולה בשמן" עם מנחת סולת ומנחת עומר אינו הולם את הביטוי אלא הוכנס לתוכו באופן דחוק. גם מנחה על המחבת (לעיל ב ה) נקראת "סלת בלולה בשמן" וכמו כן "מנחת מאפה תנור" ו"מנחת מרחשת" (פסוקים ד וז). ואם המנחות הנאפות גם הן נקראות בשם "מנחות בלולות בשמן", הרי ברור שיש לקבל כאן בהחלט את הביאור, כי הכינוי "מנחה בלולה בשמן" שבפסוק י כולל את כל חוטא ומנחת סוטה. ולפי זה נאמר בפסוק י גם בענין אותן המנחות ששייכות על פי פסוק ט לכהן המקריב, שמתחלקות בין כל בני אהרן. ועוד, כבר העיר ויזל, שלעיל בפרק ב כתוב במנחת סולת וכן במנחת מאפה: "והנותרת מן המנחה לאהרן ולבניו קדש קדשים מאשי ה'" (פסוקים ג וי), בלי להבדיל בענין זה ביניהם. הרי ברור, שהדין "לכל בני אהרן תהיה איש כאחיו" חל על כל סוגי המנחות. זהו רק בטוי שונה במקום "לכהן המקריב". כי אם הכתוב מניח, כפי שהעירונו לעיל, שהעבודות במקדש נעשו חליפות ע"י הכהנים, הרי יוצא, כי המנחות חולקו באופן שוה בין כל בני אהרן, אם יתנו אותן בכל פעם לכהן שבשירות. אבל אנחנו למדים מתוך מה שנקבע כאן, כי אם הכהנים המקריבים היו רבים, מתחלקת המנחה בין כולם, ופסוק ט הוא רק השלמה לתורת המנחה (ו, ז- י). לעיל מדובר על מנחת סולת, וכאן נאמר כי גם המנחות שנאפות שייכת לכהנים, ואפשר היה לחשוב שאלו, בדומה ללחמי תודה, שייכות למקריב, ובא הכתוב בפסוק י ומבאר ביתר דיוק את חוק חלקי הכהנים במנחה. והביאור המדויק הזה היה חשוב כאן במנחה, כי אילולי כן היינו יכולים ללמוד, כי קרבנות צמחים כולם יכולים הבעלים לחלק לפי רצונם כדוגמת תרומה ומעשר.

תוכן העניינים

פירושי רד"צ הופמן על ויקרא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה