אור ברסלב

פירושי רד"צ הופמן על ויקרא· רבי דוד צבי הופמן

פרק ה · פסוק יט

פסוק יח

הפסוק הבא "אשם הוא וגו'" משמש לתורת כהנים מקום להסיק ממנו כמה הלכות. לפי הפשט הפשוט מודגש כאן כי באשם זה נפרע החוב לה'. "אשם" משמעו שמם, חרב, כמו "ויאשמו מזבחותיכם" (יחזקאל ו ו), ובמובן מצומצם יותר: "תאשם שמרון" (הושע יד א), ומכאן גם תשלום הקנס, כפי שכתוב אחרי כן בפסוק כד: "ביום אשמתו" - ביום תשלום חובו, וכך גם כאן: "אשם אשם לה" - הוא שלם את חובו לה'.

הפסוק הזה בסוף אותו הקרבן, אשר לפי שעה בא במקום חטאת, מבהיר לנו במלים מדויקות את ההבדל בין קרבן האשם לקרבן החטאת. כל חוטא חוטא בשני פנים. חוטא, ראשית לעצמו, לנפשו הוא, שנפגעה בטהרתה על ידי החטא ומורחקת מקרבת אלהים שבו מקורה ושלהיות קרובה אליו הוא יעודה. וזה אמור בעיקר בחטאים שזדונם מרחיק את האדם מן האושר שלעתיד לבוא, שפוסלים את הנפש מלהתקרב אל ה', וגורמים לה עונש כרת. חוטאים מסוג זה מחויבים להביא קרבן, שמטרתו בעיקר "לחטאת", כלומר לטיהור. חטאות הובאו בכלל על ידי טמאים, כמו היולדת, המצורע, הזב והזבה, והרי פרה אדומה (במדבר יט), שתפקידה היה לטהר טמאי מתים, קרויה "חטאת" (במדבר יט ט). על הצפורים ששימשו לטהר בית שנראה בו נגע, נאמר (בויקרא יד מט) כי הובאו "לחטא את הבית". לפי זה משמשת כל "חטאת" למעשה טיהור. והחיטוי הוא לא רק טיהור הנפש אלא גם טיהור המזבח או המקדש. כל חוטא מטמא את המקדש שבו שוכן ה' בתוך בני ישראל, את זאת מביעים חז"ל בלשון: "גורם לשכינה שתסתלק מישראל", וגם התורה עצמה אומרת את זאת בפירוש, שנאמר בויקרא כ ג: "והכרתי אתו מקרב עמו כי מזרעו נתן למלך למען טמא את מקדשי". כאן נאמר על מעשה שענשו כרת שהוא מטמא את המקדש. וכך נאמר גם בחטאת יום הכפורים: "וכפר על הקדש מטמאות בני ישראל ומפשעיהם לכל חטאתם וכן יעשה לאהל מועד השוכן אתם בתוך טמאותם" (ויקרא טז טז). וכך נאמר שם על המזבח (פסוק יט): "והזה עליו מן הדם באצבעו שבע פעמים וטהרו וקדשו מטמאת בני ישראל", פסוקים אלו מלמדים אותנו, שהחטאים מטמאים את המקדש ואת המזבח, ומרחיקים מהם בבחינה מסוימת את השכינה, ושזריקות הדם מטהרות אותם ומחזירות את השכינה. מתנות הדם בקרבן החטאת, צויינו כמטהרות את המזבח גם בפר המילואים שהובא בחינוך המזבח (ויקרא ח טו): "ויתן על קרנות המזבח סביב באצבעו ויחטא את המזבח". את הדם של קרבנות הכהן הגדול והעדה כולה היו צריכים להביא לתוך המקדש משום שעל ידי חטאיהם של אלה נטמא גם הקודש, ואילו שגגתו של יחיד לא דרשה אלא חיטוי המזבח. חוץ מזה יוצא, כי יעודן של מתנות הדם היה להשיב לחוטא את קרבת אלהים על ידי טיהור של נפשו וגם של המזבח שנטמא על ידו.

אך מלבד החטא כלפי נפשו, חטא העבריין גם נגד ה' ומתחייב חוץ מענשו השלילי, והרחקתו ממחיצת השכינה, עוד עונש במובן חיובי, הוא נהיה לְאָשֵם לפני ה', ונושא עון. גם החובה הזאת תיפרע על ידי החטאת. תשלום זה נעשה על ידי הקטרת אימורים ואכילת כהנים. בהקטרת החלבים נרמז "אשה ריח ניחח לה'", היינו מסירת הכוחות לאלהים, כעין תשלום עבור הכוח שמנעו מה'. בענין אכילת בשר החטאת על ידי הכהנים נאמר בהדיא: "ואתה נתן לכם לשאת את עון העדה וגו' לפני ה'" (ויקרא י יז), וגם חז"ל אמרו: "כהנים אוכלים ובעלים מתכפרים" (יבמות צ.). המקריב היה עמוס עוון ("נושא עונו"), ומתוך שהכהנים אכלו את חטאתו נשאו מעליו את חטאו ("נושאים את העון"). הם שאפו להיות למופת לעם ולהיטיבו, כדי שעל ידי זה ייפרע חוב ויסולק. בזה היו ל"נושאי עון" במובנו של הפסוק "נושא עון ועובר על פשע" (מיכה ז יח). אולם "וכל חטאת אשר יובא מדמה אל אהל מועד וגו' לא תאכל באש תשרף" (ו כג), אם חדר החטא אל תוך המקדש שזקוק לכפרה, אין בכוחם של הכהנים לעצור בעד הרעה על ידי דוגמתם, ואולי גם להם עצמם חלק בחטא, לכך צריך להוציא אותו מחוץ למחנה ולשרפו שם.

אולם קרבן חטאת אפשר להביא רק אם עבר בוודאות על עבירה שכפרתה דורשת חטאת וודאית, רק במקרים כאלה הרשתה וציותה התורה להפעיל את החיטוי, היינו מתנות דם חטאת, ואילו במקרים אחרים היה זה חילול המזבח, "הבאת חולין לעזרה". במקרים שאי אפשר להביא חטאת, נדרש להביא אשם כדי לסלק את האשם כלפי ה'. לפי זה ברור, כי על ידי חטאים שכפרתם דורשת חטאת, מקפחים אמנם גם את זכותו של המקום, אך חטאה של נפש אדם כלפי עצמה גוברת, ועל כן הקרבן הוא בראש וראשונה חטאת, ואגב אורחא הוא גם אשם, היינו תשלום חוב לה'.

אבל יש חטאים אחרים שהם במידה גדולה יותר עבירות כלפי ה' וקיפוח זכויותיו מאשר חטא כלפי עצמו. במקרים אלה צריך הקרבן לשמש בעיקר תשלום האשם לה', ורק אגב אורחא גם כפרה לנפש, כפי שהעולה באה לכפר על עבירות אחרות (ראה לעיל על א ה). לכן נדרש תמיד אשם במקרים כאלה, שבהם זכויות ה' מקופחות במישרין ע"י מעילה, או בעקיפין, על ידי עבירות שבין אדם לחברו, חוץ ממקרה אחד של אשם תלוי, שמביאים אותו בתורת נדבה במקום חטאת.

באופן הבהיר ביותר מתחוור לנו ענין זה מתוך פרשת ההשלמה לדין אשם גזלות, בס' במדבר ה, ה – ח. שם נאמר, כי אם אדם מועל בחברו, "והשיג את אשמו בראשו", הוא ישיב את חובו לפי הקרן שלו "ונתן לאשר אשם לו", ויחזיר לזה שמעל בו. "ואם אין לאיש גואל להשיב האשם אליו, האשם המושב לה' לכהן", שייך החוב המוחזר לה', אשר נתן אותו לכהן: "מלבד איל הכפורים", את החוב הזה ישלם, מלבד איל הכפורים, אשר גם הוא חוב המוחזר לה'. כאן אנחנו רואים להדיא, שאין כוונת "אשם" אלא תשלום חוב בשביל זכויות מקופחות. ובזה ניתן הסבר על כוונת אשם מעילות (ויקרא ה, יד – טז). אשם גזילות (ה, כ – כו), אשם שפחה חרופה (יט, כ – כב). ערך הקיפוח הגלוי הזה צריך להיות שני שקלים. הנזיר הפיר את נדרו לה' והתחייב לתשלום חובו. הוא חייב לקיים מחדש את נדרו וחוץ מזה להביא קרבן אשם (במדבר ו יב). המצורע חטא לחברו (לשון הרע), לפי ביאור חכמינו, ולכן עליו להביא קרבן אשם (ויקרא יד יב). אך בשני המקרים האחרונים, שבהם מעילתם אינה גלויה, לא דרוש שערכה יהיה שני שקלים. אולם, אשם תלוי שבא במקום חטאת, נוהגות בו החומרות של האשם וערכו צריך להיות שני שקלים. החטאים, שדין עולה ויורד נוהג בהם, הם, קודם כל, שבועת שקר, שבועת עדות ושבועת ביטוי (ה: א, ד). הן מקבילות לשבועות הפקדון (ה כא ואילך). באלה העיקר הוא קיפוח הזכות, ומשום כך קרבנם אשם, בקודמים עיקר החטא הוא בגידת הנפש בה' ע"י חילול השם, שדורשת כפרה. אותו היחס יש בין מעילה (ה טו) ובין טומאת מקדש וקדשיו שדורשת כפרה. בשלושת מקרים אלה החטא הוא קצת קל יותר, אין ענשו כרת (בדבר טומאת מקדש השוה רמב"ן לפרק ה ז), לכן גם החטאת שמביאים קלה יותר.

על ההבדל בין חטאת לאשם השוה הנגסטנברג, Bietr. עמוד 214 ואילך, ווינר Realwörterb. ערך Schuldopfer (שם נזכרו 12 דעות שונות), ריהם בכה"ע Studienu Krit. מ-1854, ומחברים אחרים שנזכרו על ידי קייל ודילמאן. יוספוס בספרו קדמוניות חלק שלישי ט יג, אומר: "מי שחטא מתוך אי ידיעה, הביא כבש ועז נקבה שהם בגיל שוה וכו'. אך מי שחטא ונודע לו חטאו ואין איש יכול להוכיח על פניו חטאת, מביא איל לקרבן". מתוך דברים אלה אפשר היה להסיק, כי ההבדל בין החטאת ובין האשם הוא בזה, כי הראשון הובא על חטאים בלא יודעים, ואילו האחרונים הובאו על חטאים שביודעים. את פרשת הקרבנות קיצר יוספוס מאד בספרו. הוא בעצמו מרמז כי בדעתו להאריך על הנושא הזה בספר מיוחד. לפי זה, נראה, כי יוספוס שם לנגד עיניו רק אשם גזילות (ויקרא ה, כ – כו ובמדבר ה, ה-י). בענין אשם תלוי ואשם מעילות אי אפשר היה לו להגיד שהובאו על חטאים שנודעו, שהרי בזה האחרון נאמר "בשגגה" (ה טו), ובראשון כתוב בהדיא "על שגגתו אשר שגג" (ה יח). וכמו שיוספוס מדבר רק על אשם גזילות, כך מוצאים אנחנו שפילון (247 .Devict M) גם הוא מדבר על שני מקרים. בראשונה הוא מדבר על המקרה שבפרק ה, יד – טז, ואחר כך על זה שבפרק ה, כ – כו: ἐάν τις ψεύσηται περὶ κοινωνίας ἢ περὶ παρακαταθήκης ἢἁρπαγῆςκ.τ.λ.

תוכן העניינים

פירושי רד"צ הופמן על ויקרא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה