פירושי רד"צ הופמן על ויקרא· רבי דוד צבי הופמן
פרק ד · פסוק יב
"אל מקום טהור", צריך היה לקבוע לזה מקום שמשומר מכל טומאה. ואף אם לא נמצא באותו מקום דשן, אין זה מעכב את השריפה, שצריכה להעשות שם. קנובל, ביר ואחרים סוברים, כי טעם השריפה הוא חומר הקדושה של הבשר, שאין אדם ראוי לאכלו, וצריך לבערו ולשמור אותו מפני הטומאה. אך אם זהו הטעם, היו צריכים לשרוף את הקרבן כמו פיגול, נותר ופסולי המוקדשין בבית השרפה (השוה רמב"ם פסולי המוקדשין יט ד), ולא היה שום צורך להוציא אותו החוצה ולשרפו לפי דינים מיוחדים. אנחנו מוכרחים להניח, שכוונת השריפה לא היתה ביעור גרידא אלא שהיא היתה אחת העבודות שבקרבנות. השוה להלן בביאור טעם החטאת.