אור ברסלב

פירושי רד"צ הופמן על ויקרא· רבי דוד צבי הופמן

פרק ו · פסוק ב

פסוק א

ויקרא ו. א-ב. הפרשה הזאת נאמרה בסיני תיכף אחרי שמות פרק כט (ר' במבוא לקרבנות, על היחס בין שתי פרשיות הקרבנות). בסוף הפרשה הזאת ניתן צו להביא עולה מדי יום ביומו, בבוקר ובערב. את סדר הקרבת העולה אפשר לדעת מתוך הדינים שהובאו באותה פרשה (פסוקים טז-יח) לקרבן המלואים, (אפשר והדינים בדבר עולת צאן נוספו אל פרשת התמיד. עיין לעיל על א י). כאן באו פקודות מיוחדות בדבר התמיד אחרי הישרפו, וגם בדבר קיום האש על מזבח העולה.

"צו את אהרן". בתו"כ מעירים: "אין צו אלא זירוז מיד ולדורות". בביטוי "צו" משתמשים בכל מקום שהמצווה מזורז לעשות את המעשה תיכף ומיד וגם לרמז כי המצוה היא גם לדורות. ובאמת, כל החוקים שבפרשה זו כוחם יפה גם לדורות. אותם החוקים שלא התקיימו לדורות, נרשמו כולם בשמות פרק כט. ואף החוק בדבר עולת התמיד לא היה חל לדורות אילולא ההדגשה "לדרתיכם" (שמות כט מב).

מכך שחוק קרבנות זה והחוקים הבאים אחריו ניתנו תחילה לאהרן ולבניו, יש ללמוד שהחוקים האלה ניתנו בעיקר כדי ללמד את הכהנים. עליהם היה מוטל להבדיל בין הקודש ובין החול (י י) וגם בין קדשי-קדשים ובין קדשים אשר לעומתם הם במובן ידוע חול. ועוד מוטלות עליהם העובדות ומוכרחים היו להיות בקיאים בהן. אף אלה האחרונות אינן נשנות בפרשה שלפנינו, מאחר שנזכרו כבר בשמות כט (ראה מבוא לקרבנות, בסוף הקטע 'שתי הקבוצות שבחוקי הקרבנות').

"זאת תורת". כינוי קובץ מצוות בשם "תורה" נהוג בכתובים תכופות, פעם בפתיחה ופעם בחתימה או בשתיהן יחד. תורה, מן 'ירה' (הפעיל מן ירה), משמעותה הוראה, לימוד. היא יכולה להיות תורה כללית, היינו תורה לכל החיים, שתלמד מה לעשות ומה לא לעשות. במובן זה נקראו כל מצוות ה' "תורת ה'". אבל משתמשים בכינוי תורה גם לציון תורה חלקית מיוחדת. היא עשויה לכלול מצוות המיוחדות לנפש אחת, כמו "תורת הנזיר", "תורת המצורע", או מצוות בענין מיוחד, כמו שלמים, עולה, מנחה או קבוצת מצוות אחרת, שמבחינה מסוימת הן, שייכות זו לזו, כמו "זאת התורה אדם וגו'" (במדבר יט יד).

המלים "היא העולה" זכו לפירושים שונים. יש מבארים (קנובל, פיליפזון ועוד), שהמלה "היא" באה במקום תהי, היינו: העולה תהיה על המוקדה וכו'. ולפי זה האמור בסוף הפסוק מתייחס גם אל ראשיתו, כלומר: היא, היינו העולה, תוקד על מוקדה וכו' כל הלילה עד הבוקר. אולם דרך דיבור בסגנון: "היא היינו העולה" אינה קיימת בעברית מקראית. מלבד זאת מתנגדת המסורת העברית לביאורים אלה, כי לפי ההלכה מותר אמנם לשרוף חלבים ואברים כל הלילה, אבל אין זאת בשום אופן חובה (מגילה כ:). גם שאר הפירושים מוקשים.

נראה כי "תורת העולה" כאן מדברת גם על קרבן העולה, וגם על אש המזבח, מפני שיש קשר בין האש שעל המזבח ובין העולה. האש של המזבח נדלקת על-פי החוק לשם העולה, כל שאר הדברים שנשרפים על גבי המזבח, נחשבים למונחים "על העולה" (ראה לעיל על א ז). לפי זה אפשר היה לכנות את האש שעל המזבח גם בשם "אש העולה", כשם שנקרא המזבח כולו "מזבח העולה". ואם כן, לא ייפלא שהחוקים בדבר האש נקראים בשם "תורת העולה", ביחוד כשאנחנו מבארים את המלה "עולה" במשמעות "עולה בלהב", "נשרפת" (לעיל על א ג). בציווי "ואש המזבח תוקד בו", נכון לראות מאמר ביניים, אשר "תורת העולה" באה אחריו ומתחילה בפסוק ג. (לדעת ש. ר. הירש מסמלת האש על גבי המזבח "אש דת". "עולת התמיד" הוקרבה פעמים ביום לרמוז על מסירותו הבלתי פוסקת של ישראל ל"אש דת", כדי להיטהר על ידה).

ב"תורת העולה" נכללו לפי זה המצוות האלו: 1) מה לעשות בעולה אחר שריפתה. בכל בוקר יש להרים את תרומת הדשן (פסוק ג), ואילו שאר הדשן, במדה והצטבר יותר מדי על המזבח, יש להביאו אל מקום טהור מחוץ למחנה (פסוק ד). 2) הצו שעל המזבח תתמיד האש, לא רק בלילה (פסוק ב), אלא גם ביום (פסוק ה). ולבסוף 3) נמסרת עוד בסיכום (בפסוק ו) חובת קיום האש בין בלילה ובין ביום.

"היא העולה" הוא משפט מבאר למלה "העולה" (ראה במבוא לקרבנות: אחידותה ושלמותה של תורת הקרבנות, תורת הקרבנות שבויקרא ו-ז). המצוה הבאה אינה חלה על כל עולה, כי הכהן אינו מצווה לתרום את הדשן אחר הקרבת כל אחת ואחת מן העולות, אלא רק פעם אחת ביום, היינו בכל בוקר. המצוה הבאה מכוונת לפי זה אל אותה העולה, היוקדת על המוקד כל הלילה. ראשית, היתה כאן הכוונה אל קרבן התמיד של הערב, שהיה מונח במשך כל הלילה על המוקד, בין אם אוכלה בין אם לא אוכלה. אבל המשך הפסוק, הוא משפט כולל ומרבה גם עולות אחרות. ולדברי חכמינו כולל השם עולה כאן לא רק את העולות במובנן המצומצם, כלומר העולה, כי אם כל שעולה באש על המזבח, כלומר גם חלבי השלמים (הם נזכרו במיוחד בפסוק ה). דעה זו היא בוודאי הנכונה, כי בשעה שהכהן מרים את הדשן, "אשר תאכל האש את העולה", הוא יקח ממילא גם את דשן האימורים של הקרבנות האחרים, משום שהרי אי אפשר להפריד רק אותם מתוך השאר. כל שאר עולות או חלבים אינם צריכים להיות בהכרח על המזבח, ואילו עולת תמיד של הערב היתה בכל לילה על המזבח. (המ"ם הזעירה רוצה אולי להשוות "מוקד" אל "יוקד" או אל "יקוד" (ישעיה ל יד), וזה יכול לשמש הוכחה נוספת כי "מוקד" פירושו: שריפה).

על יסוד צורת הכינוי בלשון שיוך לעולה ("מוקדה"), מחליט הרלב"ג, כי בשביל הקרבנות היו נערכות מערכות אש מיוחדות. אולם במס' יומא מה. הובאו שלוש דעות בענין מספר המערכות של המזבח. לפי דעה אחת היו על המזבח שתי מערכות, לפי דעה שניה שלוש, ולפי דעה שלישית ארבע. על כך שהיו לכל הפחות שתי מערכות, לומדים שם מתוך הלשונות: "על מוקדה" ו"אש המזבח תוקד בו", בהנחה כי "אש המזבח" מכוונת למערכה שניה, שאינה מזוהה עם "על מוקדה". "מוקדה" היא המערכה הגדולה לקרבנות, ו"אש המזבח" היא המערכה השניה של הקטורת.

לפי המשמעות הפשוטה באות המלים "ואש המזבח תוקד בו" לשנן, שגם במשך הלילה תוקד האש על המזבח, ודווקא כל הלילה, אפילו לאחר שהעולה נשרפה כליל. הפסוק "ואש המזבח וגו'" צריך להקבע בתוך סוגרים. ומתוך שהפסוק אומר, שכאן ידובר על העולה, שעולה כל הלילה באש על המזבח, נוסף הצו, כי משך כל אותו זמן צריך שאש תוקד על המזבח. אך מכיון שהמלים "העולה על מוקדה" מצוות על קיום האש הזאת, הרי מוצדקים דבריהם של חז"ל, שלפיהם מלבד האש שאכלה את העולה היתה עוד "אש המזבח" שניה.

תוכן העניינים

פירושי רד"צ הופמן על ויקרא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה