פירושי רד"צ הופמן על ויקרא· רבי דוד צבי הופמן
פרק ב · פסוק א
המנחה
ויקרא ב. א. ונפש כי תקריב מנחה. לפסוק אם עלה קרבנו" (פרק א פסוק ג) מקביל "ואם זבח שלמים קרבנו" (פרק ג פסוק א). ופרשת מנחות שמתחילה בצורה אחרת ("ונפש כי תקריב") הרי היא – כפי שכבר העיר המלבי"ם – בלי ספק מאמר מוסגר שנלוה מטעם ידוע לפרשת העולה.
לאחר שפסוק ב בפרק א מציין את קרבן הבקר כקרבן העיקרי, ואחר כן (בפסוק יד) ניתנו המצוות בענין עולת העוף, ממשיכה התורה בחוקי קרבנות סולת, שכפי שיוצא מפרק ה פסוק יא, הם באים עוד בקשר לקרבנות העוף. מסתבר, כי מנחת נדבה מתיחסת אותו היחס אל עולת נדבה, כמו מנחת חוטא אל קרבן חטאת. כך תפס את הענין גם התלמוד במס' מנחות קד: באמרו "מפני מה נשתנית מנחה שנאמר בה נפש? אמר הקב"ה, מי דרכו להביא מנחה? עני, מעלה אני עליו כאילו הקריב נפשו לפני". שויון היחסים האלה מתבלט גם מצד אחר. כל עולת בהמה היתה טעונה הוספה, והיא מנחה ונסכים (במדבר טו א ואילך, אמנם לדעת ר' ישמעאל היו אמנם קרבנות יחיד שבמדבר פטורים מהוספות אלו, השוה ספרי במדבר קז). וכך גם המנחה היתה טעונה הוספה, היינו שמן ולבונה. ברם, לחטאת לא צורפה שום הוספה, וכך כתוב במנחת חוטא (ה יא): "לא ישים עליה שמן ולא יתן עליה לבונה כי חטאת הוא". אמנם, לכאורה סותר את ההנחה הזאת הדין, שלפיו המנחה אינה נשרפת כליל כעולה, אלא נאכלת כולה – מלבד "הקומץ" – לכהנים. אבל אחרי עיון נמצא גם בדין זה שבפרשתנו סיוע לדעתנו.
כי הנה לכאורה מפליא הדבר, שבקרבנות ויקרא א-ה לא נזכר אף בקרבן אחד, היינו לא בשלמים ולא בחטאת ואף לא באשם, חלק הכהנים. ורק המנחה יוצאת מן הכלל ובה כתוב בפסוקים ג, י: "והנותרת מן המנחה לאהרן ולבניו". ועוד: הננו רואים כי בשני הפסוקים האלה נקרא חלק הכהנים "קדש קדשים מאשי ה'" וכיוצא בו אמור במנחה בפרק ו פסוק י: "חלקם נתתי אתה מאשי" ושם בפסוק יא נאמר: "חק עולם לדרותיכם מאשי ה'", ובדומה לזה י, יב-יג: "קחו את המנחה הנותרת וכו' כי חקך וחק בניך הוא מאשי ה'", ואילו בחטאת ואשם לא נמצא אף פעם "מאשי ה'" כי אם רק "קדש קדשים הוא" (ו כב, ז ו, י יז). ועוד יש לשים לב, כי גם בחזה ושוק שבשלמים נמצא הלשון "מאשי ה'" (השוה ז: ל, לה).
עובדה זו מביאה אותנו להתבוננות דלהלן: עוד מלפני הקמת המשכן הביאו בני ישראל עולות, מנחות ושלמים. על עולות ושלמים מדבר הכתוב בפירוש (שמות כד ה): ואת המנחה הביאו. כפי שאפשר לשער בבטחה, בתורת הוספה לקרבן תמיד, זאת היתה מנחת נסכים, ואפשר שהיו מובאות מנחות מיוחדות מיחידים. קרבן המנחה מיוצג למצער כך, כאילו היה שייך לאותו סוג הקרבנות שהובאו לפני מתן החוקים. ואיך היתה, איפוא, דרך העבודה בקרבנות אלה קודם בנין אוהל מועד? עולה הוקטרה בלי ספק כליל, המנחה כמנחת נסכים נשרפה גם כן כליל, ואפילו בתורת מנחת יחיד היתה נשרפת, לפי השערה שהיא קרובה לוודאי, כדוגמת העולה כליל. ואת הסדר בשלמים אפשר ללמוד מתוך הקרבת איל המילואים, שהחלב והשוק שלו נשרפו על גבי המזבח, החזה ניתן כמתנה מיוחדת למשה על פי מצות ה', והנותרת מן הבשר אכלו המקריבים, היינו אהרן ובניו (שמות כט, ויקרא ח). ולפיכך אפשר לשער בתורת הנחה, שהמנהג בקרבנות שהובאו קודם מתן החוקים היה, שבשלמים בעלמא כל הבשר, חוץ מן החזה והשוק, נאכל ע"י המקריב, ואילו החלבים והחזה והשוק נשרפו ע"ג המזבח. אולם אחרי כן, כשקיבלו הכהנים החזה והשוק של השלמים וגם את המנחות כמנת חלקם, אמר ה' שהוא נתן להם את המתנות האלו "מאשי ה'", שכן עד אז היו המנות האלו אשים. אבל לעומת זה חטאת ואשם, בהן לא היה חלק הכהנים מעולם "אשה ה'", כי לפני מתן החוקים לא היו חטאות ואשמות, ועל כן נקרא חלק הכהנים של קרבנות אלה בכל מקום "קדש קדשים" ובשום פעם לא "מאשי ה'".
הוכחה מפתיעה לדעתנו אפשר למצוא בעובדה, כי במקרים של מנחה שלפי הדין אינה נאכלת לכהן, היינו מנחת כהן, היא נשרפת כליל על גבי המזבח. כי מכיון שהכהן לא יקבל אותה, היא חוזרת שוב להיות "אשה לה'". לעומת זאת החטאת, במקרים שאסורה היתה לכהנים, כגון החטאות בפרק ד פסוקים ג, יג, לא נשרפו ע"ג המזבח אלא מחוץ למחנה (השוה מבוא לקרבנות: 'תורת הקרבנות בויקרא ו-ז'). אחרי בירורנו זה מבוססת הנחתנו שלעיל עוד יותר. המנחה באה כעולת העני, כי הלא היא "אשה ה'" אלא שה' נתן אותה כולה, חוץ מן הקומץ, לכהנים. ומכיון שהמנחה והעולה דין אחד להם, הוצרך הכתוב לצוות: "והנותרת מן המנחה לאהרן ולבניו קדש קדשים מאשי ה'". הנותרת היא בעצם גם כן "אשה ה'", והמנחה שוה גם לענין זה לעולה. אבל ה' נתן את הנותר הזה לאהרן ולבניו לחוק (השוה מבוא לקרבנות, סוף הקטע: 'על היחס שבין שתי פרשיות הקרבנות').
בירור זה אף מביאנו לגילוי הכוונה שבקרבן מנחה. לאחר שכבר העירונו לעיל (מבוא לקרבנות בסוף הקטע: 'ערכם של הקרבנות ומשמעותם'), כי קרבן מנחתו של הבל הביע את הרעיון, שהוא ראה את כל רכושו כקנין ה', אשר לו צריך הוא להקריב את מיטב הונו כאות הערצה, עלינו עוד להוסיף, כי ההוספות לעולה שנצטוו, המנחה על נסכיה, אף הן מתכוונות לאותו הרעיון. בהעלות המקריב את העולה כ"אשה ריח ניחח" ובהביעו בזה את השאיפה להתמסר לעבודת ה', הוסיף עוד מנחה והסכים לעדות, כי את כל הטוב שנתן לו ה', שהיה בעיקר דגן, תירוש ויצהר (במדבר יח יב), מקדיש הוא לה', באשר רוצה הוא לעבוד בהם את ה'. ערך יותר נעלה נודע למנחה, כשהיא הוקרבה כקרבן מיוחד ביד העני במקום העולה. הוא הקריב בזה לא רק את קנינו, אלא אף את עצמו כקרבן: "מעלה אני עליו כאלו הקריב נפשו". מידת הסולת של מנחה היתה צריכה להיות לפחות עשירית האיפה. זאת היא, כפי שהעיר אל נכון ש. ר. הירש (שמות טז: טז, לו), מידת כלכלתו של בן אדם ליום. והנה העני שמוסר את לחם חוקו למזבח, הקדיש בו את הונו ונפשו לאלהים. אמנם, חסר במנחת העני היין, גם השמן בא בצמצום (רק לוג אחד, ואילו מנחת נסכים הכילה רביעית ההין - שלשה לוגין). אך לעומת זאת הוא הביא לבונה שהיתה גם חלק של החטאת. זה היה הסימן שהוא שבע רצון בהנהגתו והשגחתו של ה' ושמח בחלקו. – עם-זאת יכול היה כל איש ואיש להקריב גם עולת עוף וגם מנחת נדבה, ואפילו הכהן הגדול, שהיה, לפי המסורת, גדול בחכמה, בכוח ובעושר מאחיו (יומא יח.). זה מתאים למושג נדבה, שמביאים אותה ברצון חפשי, אף העשיר ביותר יכול להקריב גם עולת עוף וגם מנחת נדבה. מפני – לפי הערתו של הירש – שכל אחד ואחד מקבל מאת ה' את העשרון שמיוחד לו: לכן "אין שנים מתנדבים עשרון ביחד". אולם מלבד זה יכולים להביא שמן, יין ולבונה לעצמם בתורת "נדבה".
"סלת", לדעת קנובל מן סלה, שהוראתו העיקרית היא סלל - הניע, הניף, כלומר קמח שהונף, קמח חטים משובח. בצדק מעיר הירש, כי לפי תהליך ההכנה שמתואר בתלמוד מנחות עו: סולת היא התמצית המשובחת ביותר, הנוצרת מן הקמח על ידי הרקדה החוזרת פעמים אחדות ויוצאת כאבק דק דרך הנפה. בזה מתבאר לנו גם הציור שבפרקי אבות (ה טו): "ונפה שמוציאה את הקמח וקולטת את הסולת" (ראה את הביאור שלי, שם). לפי זה מסתבר יותר לזווג את המלה סולת עם بلت בערבית, שמשמעותה שעורה וחטים בלי תרמיל (גזניוס-בוהל). אולם סולת היא תמיד קמח חטים דווקא, אף אם לא נזכרו חטים במיוחד (תו"כ).
"קרבנו", כלומר של "נפש", שבאה פעם בלשון זכר ופעם בלשון נקבה (השוה ד ב, ה א ועוד). "לבונה" זהו שרף המצוי בדרום ערב (השוה ישעיה ס ו, ירמיה ו כ). מידת הלבונה צריכה להיות קומץ.
"ויצק עליה שמן" על כולה ונתן עליה לבונה על מקצתה. מה ראית לומר כן ויצק וכו' שאין רבוי אחר רבוי בתורה אלא למעט" (תו"כ). מידת דרש זו של התלמוד, שקשה להבין אותה, ניתן לפרש כך: המלה "עליה" יכולה להתפרש גם שהיא מכוונת על "חלק מן הסלת", וגם שהיא מכוונת על "הסלת כולה", אך מאחר שהיא מיותרת יש לראות בה "רבוי" ופירושה "על כולה". ואילו היתה הלבונה נתונה גם על הסולת כולה, היתה המלה "עליה" השניה מיותרת. לכן המלה "עליה" שחוזרת בפעם שניה שונה מהמלה "עליה" דלעיל וכוונתה ממילא צימצום.