אור ברסלב

פירושי רד"צ הופמן על ויקרא· רבי דוד צבי הופמן

פרק ג · פסוק יז

פסוק טז

יז. בתורת כהנים מעירים כאן: "חקת עולם" לבית עולמים, "לדורותיכם" שינהג הדבר לדורות, "בכל מושבותיכם" בארץ ובחוץ לארץ". כוונת ההערה הזאת לבאר את שלושת הביטויים, שהם לכאורה רק חזרות על אותו הדבר. "חקת עולם" בא ללמד, שלא רק באוהל מועד הוקטר החלב לה' ונאסר מטעם זה באכילה, כי אם גם בבית שנועד לעולמים להיות משכן ה' (בית המקדש שבירושלים. השוה מלבי"ם פרשת אמור פסקא סו, שם נזכרו הפסוקים שבהם כתוב "לדורותם" "לדורותיכם"), ולא רק לדור הזה יהיו החלב והדם אסורים לעולם כי אם "לדורותיכם", כלומר למן הדור הזה ומכאן כל הדורות הבאים. כי "דורות" הם לפי דעתו הנכונה של קנובל, הדורות הבאים בזה אחר זה ומציינים את הבנים ובני הבנים, ואילו "משפחות" מובנן הדורות שחיים בזמן אחד ואשר לפיהן נחלקת האומה או השבט. ועוד, לא רק בארץ אשר אתם יושבים בה חל איסור זה של חלב ודם, כי אם גם בחוץ לארץ. אמנם, "מושבותיכם" זה ארץ ישראל, בדומה ל"ארץ מושבותיכם", כי הרי בפרק כג פסוק יז נאמר "ממושבותיכם" ובא בהכרח לרבות חוצה לארץ.

בדין האליה היתה מאז ומתמיד מחלוקת בין הקראים ובין הרבנים. הקראים החליטו, כי האליה נאסרה גם בתורת חלב, "חלבו האליה". אבן עזרא מספר בפירושו לפרק ז כ: "פעם אחת בא אלי צדוקי אחד ושאלני אם האליה אסורה מן התורה. ואען ואומר, אמת כי האליה תקרא חלב, כי כן כתוב חלבו האליה תמימה (ויקרא ג ט), רק קדמונינו התירוה ואסרו כל חלב. אז ענה הלא כל חלב אסור מן התורה, כי כן כתוב: כל חלב וכל דם לא תאכלו, ובתחלה כתוב: חקת עולם לדורותיכם. גם אני עניתיו, כי זה הפסוק דבק עם זבח השלמים, ואין המלים: חקת עולם לדורותיכם בכל מושבתיכם (שם) ראיה גמורה, כי הנה כתוב: ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו עד עצם היום הזה עד הביאכם את קרבן אלהיכם (ויקרא כג יד), ושם כתוב חקת עולם (ויקרא ג יז), וא"כ לא נאכל לחם בגלות כי לא הקרבנו קרבן העומר. וגם הוא השיב כל חלב שור וכשב ועז לא תאכלו (כג). גם אני השיבותי, כי גם זה הפסוק דבק עם זבח השלמים, והעד: כי כל אוכל חלב מן הבהמה אשר יקריבו ממנה (כה), להוציא חלב כל בשר שאיננו קרב לשלמים, והכלל בשר חול, על כן הזכיר בפרשה הזאת, וחלב נבלה וחלב טרפה יעשה לכל מלאכה ואכול לא תאכלוהו (כד), וידוע כי בשר הנבלה והטרפה אסורות, והאסור הוא הבשר. ובעבור שאין החלב קרב לגבי המזבח, שמא יחשוב אדם שהוא מותר, על כן הזהיר ואכול לא תאכלוהו (שם). ובעבור זה לא הזכיר הדם. ובאה זאת הפרשה לבאר עונש האוכל חלב בשר קדש, וכן כל דם הוסיף לעוף, על כן חלב העוף מותר. והראיה הגמורה שאמר בס' אלה הדברים בבשר תאוה (דברים יב, טו - כה) שהוא חול שיאכלנו כולו ולא הוציא רק את דמו לבדו בשלשה מקומות, ואין זכר לחלב כלל. אז פקח הצדוקי עיניו, ופצה בשפתיו שבועה שלא יסמוך על דעתו בפירוש המצות, רק ישען על העתקת הפירושים".

הרמב"ן מעיר שם, כי אבן עזרא טעה טעות גדולה בפילפולו עם הקראים, כי אלה הרי מודים על כל פנים כי לפי דיני התורה החלב בכלל נאסר. אך אבן עזרא התכוון רק להוכיח, כי אין לנו לסמוך על ביאור הכתוב שלנו, אלא עלינו לקבל בהחלט את המסורת, כי אילולא כן היינו מוכרחים לחדש מצוות בכל יום ויום. את זאת רצה אבן עזרא להבהיר בכמה מקומות, וכן גם בפסוק שלפנינו. גם הרבנים והקראים אוסרים את החלב מאז ומתמיד, והנה הוכיח אבן עזרא, כי מתוך הפסוקים עצמם לא היינו יכולים להוכיח את זאת והיינו נאלצים לבטל את האיסור לולא הלכנו בעקבות המסורה.

(וכך הוכיח אבן עזרא עיקרון זה לקראי אחר על ידי חוק השבת. הויכוח המענין הזה נמצא בביאור הקצר לשמות לה ג. שם אומר אבן עזרא אל הקראי, כי טעות היא מצד הכת שלו שאין מדליקין נר בביתם בליל שבת, ואחרי שהקראי הזכיר את הפסוק: "לא תבערו אש בכל מושבותיכם", השיב לו אבן עזרא: הלא כתוב שם: "ביום השבת", והשבת נכנסת עם הבוקר ולא עם הערב. ואבן עזרא הצליח לדחות את כל הטענות האחרות של הקראי. את הפסוק "ויהי ערב ויהי בקר וגו'" (בראשית א ה) פירש אבן עזרא כך: "ויהי ערב, היינו בא קץ היום, ויהי בוקר, בא קץ הלילה, וכך נגמר היום כולו". וכך סתר כל שאר הראיות. – והנה וודאי שאבן עזרא לא חשב את הפשט הזה כנכון, כי הלא הוא חולק בעוז נגד התפיסה הזאת, שהיא של הרשב"ם (מהדורת רוזין), במאמרו "אגרת השבת", באמרו שם: "והמאמין בפירוש הקשה הזה ינקום ה' נקמת השבת ממנו והקורא אותו בקול גדול תדבק לשונו לחכו. גם הסופר הכותב אותו בפירוש התורה זרעו תיבש ועין ימינו כהה תכהה". אם כן, כוונתו של אבן עזרא היתה רק להדגיש את חשיבות המסורת, כפי שהוא בעצמו אומר שם: "והזכרתי אלה הדברים בעבור שיכול האדם המבין לפרש הכתובים לטעמים רבים על כן אנחנו צריכים בדברי כל המצוות לקבלה ומסורת ותורה שבעל פה וכו'").

אולם בנוגע לשאלתנו ע"ד הוראתה של המלה "אליה", הרי החליט רבנו סעדיה גאון נגד הקראים: "אליה" אין פירושה חלב והפסוק "חלבו האליה" פירושו: חלבו והאליה. ברם, פירוש זה נדחה בצדק ע"י ראב"ע והרמב"ן. לעומת זאת נכון הוא פירושו של הרמב"ן, שלפיו המלה "חלבו" כוללת כל חלקי הקרבן לרבות אפילו אלה שאינם כלל חלב, כגון שתי הכליות והיותרת. אבל התורה אסרה רק את החלב במובנו העיקרי. כי לא נאמר "כל חלב אשר יקריבו לה'" אלא "כל חלב מן הבהמה אשר יקריבו", זאת אומרת כי חלב אותן הבהמות שמובאות קרבן לה' אסור כולו, לרבות אותם החלקים שאינם קרבים, למשל חלב הטחול. אולם כל מה שלא נקרא כחלב, נאכל, ואפילו אותם החלקים מן הקרבנות שהועלו על המזבח, כגון יותרת, כליות ואליה.

את זאת האליה אינה מסוג החלב, מנמק הרמב"ן בכך, שרק אותם החלקים השמנים נקראים חלב, אלו שנקלפו מעל הבשר ואינם מעורים בו, ואילו אותו השומן שמעורה עם הבשר יכול להקרא רק בשם ששרשו "שמן", כגון "שומן", כפי שמוכח מתוך הפסוקים בתהלים קט כד, דברים לב טו, ישעיה ו י, ועוד רבים. ואם כן חלב האליה אינו בעצם חלב אמיתי כי אם שומן. עוד יש להזכיר את פירושו של רש"י, שלפיו "חלבו" שלפני "האליה" הוראתו "המובחר שבו", כמו במדבר יח ל. כך מתרגמים גם יונתן ("את טוב שומניה") וגם צונץ. אבל בכל זאת נכון הדרש של ר' עקיבא, שהפסוק בא לרבות את "החלב הסמוך לאליה", והראיה פסוק כה בפרק ח: "ויקח את החלב ואת האליה".

בענין טעם האיסור של חלב ודם סובר הרמב"ם, כי הראשון נאסר מטעמי בריאות והאחרון משום האמונות התפלות של העכו"ם שקשורות בו. הירש אומר, שביסוד האיסור הזה מונח אותו הטעם אשר גרם לכל איסורי המאכלות, והיינו שרק חמרים כאלה מותר להכניס לתוך הגוף לשם התחדשותו המתמדת בתורת מכשיר הרוח, אשר עשויים להכינו לשמירת הרוח ולחיזוקו ואשר מאפשרים לו את השימוש במכשיר הזה במילוי תפקידו. כל המאכלים האסורים זה טבעם, שמכבידים על הרוח או אפילו מעכבים להפנות אותו למטרות האלוהיות.

אמנם, מכיון שאיסור דם וחלב נמצא בין דיני הקרבנות, הרי מוכח מזה בעליל שטעם איסור זה יש לו קשר לכוונת הקרבנות. ומלבד זה: בפסוקים שבהם נאסרו חלב ודם לא נמצאת אף פעם האזהרה שבאיסורי שאר המאכלים: "אל תשקצו את נפשותיכם, ונטמאתם בם", "לטמאה בה" או "אנשי קודש תהיון לי". לכן אין ליחס לחלב ודם השפעה לרעה על בריאות הגוף, אלא יש לשער כי כאן יש לאיסור ערך סמלי, מה שמובע בפסוקים "כל חלב לה'" ו"הדם בנפש יכפר". את שהדם מקדיש מן הקרבן לאשה ה' לא יאכל הוא עצמו מתוך יראת כבוד. והדם נועד לכפר בו את נפש האדם ומייצג באופן סמלי את הרוח, היינו את החלק האלוהי של האדם. ולכן בל ייכנס הדם לתוך גופו של האדם.

תוכן העניינים

פירושי רד"צ הופמן על ויקרא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה