אור ברסלב

פירושי רד"צ הופמן על ויקרא· רבי דוד צבי הופמן

פרק ה · פסוק א

פרק ה

פרק ה. א – ה. שלושה חטאים נמנו בפרשה, שלשם כפרתם ניתן להביא קרבנות שונים, בהתאם למה שמשיגה ידו של החוטא, והם נקראים בפי חכמינו "קרבן עולה ויורד". העשיר מביא כבשה או שעירה, העני מביא שתי תורים או שני בני יונה, והעני שבעניים עשירית האיפה סולת.

הראשון שבשלושת החטאים הוא: "ונפש כי תחטא ושמעה קול אלה", חטאה של הנפש קשור בכך שהיא שומעת קול אלה. "אלה" היא קללה, ובד"כ קללה שקשורה בשבועה, כמו במדבר ה כא, שמואל-א יד כד. אך כאן מבארים חכמינו את הביטוי "קול אלה", שהכתוב מתכוון גם להשבעה "שאין עמה אלה". תוכן האלה לא פורש בפסוק, שכן הביאור, כי "והוא עד וגו'" שלאחריו, הוא תוכן האלה, כלומר שבועה כי הוא עד וכו', אין להצדיקו לפי דקדוק הלשון. מסתבר יותר להגדיר "אלה" על ידי המשפט המבאר את המצב שלאחריו, ולפ"ז "והוא עד" הוא ביאור המצב, כלומר שומע קול אלה בהיותו עד (השוה איוולד 341 a).

"או ראה או ידע", מתאר את אופי עדותו, היינו או שראה דבר, כגון שאחד נתן לחברו כסף או שנודע לו דבר זה בדרך אחרת, כגון ששמע את זאת מפי הלווה שמודה בקיום ההלואה. המקרה הראשון הוא ראיה בלי ידיעה, השני ידיעה בלי ראיה (השוה תו"כ ומס' שבועות לג:). ומפני שעדות כגון זו כוחה יפה רק בדיני ממונות ולא בדיני נפשות, מוגבלת חובת הקרבן הזה על מקרים של שבועות עדות בממונות. מן הכתוב "והוא עד וגו'" אנו למדים כי "אלה" משמעותה הזמנה בשבועה להעיד עדות במקרה של דיני ממונות.

"אם לא יגיד וגו'". הפסוק הזה ממשיך את הפסוק הקודם לו, כלומר: אם הוא אינו מוסר עדות, וגורם שיאשם. וכך יש לפרש את הפסוקים כאילו היה כתוב: ונפש כי תחטא ושמעה קול אלה ולא יגיד ונשא עוונו, כלומר: נפש כי תחטא בזה ששמעה קול אלה ולא תגיד ועל ידי זה נושאת עוון. "ונשא עונו" מקביל ל"ואשם" שבפסוקים ב וג.

את הסיבה שמשפט זה הממשיך את משפט התנאי הקודם, מתחיל שוב במלה "אם" ולא בוא"ו החיבור, יש לתלות באורך המשפט המבאר את המצב שבאמצע "והוא עד או ראה או ידע" שמפסיק את המשפט המבאר את המצב שבאמצע "והוא עד או ראה או ידע" שמפסיק את ההמשך. סופו של הכתוב בא בפסוק ה. המשפט שלפנינו ימצא את ביאורו על ידי הפסוק שבמשלי כט, כד: "חולק עם גנב שונא נפשו אלה ישמע ולא יגיד".

את הפסוק בשופטים יז ב, שבו אומר מיכיהו אל אמו: "אלף ומאה הכסף אשר לקח לך ואת אלית וגם אמרת באזני וגו'", לא הייתי מבאר כפי שמפרשים אותו אחרים, כאילו היתה אמו של מיכיהו מקללת את הגנב. אלא ביאורו הוא שהאם השביעה את כל הנוכחים, להגיד לה מי הוא הגנב, אם הוא נודע להם. כך גם מתרגם יונתן "ואת אומית". וזה מבאר לנו גם את המלים הנוספות "וגם אמרת באזני". הבן אומר: את אמרת באזני את השבועה, ולכן אני מחויב להגיד לך מי הוא הגנב. מכאן אנו למדים, כי בכל מקרה גניבה היה המנהג להטיל על כל היודעים בענין זה את החובה בשבועה או באלה להגיד מה שיודעים, ואין שום צורך לפירוש נוסף של הביטוי "אלה". ומובן מאליו, כי החוק הזה כוחו יפה בכל מקרי משפט, אשר העדים היודעים דבר בענין שראו או שמעו, מושבעים להגיד. ואם חכמינו מונים (פסחים קיג:) בין אלה שהקב"ה שונאן: "היודע עדות לחברו ואינו מעיד לו", הרי נראה שהם למדו את זאת מן הפסוק שבמשלי שהבאנו לעיל, ביחסם את המלה "שונא נפשו" אל ה', כדוגמת "חדשיכם ומועדיכם שנאה נפשי" (ישעיה א יד) או "ורשע ואוהב חמס שנאה נפשו" (תהלים יא ה).

בנוגע ליתר החוקים של ענין זה, יש לזכור: אין הבדל בין נשבע מפי עצמו ובין נשבע מפי אחרים, כל אחד חייב חטאת, כי החטאת או הדבר שהוא מביאו לידי חטאת, אינו הקללה או השבועה של האחרים, אלא "אם לא יגיד ונשא עונו", העובדה, שאעפ"י שהשביעו אותו אינו מגיד, היא שעושה אותו אשם. ואם הוא נשבע מפי עצמו, הרי חטאו גדול עוד יותר. ועוד אפשר ללמוד מכאן, כי החוק שלפנינו מדבר רק על בני אדם שראויים לעדות וחל רק על אלה שאינם נכונים להעיד בפני ב"ד (על זה חולק ר' מאיר). אולם במקרה שהשביעו עד אחד יש מחלוקת בין חכמינו במס' שבועות לב.

בבחינה אחת שונה המקרה שלפנינו מכל שאר חטאות, והיא "שחייבין על זדון כשגגה", כי בכל מקום נאמר בחטאת "בשגגה" או "ונעלם", אבל כאן לא כתוב אף אחד משניהם. אבל שחיוב קרבן חל גם על השוגג בשבועה בתנאי שהיה זדון עדות, אנחנו לומדים כמו כן מפסוק "אם לא יגיד וגו'" (השוה תו"כ, משנת שבועות ד ב והביאור שלי, שם). תמוה מאד תרגומו של יונתן: "דבר נש ארום ייחוב וישמע קול אומאה דלווט ואיהו סהיד או חמא חד מעלמא דעבר על פתגמי מומתא או ידע בחרתיה בטיל שבועה ולווט אין לא יחוי יקביל חוביה". הביאור הזה, שהוא בניגוד לפירושים המסורתיים, נמצא גם בביאורי נוצרים אחדים, אך הוא סותר את הפשט הפשוט והפסוקים המקבילים במשלי ובשופטים שהבאנו לעיל.

בבבא קמא נו. נאמר: "היודע עדות לחברו ואינו מעיד לו פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים וכו'". מזה אפשר ללמוד שגם אם לא השביעוהו אסור למנוע עדות מחברו, ממש כמו בשבועת הפקדון, האסור לכחש בפקדון של חברו גם אם לא השביעוהו (פרק ה פסוק כא ואילך). כאן, בפסוק שלפנינו, מרומז זה על ידי העמדת הפסוק "והוא עד" בין "ושמעה קול אלה" ובין "אם לא יגיד ונשא עונו". בזה מורה הכתוב כי עיקר החטא הוא מניעת העדות. אם כן, לפנינו מקרה שאדם גורם לחברו נזק וחוטא לו ומוסיף עוד חטא על חטאו בהשבעו לשקר. מקרה דומה נזכר בשבועת הפקדון. הוא מזיק לחברו וחוטא, ומגביר עוד את החטא על ידי שבועת שקר. הדמיון בין שניהם בולט עוד יותר כששמים אל לב, כי אלו הן חטאות חובה היחידות שמקריבים על הזדון כשגגה. מדוע מביאים בשבועת הפקדון קרבן אשם, ובשבועת העדות חטאת (עולה ויורד)? התשובה על השאלה הזאת באה להלן.

מקרה שני: "נפש אשר תגע וגו'". סוף הפסוק "והוא טמא" מלמד, שהוא נגע בטומאה שעל ידה הוא עצמו נטמא, כלומר אב הטומאה (עיין מבוא לפרק יא), את זאת שאדם מקבל טומאה רק מאב הטומאה (אך השוה תו"כ ומלבי"ם), למדים אנו גם מתוך שורת הטומאות המיוחדות, שבה נזכרו רק טומאות שהן כולן אב הטומאה, ואלו הן: נבלת בהמה טמאה, נבלת חיה טמאה ונבלת שרץ טמא. שלוש הטומאות הללו נמנו בפרק יא פסוקים כד – לא, נבלת בהמה טמאה בפסוק כו, נבלת חיה טמאה בפסוקים כז וכח, ונבלת שרץ בפסוקים כט – לא. אמנם, שם מלמד הכתוב שגם נבלת בהמה וחיה טהורה מטמאה, אולם מפורש שם בהדיא: "וכי ימות מן הבהמה אשר היא וגו' הנוגע בנבלתם". נבלה מסוג זה מטמאה לפי זה רק אם לא נשחטה הבהמה כראוי, ואילו נבלת בהמת טמאה וחיה טמאה מטמאה בכל אופן בלי להתחשב בדרך המתתה. אולי זה הטעם להוספת המלה טמאה בשתי הפעמים (השוה ויזל). אך בזה לא תורצו כל הקושיות, שהרי במלה "נבלה" מכוונת התורה לבהמה מתה שלא נשחטה כדין, אפילו במקום שלא מפורש במיוחד "וכי ימות וגו'", השוה, למשל, דברים יד כא "לא תאכלו כל נבלה". ואנחנו זקוקים עוד לביאור של תו"כ ש"טמאה" הנוספת אצל חיה באה ללמדנו את שיעור הנבלה (כזית) וזו שאצל בהמה באה לרבות את הקרנים והעצמות וכיוצא בהן (אם יש עמהן כזית בשר).

לעומת זאת אין מתקבל על הדעת כלל ביאורם של מקלנבורג ומלבי"ם, שלפיהם "טמאה" תואר ל"נבלה" (כמו "שמן זית זך"), משום שהוא מקביל ל"נבלת שרץ טמא".

תוכן העניינים

פירושי רד"צ הופמן על ויקרא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה