פירושי רד"צ הופמן על ויקרא· רבי דוד צבי הופמן
פרק ו · פסוק טז
"וכל מנחת כהן", לרבות את מנחת הכהן שבאה בתורת נדבה.
הנה נוכחנו לדעת כי לפי הפשט הפשוט אמנם לא נזכרה כאן בפירוש מנחת חינוך, וכפי הנראה דעתו של בעל תו"כ היא, כי "זה קרבן אהרן" אינו מציין אלא מנחת חביתין (פירוש המלבי"ם הוא דחוק). ואם כן, מוכרחים להניח, כי הצווי שעל כל כהן להביא מנחת חינוך הוא הלכה למשה מסיני (וראה לעיל בפסוק יב, שאולי לדעת רש"י הוא מדרבנן), שאמנם, אינה כתובה כאן בפירוש אבל ישנה ברמיזה.
נראה לי, כי אפשר להסיק מתוך מנחות עח. שקרבן המילואים נקרא בשם "חינוך" (עפ"י רש"י נגד הרמב"ם), ואילו מנחת חביתין צוינה כקרבן המשיחה של אהרן ("המשחו", השוה תוס', שם). ואני משער, שאהרן ובניו לא הביאו באותו יום מנחות חינוך מיוחדות, אלא המילואים באו במקום מנחת חינוך. ממס' יומא יב. יוצא גם, כי החינוך לא היה צריך להתבטא דווקא במנחת חינוך כי אם גם על ידי מעשה אחר. והנה יום המשחו של אהרן (היינו שבעת ימי המילואים) היה גם ימי חינוך לאהרן ולבניו. קרבן החינוך היה באותו יום קרבן המילואים. ואם הכתוב אומר: "זה קרבן אהרן ובניו וגו' ביום המשח אותו", הרי היינו סבורים שיובאו ראשית: מנחת משיחה של אהרן, שנית: מנחת חינוך של אהרן, ושלישית: מנחת חינוך של בני אהרן. אולם בפסוקים הבאים אנו שומעים רק על מנחת משיחה, היינו מנחת חביתין של אהרן, ונאמר גם כי ממלא מקומו של הכהן הגדול אף הוא מחויב להביא מנחת משיחה כזאת, ועוד נאמר שם, כי מנחת חביתין שמקריב אהרן כוחה יפה גם לשם בניו. ברם, ראינו לעיל (שמות כט), כי קרבן המילואים הובא גם בשם בני אהרן. והנה אם נאמר כאן, שממלא מקומו של אהרן יביא גם הוא אותה מנחת חביתין כמו אהרן, יוצא שכל הכהנים ההדיוטים של הדורות הבאים היו משותפים במנחת חביתין של הכהן הגדול. אך, בעוד שבימי משה יכלו בני אהרן, שנחנכו יחד עם אביהם, לקחת חלק בקרבן החינוך של האב, לא היתה אפשרות זאת בזמנים הבאים, אלא כל כהן היה צריך להביא לעצמו קרבן חינוך. ולפי זה היתה כוונת תו"כ לפרש את הענין כך: "זה קרבן אהרן ובניו ביום המשח אותו", ביום המשח אהרן יהיה קרבנם של אהרן ובניו "עשירית האיפה וגו'", ו"אשר יקריבו לה'" הוא מאמר מוסגר, ופירושו: אשר זה עתה מקריבים את קרבן החינוך שלהם (מילואים - קרבן חינוך).
ייתכן גם, כי בני אהרן נחשבו גם הם לכהנים גדולים (ראה במדבר ג ג וראב"ע שם). הם היו חייבים, איפוא, להביא ליום חינוכם קרבן של כהן גדול (ועל כן נאמר: "זה"), אבל להבא לא יביאו הכהנים ההדיוטים קרבן זה (ויותר נכון היה לפרש כך את האמור במס' מנחות עח. לפי תפיסת הרמב"ם).