אור ברסלב
פירושי רד"צ הופמן על ויקרא מבוא לחוקי הקרבנות

פירושי רד"צ הופמן על ויקרא· רבי דוד צבי הופמן

מבוא לחוקי הקרבנות

הערות מוקדמות לספר ויקרא

מבוא לחוקי הקרבנות (פרקים א-ז)

שתי הקבוצות שבחוקי הקרבנות / אחידותה ושלמותה של תורת הקרבנות / מנחת חביתין של הכהן הגדול / החוק על חלקם של הכהנים בקרבנות / תורת הקרבנות בויקרא ו-ז / על היחס שבין שתי פרשיות הקרבנות / תוכנה של תורת הקרבנות / ערכם של הקרבנות ומשמעותם.

שתי הקבוצות שבחוקי הקרבנות

חוקי הקרבנות שבפרקים א – ז בספר ויקרא מתחלקים לשתי קבוצות. הראשונה א – ה מכילה את תורת העולה (פרק א), המנחה (פרק ב), השלמים (פרק ג), החטאת (ד א – ה יג) והאשם (ה, יד – כו). הקבוצה השניה, פרקים ו – ז מביאה חוקים נוספים בדיני עולות (ו, א – ו), מנחות (ו, ז – יא), חטאות (ו, יז – כג), אשמות (ז, א – י) ושלמים (ז, יא – כא וכח – לו). מלבד אלה כוללת הקבוצה השניה עוד את החוקים בענין מנחת התמיד של הכהן הגדול ומנחות המילואים של הכהנים ההדיוטים וכמו כן איסור אכילת חלב ודם, הראשונים (ו, יב – טז) מקומם אחרי דיני שאר המנחות, והאחרונים (ז, כב – כז) נקבעו בין דיני השלמים. ואחרי כל חוקת הקרבנות באה חתימה (ז, לז – לח).

אין תימה בכך שלא כל הדינים הנוגעים לאותו קרבן מקובצים יחד, אלא קצתם נמצאים בקבוצה הראשונה וקצתם בקבוצה השניה, מאחר שחלוקה כזו של החוקים הנוגעים בענין אחד אינה בודדת בתורה. בויקרא פרק יח רשומים איסורי העריות ונשלמו להלן בפרק כ, ודיני המועדים קצתם נמצאים בויקרא כג וקצתם בבמדבר כח וכט.

בנידון דידן, לכאורה קשה יותר יהיה לגלות בחוקת הקרבנות שלפנינו את התוכנית שלפיה נתחלקו הדינים לשתי קבוצות. אלו חוקים הוכנסו לתוך הקבוצה הראשונה, ואילו נדחו לקבוצה השניה?

מכיון שהקבוצה הראשונה פותחת במלים "דבר אל בני ישראל", ואילו בראש השניה נמצא הדיבור: "צו את אהרן ואת בניו לאמר", אפשר היה לשער כי בפרקים א – ה יש למצוא את דיני הקרבנות הנוגעים לבני ישראל, כלומר דברים הנוגעים למקריבים, בעוד שבפרקים ו – ח את החוקים ששייכים לכהנים. אולם, ההשערה הזאת אינה מתאמתת. מלבד מה שבקבוצה הראשונה נרשמו בתוך רוב הקרבנות גם עבודות הכהנים, כגון זריקת הדם ושריפת הקרבנות ועוד, ואילו בקבוצה השניה נחפש לשוא הרבה דינים שנוגעים לעבודות הכהנים, אם כן מלבד מה שלא ייתכן לכנות את הקבוצה הראשונה בשם חוקים הנוגעים לעם בדבר הקרבנות, כמו שאי אפשר לקרוא את הקבוצה השניה בשם חוקי הקרבנות הנוגעים לכהנים, הרי נוסף לכך יש בכל אחת משתי הקבוצות אלו דינים בדבר אותו סוג הקרבן עצמו, שנמצאים בשתי הקבוצות אשר היקפן ותוכנן שונים בהחלט זה מזה. בקבוצה הראשונה לא נזכרו בקרבן אשם אלא הגורמים להבאת אשם והדברים שכשרים לקרבן אשם בלבד, אבל לא נזכרו שום עבודות, ואילו בשאר הקרבנות פורטו כל העבודות, למן השחיטה עד שריפת הנתחים. ובקבוצה השניה מופלים החטאות והאשמות מיתר הקרבנות בזה, כי בראשונים נזכרו גם מעשי עבודה ("עבודות"), כגון שריפת הנתחים וזריקת הדם, מה שלא נזכר באחרונים.

קשיים ניכרים מעוררת גם החתימה פרק ז, לז – לח. כבר המפרשים הקדמונים ביותר, החל בספרא והתלמוד, ועד לאברבנאל, טרחו לישב אותם. נתבונן נא קודם בחתימה זו ונשאל את פי זקנינו איך הם מבארים אותה. בדבר ההבדל בין הפסוק שלנו (ויקרא ז לח), אשר לפיו ניתנו חוקי הקרבנות בהר סיני, ובין הנאמר בויקרא (א א), כי ה' ציוה את דיני הקרבנות באוהל מועד, אנחנו מוצאים בתלמוד (זבחים קטו:) שתי סברות שמישבות את הסתירה הזאת: "ר' ישמעאל אומר כללות נאמר בסיני ופרטות באהל מועד, ר' עקיבא אומר כללות ופרטות נאמרו בסיני ונשנו באהל מועד ונשתלשו בערבות מואב". בספרא באותו מקום נקבעה דעתו של ר' עקיבא להלכה ונסמכה על ידי הסיום, "מה מילואים נאמרו כללותיהם ודקדוקיהם מסיני אף כולן נאמרו כללותיהם ודקדוקיהם מסיני". אותה דעה הובעה גם בויקרא רבה פ' א בפיסקה: "אמר ר' אלעזר אף על פי שנתנה תורה סייג לישראל מסיני, לא נענשו עליה עד שנשנית באהל מועד". הרי שלפי ר' ישמעאל ניתנו החוקים בכללותם בסיני, ואילו "הפרטות", "הדקדוקים", לא נאמרו אלא אחר כך באוהל מועד. אבל ר' עקיבא אומר, כי כל החוקים ניתנו בפרטותיהם בסיני ורק אחר כך נשנו באוהל מועד ונשתלשו בערבות מואב.

ב"כללות" של חוק הקרבנות יכולים להיות מכוונים רק הדינים שבשמות כ כא, כפי שכבר ביאר רש"י (זבחים שם). אולם ר' עקיבא סובר, כי לשם בירור החוק הכולל הזה נמסרו מיד כל הדינים בנוגע לסוגי הקרבנות השונים ("בעל פה"), אם כי בכתב ניתנו בזמן מאוחר אחרי השנותם באהל מועד. ולכן בצדק יכול להאמר בחתימה לחוק הקרבנות המפורט: "זאת התורה לעולה וגו' אשר צוה ה' את משה בהר סיני". תמוהים עדיין רק דברי הסיום בפ' ז, שם: "ביום צותו את בני ישראל וגו'". דברים אלה מתכוונים לקבוע ביתר דיוק את הזמן בו נתן ה' את דיני הקרבנות בהר סיני. אך באיזה יום נתן ה' את הפקודה הזו? זה נשאר סתום לנו היום כמו מקודם.

ויזל בביאורו לס' ויקרא מביע את דעתו כי בצו זה שניתן לישראל, להקריב לה' קרבן במדבר, מתכוון הכתוב לפקודה, לבנות תחת הר סיני מזבח ולהקריב בו קרבן, שהרי מעשה הקרבן שמסופר בס' שמות כד, ד – ה, בא בלי ספק לפי צווי ה'. ואגב הצווי הזה הודיע ה' למשה רבנו גם דיניהם של כל יתר סוגי הקרבנות. ברם, מלבד מה שהקרבנות הללו אשר הוקרבו מתחת לסיני, השונים לגמרי גם מבחינת מקום הקרבתם, גם מבחינת האנשים המקריבים והטיפול בקרבן, מאלה שהוקרבו בזמן מאוחר במקדש באוהל מועד, על ידי הכהנים אינם ראויים כלל להיקשר לכל חוקי הקרבנות – הרי גם הביטוי "במדבר סיני", שמבליט כאן את הניגוד ללשון "בהר סיני" (את הניגוד הנראה כאן בין "בהר סיני" ובין "במדבר סיני" מסלק גם הרמב"ן בביאורו השני לפסוק שלפנינו, לפי זה משמעות "בהר סיני" היא לפי במדבר כח ו ודברים א כו ליד הר סיני במובן "במדבר סיני"), מוכיח בהחלט, כי אין מכוון בו למזבח שמתחת לסיני, כי אם, כמו שתרגם יונתן, וכפי שיוצא מס' במדבר א א, אוהל מועד, שנבנה במדבר סיני.

לדעת המלבי"ם (התורה והמצוה", צו קסב) אומר הפסוק שלנו לפי תו"כ, כי "ה' צווה את חוקי הקרבנות בהר סיני ובאותו יום שבו פקד לבני ישראל להביא את קרבנותיהם במדבר סיני". אולם מנין לנו הרשות להכניס וא"ו כזו לתוך הטקסט? ועוד, אפילו אם היינו מקבלים באהבה את חדירת ו' החיבור הזאת, כי אז הלא יותר נכון היה, בהתאם לדעתו של הרמב"ן הנ"ל, לקשור את הצו על ההר לחוק המילואים, ואת שאר הציוויים לחוקי מדבר סיני, ולא להשמיע את כל דיני הקרבנות על הר סיני ובפעם שניה במדבר סיני.

אבל כשנתבונן קצת בפיסקה שלנו, נמצא מיד את המפתח לביאור קביעת הזמן של "ביום צותו וגו'".

באחד הפסוקים הסמוכים שלפני כן (ז לה) נאמר: "זאת משחת אהרן ומשחת בניו מאשי ה' ביום הקריב אותם לכהן לה'". הרי גלוי שכאן צוין על ידי קביעת הזמן רק היום שבו קיבל החוק תוקף, וכי "ביום" כוונתו "מאותו יום והלאה". וכך צריך לפרש את המלים "ביום המשח אותו" (פרק ו יג). ולכן קרוב לוודאי כי קביעת הזמן בפרק ז פסוק לח גם כן לא באה לציין את היום שבו נתן ה' את החוקים, שכן זמן מתן תורה בסיני ידוע בלאו הכי, אלא באה לסמן את הזמן שבו ייכנסו לתוקפם דיני העולה, המנחה וכו'. "ביום צותו וגו'" אינו מוסב על המלים "אשר צוה", כי אם אל הפסוק הקודם "זאת התורה וגו'". (השוה אבן עזרא לפסוקים אלה. את סברת הרמב"ן, כי הלשון "ביום וגו'" בפ' ז לו, מציין את הזמן של הצו האלוקי, סותר הכתוב בשמות כט פסוק כח, אשר לפיו הצו האלוקי הזה ניתן כבר בסיני, וראה במאמר הבא).

ובכן אנו למדים מהחתימה ז, לז-לח: א) כי ה' ציוה למשה את התורה על דבר העולה, המנחה, החטאת והאשם והמלואים והשלמים על הר סיני (פסוק לז ולח רישא), ב) כי ה' צוה (כמובן: ע"י משה רבנו) גם לישראל במדבר סיני (באוהל מועד) להביא את קרבנותיהם לה' (פסוק לח סיפא), ג) כי התורה שנזכרה בראשונה קיבלה תוקף רק אחרי ההתגלות באוהל מועד, והיתה עומדת בתוקפה רק מיום זה (פסוקים לז-לח. השוה להלן).

ואף אם לדעת ר' עקיבא כל חוקי הקרבנות נאמרו בסיני ונשנו באוהל מועד ונשתלשו בערבות מואב, אין זאת אומרת שהם נאמרו באותן הצורות המלוליות. שהרי, אדרבה, אנחנו רואים, שהרבה מצות במשנה תורה שחוזרות על חוקים שנמנו קודם לכן דומות לאלה בתוכנן אבל שונות הן בצורתן, ואילו תוכן החוקים האלוקיים אינו ניתן להשתנות לנצח, הרי צורתם תלויה בתקופה שבה הוכרזו ובהמשך הענינים שבו נלמדו, ולפיכך היא עלולה להשתנות. כך, למשל, מצווה פעמים רבות בס' דברים, אשר חוקיו ניתנו זמן קצר לפני הכניסה אל ארץ הקודש, להביא את הקרבנות אל המקום אשר יבחר ה', ואילו בספרים האחרים נאמר רק להביא את הקרבנות אל אוהל מועד, ובמקומות האלה נזכרים לעתים תכופות "בני אהרן" או "אהרן ובניו", כי שם מדובר על כהנים בעבודתם, מה שאין כן בס' דברים.

ולכן, אף על פי שבנוגע לתוכנם יש לראות את כל חוקי התורה כחוקים מסיני (השוה דברי הספרא לויקרא כו מה, וכז כד). בכל זאת, במה שנוגע לסגנון המצוות הכתובות בתורה, אפשר לדבר על מצוות שניתנו קודם מתן תורה בסיני, ועל מצוות שנאמרו אחר מתן תורה בסיני, באוהל מועד, ובערבות מואב. על איזה מארבעת הסוגים נמנית מצוה -או קבוצה של מצוות- פלונית, מרמז לנו על פי רוב המבוא או הסיום, או איזה רמז אחר. אמנם, לפעמים חסרות הוראות כאלו ואנחנו נבוכים בנוגע למקום פרסומם של החוקים בצורתם שלפנינו. כך לא נפקפק, כי בס' בראשית יז לב-לג. שמות יב ג, ועוד, יש לפנינו מצוות שמלפני מתן תורה, כי ס' שמות החל מפרק כ עד סוף הספר, וס' ויקרא החל מפרק כה עד הסוף כוללים רק מצוות מסיני, וכי ויקרא טז ובמדבר ט, א – יד ויח נאמרו באהל מועד וס' במדבר לג נ – נו, לה ולו וכמובן ס' דברים כולו נשנו בערבות מואב. לעומת זאת אין אנו יכולים להחליט דבר על ס' ויקרא פרקים יא – טו, יז – כד, ספר במדבר ה, ו, טו, יט, כח – ל, על יסוד מה שנאמר בכתוב. לגבי אחדים מבין החוקים האלה אנו מוצאים קביעת זמן פרסומם באופן יותר מדויק (השווה, למשל, גטין ס. וספרי פרשת פנחס פר' קמב).

אם נפנה אל חוק הקרבנות שאנו עומדים בו, ונחקור אם הוא נראה לפנינו כחוק מסיני או כחוק מאוהל מועד, הרי לפי הכותרת של ויקרא א א – לפנינו החוק באותה הצורה שבה הוכרז באוהל מועד, ולעומת זאת לפי החתימה בפרק ז, לז – לח, בצורה שפורסם בסיני. בסקירה הראשונה היינו נוטים להסיק מכאן את המסקנה, כי חוק הקרבנות נאמר בשני המקומות באותן המלים. אולם, אחרי בדיקה מדויקת של הפרקים האלה אנו מגיעים לידי מסקנה, כי הכתובת בפרק א פסוק א מוסבת על הקבוצה הראשונה (ויקרא א – ה), ואילו החתימה פרק ז, לז-לח, מוסבת על הקבוצה השניה (ויקרא ו-ז), הראשונה חוק שמאוהל מועד, ולעומת זאת השניה חוק מסיני.

אמנם, הקבוצה השניה של חוקי הקרבנות מחייבת את ההנחה, כי ידוע היה לה תוכנה של הקבוצה הראשונה, ובמקביל, גם חוקים אחרים שמסיני מוסבים על תוכן חוקים שמאוהל מועד. כך, למשל, מדובר בס' שמות ל י על חטאת יום הכפורים, אשר החוק שלו נתפרסם רק אחרי מות בני אהרן, ויקרא טז. דבר זה אך מוכיח לנו את צדקתה של הנחת חכמינו ז"ל, שלפיה תוכן כל החוקים ניתן בסיני.

אולם, אחרי עיון מעמיק יותר נמצא גם בקבוצה הראשונה של חוקי הקרבנות זיקה כזו אל הקבוצה השניה עד שרק ההנחה שהקבוצה השניה היא חוק מסיני תניח את דעתנו באופן הרצוי ביותר. בויקרא א טז ניתן הצו להשליך את מוראתו של קרבן העוף "אל מקום הדשן" אל מחוץ למחנה, פרק ד פסוק יב מצוה להביא פר חטאת מחוץ למחנה "אל שפך הדשן". בשני המקומות נזכר מקום הדשן ושפך הדשן כמקומות ידועים מכבר, הגם שלא נזכרו עדין בשום מקום. הפסוקים מובנים עוד יותר בהקדימנו את האמור בויקרא ו, ג-ד (השוה המאמר הבא ולהלן פרק ו ב, ועוד ג ה, ג יז, ה: יד – טז). להלן נראה, כי הסיבה, שלגבי קרבן אשם בקבוצה הראשונה לא נצטוו בדרך ההקרבה, היא משום שמצא את מקומו בקבוצה השניה.

החתימה, פרק ז פסוקים לז – לח, כשהיא נידונה לעצמה, מעידה אף היא שהינה קשורה בפרקים ו וז. בפרקים אלה נמנים הקרבנות באותו סדר כמו בחתימה, אלא שבמקום האחרון נזכרו לפני השלמים המילואים הדומים להם. לעומת זאת נסדרו הקרבנות בקבוצה הראשונה בדרך אחרת. אולם המלה "ולמלואים" שבחתימה מלמדת אותנו, כי היא נסמכת לא רק אל ויקרא ו וז אלא גם אל שמות כט, היינו אל פרק המילואים, ויחד עם זה, למדים אנו, כי ויקרא ו וז נאמר מיד אחרי הלכות המילואים, שמות כט, בהר סיני. כשנקרא את הפרקים ו וז בויקרא תיכף אחרי פרק כט שבשמות נופלות כל הקושיות שבקבוצה השניה של חוקי הקרבנות שהזכרנום למעלה. אנחנו מוצאים שם תורה שלמה על הקרבנות בשביל הכהנים, אשר חסר בה רק אותו החלק, אשר אפשר ללמדו מתוך חוק המילואים שנאמר סמוך לפניו. כפי שכבר הוזכר מכריזה הקבוצה השניה על עצמה עוד בראשית דבריה כעל חוק הקרבנות. ועוד: גם הסדר שבו באים הסוגים השונים של הקרבנות בזה אחר זה, הוא בדרך המתאימה לחוקי קרבנות שנועדו לכהנים. הקבוצה הראשונה, שכפי שניווכח להלן, מכילה בעיקר דיני קרבנות בשביל העם, מתחלקת כדלהלן:

א. קרבנות הבאים גם בנדבה, היינו:

1) קדשי קדשים: עולה ומנחה (פרקים א - ב),

2) קדשים קלים: שלמים (פרק ג).

ב. קרבנות חובה:

1) חטאות,

2) ואשמות.

לעומת זאת יש בקבוצה השניה חלוקה שונה מזו:

א. קדשי קדשים, היינו:

1) קרבנות שאפשר להביאם גם בנדבה: עולה ומנחה (ו, א – טז),

2) קרבנות חובה: חטאות ואשמות (ז, יא – לו).

ב. קדשים קלים: תודה ושלמים (ז, יא – לו).

העם המביא קרבנות צריך קודם לכל להבדיל בין קדש קדשים ובין קדשים קלים.

עם חוקי הקרבנות הנוגעים לכהנים נמנים: 1) דיני הקרבת הקרבן, בפרט כל העבודות המוטלות על הכהן, 2) הדינים הנוהגים אחרי הקרבתו, דרגת קדושתו של הקרבן והמנה שמגיעה ממנו לכהן. דינים אלה נמצאים בקבוצה השניה של חוקי הקרבנות אצל כל אחד ואחד מן הקרבנות. ראשיתו של פרק ו בויקרא נעוצה בסופו של פרק כט שבס' שמות. שם בפסוק לט נאמר להקריב על המזבח מדי יום ביומו כבש אחד בבוקר וכבש אחד בין הערבים. אופן הקרבת העולה תואר קודם לכן בפסוקים טז – יח אצל עולת המילואים. בתורת העולה, ויקרא ו, א – ו אמור מה שצריך לעשות בעולה אחרי הקרבתה. מכיון שהעולה נשרפת כליל על המזבח יש להורות אחרי הקרבתה רק בנוגע לדשן ולאש (את האש מעלים קודם כל לשם העולה, כל שאר הקרבנות הוקרבו "על העולה", השוה ויקרא א, ז, ג, ה, ו, ה).

אחרי הסדר זה של כל מעשי קרבן העולה בשביל הכהנים בס' שמות כט, טז – יח, לח – מא, ובס' ויקרא ו, א – ו, ניתנו הוראות בנוגע לאופן הקרבת המנחה. הטיפול בקרבן זה לא נזכר אצל קרבנות המילואים בס' שמות כט, לכך ניתנים בויקרא ו, ז – יא כל אותן המצוות השייכות למעשה ההקרבה אשר הכהן מוזהר עליהן. מובן מאליו, כי כאן אפשר להורות את דרך ההקרבה של אחד מסוגי המנחה, מפני שפירוט הסוגים השונים של המנחה אין מקומו כאן אלא בין חוקי קרבנות העם. אל דיני המנחה נסמך דין מנחת המילואים של אהרן ובניו ושל מנחת התמיד של הכהן הגדול (השווה המאמר הבא). אחריו באה תורת החטאות. העבודות שכרוכות באלו המוטלות על הכהן, ידועות מתוך שמות כט, יב – יג. לכן אין כאן אלא להורות קודם כל, שהחטאת היא קודש קודשים. ולשם כך צויין ראשית כל מה שבין קודש קדשים לבין קדשים קלים, היינו כי את הראשונים יש לשחוט בצפון המזבח לפני ה' (פסוק יח, השוה לזה ספרא). אחרי כן (בפסוקים יט – כג) באות יתר המצוות אשר הכהנים מחויבים בהן בהקרבת החטאת.

לתורת החטאת (ז, א – ו) נסמכה תורת האשם. קרבן זה לא נזכר כלל בס' שמות פרק כט, לפיכך היה הכרח לצוות כאן את כל פרטי עבודתו. בסיום ענין הקרבנות שהם קדשי קדשים נוסף עוד חוק בענין החלק שמגיע לכהנים מקרבנות אלה. מה שאמור קודם לכן (פרק ו, פסוקים ט, יא, יט, כב), כי את קדשי הקדשים יאכלו זכרי הכהנים, לא בא להורות חוק בענין חלק הכהנים, כי אם רק לציין איך לנהוג בקדשי קדשים, שאלה נאכלים רק לזכרי כהונה ולהם אכילתם גם חובה. שם נצטוו החובות המוטלות על הכהנים בענין קדשי קדשים. הזכויות של הכהנים נקבעו רק להלן בפרק ז פסוקים ז – י. וכן גם נבין, מפני מה לא נזכר למעלה בתורת העולה חלק הכהנים.

אחרי סיומם של חוקי קדשי הקדשים באה תורת השלמים, והיא נקשרת קשר הדוק אל תורת המילואים בשמות כט, כב – כח. אותן המצות עצמן, אשר לפי שמות כט ב נוספו למילואים, נוספו גם לקרבן תודה (השוה מנחות עח.). אך לזה האחרון ניתוסף עוד לחם חמץ, וזה מודגש כאן (ויקרא ז יג) במיוחד. אלא שכדי להבליט גם את הצד השוה וגם את הצד שאינו שוה שבתודה ושבמילואים נצטוו כאן (בפסוקים יב – יג) על חומר הקרבנות, אם כי זה לא שייך בעיקר לחוקי הקרבנות של הכהנים אלא לאותם של העם. גם ביתר הדברים נערכים על פי רוב התודה והשלמים בשוה למילואים. זריקת הדם על המזבח שוה בשני הקרבנות, כמו כן שוה הוא חלק המקריב בקרבן בשניהם. ועוד, באלה כבאלה נשרפים אותם החלבים על המזבח. אולם בנוגע לשאר מתנות המזבח ושל הכהנים היו המילואים שונים מקרבנות תודה ושלמים. וזה מודגש במיוחד בתורת השלמים (ויקרא ז יא ואילך). בשעה שבמילואים גם שוק הימין וגם הלחם למיניו השונים נשרפו על המזבח (שמות כט, כב – כה), היו אלה מכאן ואילך חלקו של הכהן. אותם חלקי הכהנים מהתודה והשלמים אשר הורמו מהמילואים לשם המזבח נקראו בס' ויקרא ז: יד, לב, לד בשם "תרומה" (השוה ביאורו של ויזל לויקרא ז ל ורמב"ן). ועוד: החזה של המילואים ("חזה התנופה") הוקדש במיוחד וניתן למשה ששרת בתור כהן (שמות כט כו). ולאחר מכן יוקדש הנתח הזה יחד עם השוק ועם החלבים והם יהיו חלקם של אהרן ובניו (ויקרא ז לא והלאה, השוה י טו).

הננו רואים, שויקרא ו – ז יחד עם שמות כט מהווים תורה שלמה של הקרבנות לכהנים, אשר לפי ויקרא ז, לז – לח ניתנה בהר סיני. תורה זו נחלקה לשני חלקים ונכתבה בשני מקומות. שמות כט מכיל אותם חוקי הקרבנות, אשר היו מיועדים דווקא לאותו זמן, ויקרא ו – ז מכילים אותם שכוחם יפה גם לזמנים מאוחרים (לכן נידונה מנחת המילואים שנועדה גם לדורות, לא בשמות כט, דוגמת שאר קרבנות מילואים, כי אם בויקרא ו. השוה מלבי"ם, התורה והמצוה פ' צו לט). סיבת הדבר שחוקי הקרבנות שמסיני נרשמו בזמן מאוחר בויקרא ו – ז יש למצוא בעובדה, כי הכרזתם חלה בזמן מאוחר יותר. לפני הקמת המשכן הועלו הקרבנות על במות יחידים והעבודה נעשתה על ידי הבכורים, בזמן ההוא לא היה עוד לחוק הקרבנות שלנו תוקף, ועל כן נתפרסם רק לאחר הקמת אהל מועד.

החוק שבויקרא א – ה. שניתן באהל מועד הוא דין הקרבנות שנועד לעם כולו. הוא צריך לפרט: א) את החומר שאפשר להשתמש בו בכל קרבן וקרבן, ב) בקרבנות חובה – את הסיבות הגורמות להקרבתם, ג) את עבודות המקריב בשעת ההקרבה. אולם מלבד הפרטים האלה נחלקו בדין הקרבנות שבויקרא א – ה לגבי רוב הקרבנות גם עבודותיו של הכהן. וטעמו של דבר לגבי אחדים הוא, כי עבודות הכהן שונות הן לפי סוג המין הקרב, ועל כן נשנו בהלכות הקרבנות של הכהנים, שבהן לא מדובר על חומר הקרבן אלא במקצתן, וכך היה הכרח לפרט בויקרא ב, ח – ט, בפרשת קרבנות מאפה, כיצד להקריבם, משום שבענין קרבנות הכהנים (ו ז ואילך) לא נזכר הדבר הזה כלל. אבל בפרשת מנחת סולת לא ניתנו הדינים בשלימותם, משום שנזכרו כבר בחוק שמסיני ונשנו כאן רק כדי להבליט את ההבדל בינם לבין המנחות שנזכרות אחר כך. כמו כן היה הכרח להזכיר אצל הקרבנות שבפרקים א, יד – יז, ג, א – ה, יב – טז ובפרק ד, את עבודות הכהנים. בפרק העולה והחטאת והשלמים היה הכרח לפרט את סדר הקרבתם, משום שהוא חסר בחוק הקרבנות של הכהנים, בפרקים ו – ז רק בפרשת האשם, אשר עבודות הכהנים היו שוות בכל הסוגים שלו, היתה אפשרות לדלג עליהם בהלכות קרבנות העם (הרחבה במאמר הבא, ובפירוש במקומו).

על ידי הבירורים שלעיל באנו לידי מסקנה זו: הדברים בויקרא ו – ז נאמרו יחד עם שמות כט על פי ה' למשה רבנו בסיני בתור תורה לכהנים על דבר העולה והמנחה, החטאת והאשם, המילואים והשלמים. תורת קרבנות זו, עד כמה שהיא נשארה בתקפה גם לדורות (ויקרא ו – ז), פורסמה ביום הקמת אוהל מועד, אלא שקדמו לה הפרשיות שנאמרו באוהל מועד, ויקרא א – ה, שמכילות דיני קרבנות בשביל העם, ויחד עמהן גם המילואים הדרושים לתורת כהנים שבפרקים ו – ז שבספר ויקרא.

בתורת הקרבנות, ויקרא א – ז, אין נכללים כל חוקי הקרבנות בשלימותם. עוד הרבה חוקים שיש להם שייכות לאלה נמצאים בתורה מפוזרים במקומות שונים: דיני קרבן פסח בס' שמות יב ודברים טז, בכורות ותרומות ומעשרות בס' ויקרא כז, במדבר יח, ודברים יד וטו, קרבנות הטמאים בויקרא יב, יד וטו, אשם שפחה חרופה בויקרא יט, קרבנות שבת וראש חודש ומועדים בויקרא כג ובמדבר כח וכט, פסח שני בבמדבר ט, הוספה לאשם בבמדבר ה, קרבן סוטה ונזיר בבמדבר ה – ו, מנחות ונסכים ודיני קרבנות אחרים – במדבר טו, פרה אדומה – במדבר יט, עגלה ערופה – דברים כא, ביכורים – דברים כו.

אחידותה ושלמותה של תורת הקרבנות

בדברים דלהלן נעביר תחת שבט הבקורת את המסקנות של החוקר מרקס בענין תורת הקרבנות שבויקרא א-ז, אותן הסיק בחקירה חריפה במאמרו בנושא (בכתב עת של הילגנפלד לתיאולוגיה מדעית ש' 1863), ועליהן חזר בדברי הסיום שלו לפירושו של טוך לס' בראשית, עמוד 116 (1871). באותה חקירה נעשה הנסיון לבתר לבתרים רבים שאין להם קשר זה לזה אותם החלקים של התורה, אשר לפי דעת כמעט כל המבקרים חוברו בלי ספק יחד בזמן אחד, ואשר הם מאוחדים בספר אותו כינו "כתב היסוד.

מאז הוכחשה מצד מבקרים אחידותן של הפרשות ויקרא א – ז. כך סבור קואנן (מבוא עמוד – עא ולהלן 68 הערות 19-17), כי 1) ויקרא א – ז לא יצאו מדי מחבר אחד. 2) ויקרא א – ה נראו לו בהשואה לפרקים ו – ז כמקוריים. 3) ויקרא א – ה הם פרי עריכה נמשכת. 4) ויקרא ו וז כוללים הוספות לפרקים א – ה, וגם הם לא נכתבו בבת אחת. הנמקת ההנחות האלו תופרך מקצתה בשקלא וטריא דלהלן ומקצתה בביאורינו לפרקים הנידונים. שונה משיטתו של קואנן היא זו של דילמאן (שמות – ויקרא, מהדורה ד, עמוד 413) בשאלת ויקרא א – ז. לפי דעתו מראות פרשיות ו וז סימני עתיקות מזמן מוקדם יותר מאשר הפרשיות א –ה. אבל גם הוא רואה בחוקי הקרבנות האלה התמזגות כמה תכניות ישנות יותר לחטיבה אחת. הפרשיות ו – ז מיוסדות על קובץ תורות המיועדות לכהנים, אבל גם בפרקים א – ה מורגש ריבוי של החלקים. פרק ב שונה באופן ניכר מפרקים א וג. פרקים ה, א – ז, כא – כו הם שונים מפרק ד ומפרק ה, ח – כ ולוקחו מהקובץ הישן של חוקי סיני. השוה פירושנו לפסוקים הנ"ל אחד אחד במקומו.

אם בדיקה מדויקת של אותן המסקנות כשהיא לעצמה אינה מיותרת, הרי הבירור שלפנינו יכול מלבד זה לסייע במדה שאין לוותר עליה להבנת הפרשיות האלו, באשר אין הוא מצטמצם רק בדחית הנימוקים התלוים באויר נגד אחידותם ושלימותם של חוקינו, אלא גם מתאמץ להוכיח את הקשר שבין כל אחת מהפרשיות אשר נפסלו מצד המבקרים, ויתבארו להלן בפירושנו. ההתקפות הקשות ביותר הותקפה הקבוצה השניה של חוקי הקרבנות (ויקרא ו – ז) מצד מרקס (עמ' 40 בספר הנ"ל). ע"י חקירתו הגיע למסקנה, כי פרקים ו-ז שבויקרא מורכבים משלושה חלקים שונים ויש להפרידם מויקרא א-ה. הפרשיות בויקרא א-ה הן לדעתו החוק היסודי של הקרבנות, ואילו פרשיות ו-ז מהוות חידושים לחוק זה ומכילות ראשית, חוק ישן בענין חלק הכהנים הקשור בחוק היסודי אשר קיבל את תוקפו בימי דוד ושלמה, ועוד שורה של מצוות שנוספו לאחר מכן על הסוגים השונים של קרבנות "כתב היסוד", ששייכים לתקופה שלאחר שלמה, ולבסוף החוק על החביתין התמידיות שלא נחקק אלא אחר הגלות. בחפצנו לבדוק את תקפות המסקנות האלו, נתחיל בחקירת החוק על דבר מנחת חביתין של הכהן הגדול.

מנחת חביתין של הכהן הגדול (ו, יב-טז).

אין להכחיש, שבהסברת החוק על דבר מנחת אהרן ובניו נתקלים אנו בקשיים, אך אין הם בלתי מתישבים.

באשר למלה "ביום" בפסוק יג ("זה קרבן אהרן ובניו אשר יקריבו לה' ביום המשח אותו... והכהן המשיח תחתיו מבניו יעשה אותה חק עולם לה'"), הרי אין בשום פנים טעם לגרוס כאן, כפי שרוצה מרקס (שם עמוד 56): "מיום". ומכל שכן שלא נכונים דבריו כאילו היתה זאת דעתו האמיתית של אבן עזרא, ורק משום זהירות לא הביע אותה בגלוי. ניתן להוכיח שאבן עזרא, באמרו: "ורבים אמרו כי זה בי"ת תחת מי"ם", לא התכוין כלל לתיקון נוסח, מתוך העובדה, כי הוא העיר הערה דומה לפסוק לו בפרק ז: "ביום משחו, מיום, וכן בבשר ובלחם". הלא בודאי אין איש אשר יאמר כי כוונת אבן עזרא היתה להפוך "ביום – בפסוק זה – ל"מיום", ונוסף לזה את "בבשר ובלחם" בפרק ח פסוק לב, ל"מבשר ומלחם". אלא מסתבר יותר, כי אבן עזרא מיחס לב' את הוראת המ'. ראיות לכך אפשר להביא עוד ממקומות דלהלן: יהושע ה יב, שופטים י ח, מלכים ב יד יג, יחזקאל מג יח, ויקרא יד ב (בהשוואה לפסוק כג), במדבר ז: י, פד, (בהשואה לפסוק פח). ובפרק זה, הפסוק האחרון הוא המאלף ביותר להבנת פסוקנו כאן. "ביום המשח אותו" שנאמר בפסוקים י ופד, מתבאר בפסוק פח ביתר דיוק על ידי "אחרי המשח אותו". לכן אין בשבילנו שום עיכוב לפרש "ביום המשח אותו" שבויקרא ו יג בדומה לזה: אחרי אשר נמשח (וכך מבארים חכמינו בספרא: ביום המשח. מיום שנמשח מביא עשירית האיפה עד עולם. או אינו אומר ביום המשח אותו, ביום שנמשח הביא עשירית האיפה ומפסיק, תלמוד לומר מנחה תמיד. הא מה אני מקיים ביום המשח, מיום שנמשח מביא עשירית האיפה עד עולם. השוה גם קורץ: Der Alttestamantliche Opferkultus, 303).

עד כאן אפשר לנו להסכים לאבן עזרא. אולם משבא אבן עזרא להסביר את "אהרן ובניו" כאילו היה כתוב "אהרן או אחד מבניו תחתיו", רואים אנו - על אף הסכמתם של הרשב"ם בדעת הספרא, ויזל, מלבי"ם (התורה והמצוה, ביאור לספרא), והירש (פירוש לחומש) - הכרח לקבוע, בניגוד לזה, מכיון שבלשון "אהרן ובניו" נקראים תמיד הכהן הגדול והכהנים ההדיוטים, אך לעולם לא הכהן הגדול והבאים תחתיו בשרות. יותר נראית דעת פילון (סוף De sacr), שלפיה הוקרבה המנחה הזאת מדי יום ביומו בשם כל חבר הכהנים. אלא שפילון נמנע מלבאר כי הכנת הקרבן הזה היתה מוטלת דווקא על הכהן הגדול.

קשה יהיה למצוא אטימולוגיה מניחה את הדעת למלה "תפיני" (בפסוק יד) שאין לה חבר (השוה להלן בפירוש על ו יד). אולם, מה שנוגע למשמעות המלה הזאת, הרי אין ספק, כי בזמן בית שני הבינו בה "אפוי למחצה או אפוי במקצת" ונהגו לפי זה, הלכה למעשה. כך מתרגם יוספוס את המלה (קדמוניות ג י ז: πεπηγὸς ὀπτήσει βραχείᾳ), ועם זה מסכימים בערך ביאורי התנאים (ספרא באותו הפסוק, מנחות נ: אשר שם יש לקרוא לפי ילקוט, רמב"ם, ראב"ד בפירושו לספרא, ונוסח אחר של רש"י, במקום "תאפינה רבה" – "תאפינה רכה"). תכונתו של קרבן, שהוקרב מדי יום ביומו, אי אפשר, איפוא, שהיתה בלתי ידועה ליוספוס, ולתיאורו יש לתת אימון, ביחוד כשדבריו מתאימים למסורת התלמודית. ואין להעלות על הדעת, כי המנחה הזאת הוכנה באופן אחר בזמנו של יוספוס מאשר בזמן הקודם, ובכן פירשו את המלה "תופיני" בימי בית שני בלי ספק כ"אפוי במקצת". יש לשים לב כי יוספוס אינו מזכיר שיש לפתות את המנחה. בדומה לזה סובר ר' שמעון (מנחות עה:), כי רק אותן המנחות האפויות שיש בהן קמיצה, יש בהן פתיתה, אבל לא מנחות הכהנים, שעלו כולן באש. לפי זה הכרח הוא להניח, ש"מנחת פתים" שבפסוק יד זוהי המנחה שנעשית על המחבת שנזכרה בפרק בפסוקים ה – ו. שם צווה "פתות אותה פתים", ומשום כך נקראה המנחה על מחבת בשם "מנחת פתים". (מנחות סג.). אם כן, איפוא, היו "תפיני מנחת פתים" שווים ל"תפיני מנחת חביתים". מנחת מחבת אפויה רכה (עין גם רש"ר הירש במקומו, ומשנה למלך לרמב"ם, מעשה הקרבנות יג ד). על כל פנים משמעות "תפיני" לפי יוספוס ולפי המסורת העברית היא "אפויה במקצת" (כן גם דעתו של הרמב"ם שם).

לפי זה לא מעטה היא השתוממותנו על מרקס (שם, עמוד 58 ואילך), שלא שם לב לדעות חשובות אלו ומנסח בפזיזות לפי התרגום הסורי במקום "תפיני" - "תפתנה", ברי הוא כי כל המקורות האחרים קראו "תפיני", ולא חשוב כלל אם הבינו את פירוש המלה הזאת או לא. ואם אפילו נניח שלעיניו של המתרגם הסורי היתה הגירסא "תפתנה", הרי לפי כל חוקי הבקורת צריך לבכר את הגירסא הקשה "תפיני" על פני הגירסא האחרת הקלה, ומכל שכן שהתהוותה של הגירסה "תפתנה" שבסורי, הקלה יותר, אפשר היה להסביר כשיבוש שנפל משגרת הלשון של הפסוק לעיל פרק ב פסוק ו. אלא שאין להחליט אפילו בבטחון גמור, כי המתרגם הסורי היה לפניו באמת טקסט כזה, ומתקבל על הדעת יותר, כי התרגום: ἑλικτὰ של השבעים, גרם לתרגומו המשובש. חוץ מזה, אם קוראים "תפתנה", אין להבין בשום אופן את הלשון הנסמכת ל"תפתנה מנחת פתים" - "תקריב ריח ניחח", באם המלים האלו הן תיאור של ההכנה ולא תואר המנחה, הרי לא התפרש מה להקריב ל"ריח ניחח". אין להבין בשום אופן את "תקריב" במובן של קטורת, כפי שסובר מרקס (עמוד 57), על זאת באה פקודה בפסוק הבא במלים "כליל תקטר". אלא המדובר גם כאן הוא – כפי שמסתבר יותר – כמו בפסוק "והקרבתם עולה לריח ניחח" (במדבר כח כז) רק על הקרבת הקרבן, וכל שכן שאין שורת ההגיון נותנת להניח בפסוק ציוי "תקריב" בלי שיוזכר למה הוא מתייחס (השוה דברי הימים א ט לא).

הרי שמצב הטקסט של פרשתנו לא נמצא גרוע כל כך, בכדי שנהיה רשאים להסיק שנתחברה בזמן מאוחר. אמנם, מרקס מעלה עוד נימוקים אחרים להוכחת מוצאו של חוק זה כביכול מזמן שאחרי הגלות (שם, עמוד 172). ובכל זאת הוא סובר (עמוד 177) שכנראה, נזכרת המנחה הזאת כבר בנחמיה י לד "מנחת התמיד"! (אגב, מרקס חוטא באותו החטא כלפי הפסוק הקודם בנחמיה שם, כאשר הוא מחליף את גירסת המסורה "שלישית השקל בשנה", ל"שלישית השקל בשבת", ע"פ הסורי, בעוד הסכום לא סביר, ולפי המשנה שקלים א א, כשהוטב המצב שינו את הסכום למחצית השקל לשנה. ואיך ייתכן שבימי נחמיה היו מסוגלים לתת שלישית השקל בכל שבוע?).

מלבד זאת הוא נצרך להידחק ולומר שהמלה "ביום", שהתהוותה להשערתו בזמן קדום כשיבוש של "מיום", גרמה לעורך כביכול לחשוב בטעות את המנחה שלפנינו לקרבן מילואים, ולהוסיף את "ולמלואים" לתוך הסיום ז לז (עמוד 181). אך אם היינו נסמכים על עדויות רופפות של מעתיקים בלתי מסורתיים, הרי הפסוקים יב – טז שבפרק ו, נעדרים לגמרי בקודקס האלכסנדרוני של השבעים, וכי יש ללמוד מכאן שהטקסט נכתב אחרי עריכתו של קודקס אלכסנדרינוס? השמטת פסוק מקודקס אלכס' אינו יכול בשום אופן להוכיח את העדרו של אותו פסוק מהקודקס העברי שמלפני המסורת. האם כל הפסוקים לאין ספור שחסרים בקודקס האלכס', נחסרו משום שקודקס אלכס' מחזיק בגירסה אחרת? (לדוגמה נזכיר כאן את הפסוקים בשמות כה, ט, כח. כג – כח. לה, טו - יח, אשר גם הם חסרים בקודקס האלכסנדרוני). ועל אחת כמה וכמה אין לקיים כאן הנחה זו, מפני שלא רק שיתר הקודקסים הידועים של השבעים מתאימים לנוסח העברי, אלא שאפילו פילון, אשר, כפי שידוע, השתמש רק בשבעים, מביא (De sacr II 250). את הפסוקים שלנו. את החסרון בקודקס האלכסנדרוני יש לתלות ברשלנותו של מעתיק אשר במקום καὶ ἐλάλησε κύριος κ.τ.λ. בפסוק יב סבור היה לכתוב אותן המלים מתוך פסוק יז והמשיך מתוך פסוק יח. אולם, אפילו אם נודה שפסוקים אלו היו חסרים בקודקס עברי כל שהוא, מה היה הדבר מלמדנו מלבד שטעות 'הדומות' חלה כבר אצל מעתיק עברי?

אולם, מלבד זה יש בידינו להוכיח, כי הראיה מהקודקס האלכס' מזויפת מתוכה, וכי מתוך הטקסט של הקודקס הנ"ל גופו אפשר להוכיח אמתותה של המסורת שלנו. כי הנה אי אלו פרשיות של חוקי הקרבנות מתחילות בדבורו של ה' אל משה ("וידבר ה'"). ואם נתבונן בחלק הראשון, פרק א – ה, נמצא את הסדר הזה: בראשונה באים החוקים על קרבנות נדבה (עולות, מנחות ושלמים). אחר כך בא דבר ה' מחדש אל משה הכולל את חוקי החטאת (ד א – ה יג). ושוב בא "וידבר ה' וגו'" כדי לצוות את ענין האשם בגלל חטאות נגד ה' (ה, יד – יט). ולבסוף מדבר ה' עוד פעם אל משה ומצוה להביא אשם על חטאים שבין אדם לחברו (ה, כ – כו). בכך מנומקת די צורכה חזרת "וידבר ה'" ארבע פעמים בקבוצה הראשונה. ומהו הסידור שנבחר בקבוצה השניה? ברור, שכאן לא הופרדו הקרבנות של נדבה מהקרבנות של חובה על ידי "וידבר ה' וגו'", שאם כך היה צריך ("וידבר ה'") לבוא בין האשם ובין השלמים (ז יא). אלא כאן בודאי הכלל הוא כדלהלן: לחוק העיקרי ע"ד עולות, מנחות, חטאות, אשמות ושלמים נוספו שתי אפיזודות (אם יורשה לי הביטוי הזה), צו אחד ע"ד מנחת הכהן הגדול (ט, יב – טז), אשר מתאים ביותר לחבירו עם החוק ע"ד המנחה, וצו אחד ע"ד חלב ודם (ז, כב – כז), שיש לו קשר לחוק השלמים. בכל אחד האפיזודות האלו מתחדש דיבור ה' אל משה, וכן חוזר ונמשך אחרי הסטיה הזאת ענין החוק העיקרי במלים "וידבר ה' וגו'". למעלה מכל ספק הוא, שכלל זה נשמר בקבוצה השניה של חוקי הקרבנות. כי רק בדרך זו ניתן להסביר את נוסחות הפתיחה במקומות כגון ו יב, יז ז, כב כח. לפי הההנחה הזאת מרמזת נוסחת הפתיחה שנמצאת גם בחוק החטאת אשר בקודקס אלכס', בודאות גמורה שבהכרח קדמה לה אפיזודה, אשר רק נשמטה באשמת רשלנותו של המעתיק. אם כן, הרי ההוכחה מתוך הקודקס האלכס' לאיחור הניסוח של ויקרא ו, יב – טז אין בה ממש.

מרקס משתמש גם בנימוקים פנימיים המעידים נגד קדמותן של הפרשיות האלו מלפני הגלות. קודם כל נוקט מרקס בעיקר זה: התורה אינה יודעת שם מיוחד לכהן הגדול (שם, עמוד 173). עד תקופת המלכים היה תואר הכהנים הגדולים רק: "הכהן", והחל מזמנו של בעל דברי הימים שיצר את הביטוי "כהן הראש" נעשה הכהן הראשי ל'כהן גדול'. כל הפסוקים הסותרים את זאת מן ההכרח לזייף את ביאורם או לקבוע חיבורם לתקופה שאחרי הגלות. כך יש להבין לדעתו את "הכהן המשיח" בויקרא ד: ג, ה, טז, שהוא אינו מציין את הכהן הגדול, כי אם כל כהן, ואף ההדיוט, וה'הוכחה' לדעתו - משום שלפי שמות כט א כל בני אהרן נמשחו בשמן המשחה! פרשנות שרירותית כזו היא גופה מוציאה על עצמה את פסק דינה. בחוק הקרבנות כולו נקרא הכהן רק בשם "הכהן" ודוקא במקומות אלה, שכל קורא בלתי משוחד מבין כי המדובר בכהן הגדול – שכן בנוגע להקרבת החטאות במקרה של שגיאה, מי מבלעדי הכהן הגדול ישוה בחומרת ובחשיבות קרבנו כשהוא לבדו, לקרבן כל העדה? ועוד, מי מבלעדי הכהן הגדול היה משוח בזמנים המאוחרים? ואיך היה אפשר כי כל כהן הדיוט ייקרא בשם "הכהן המשיח"? כאילו היה כוונת הפסוק להטעות את הקוראים! ומלבד זאת, אף אם נאמר כי כל בני אהרן נמשחו בשמן המשחה, הלא לא נעשה זאת גם בכהנים ההדיוטים של הזמנים המאוחרים. ואיך היה אפשר כי כל כהן הדיוט ייקרא "כהן המשיח"? כנראה מטעמים כאלו הפסוקים האלה נדחו ע"י גייגר (Urschrify עמוד 82) לזמן מאוחר (יעויין בס' "נחלת יהודה" לרפופורט, קרקוב 1868 עמוד קלו. שדוחה את דברי גייגר בהחלט). ומה בענין יהושע כ ו המזכיר את הכהן הגדול? שייך כמובן לזמן שלאחר הגלות! ולאחר שמסלקים בדרך זו את כל הפסוקים ה'מטרידים', מסיקים על סמך ההנחה המוקדמת, שבתורה לא נזכר התואר "הכהן הגדול", את המסקנה, כי החוק ע"ד מנחת הכהן הגדול, (ויקרא ו טו), שבו נמצא התואר לכהן הגדול "הכהן המשיח" – מתייחס לזמן שלאחר הגלות (על יסוד ההנחה הרעועה, כי גם הכהן ההדיוט נקרא בתורה בשם "כהן המשיח" נרשה לנו להעלות בסוגריים את השאלה הזאת: אם ממלא מקומו של אהרן יכול להקרא בשמות כט, ל "הכהן תחתיו מבניו", איזה מידה של הגיון מונעת לקרוא אותו "הכהן המשיח תחתיו ובניו"?). אולם בהסתכלות בלתי משוחדת ניווכח, כי להיפך, החוק שלנו לא היה יכול להנתן אלא דווקא בימי משה. כשנחקור באילו תקופות השתמשו בכל אחד מארבעת התארים הרגילים של הכהנים הגדולים: "הכהן", "כהן גדול", "כהן הראש", ו"כהן המשיח", נמצא, כי התאר "הכהן" בה"א הידיעה היה השכיח ביותר לציון הכהן הגדול. הוא נמצא פעמים אין ספור בחלקים העתיקים והמאוחרים ביותר של כתבי הקודש. בכל התקופות, גם אם לא כל כך תכופות, השתמשו בשם "כהן גדול", אשר בעצם הוא קיצור השם "הכהן הגדול מאחיו" (השוה ויקרא כא י). אם לא נקח בחשבון את ספרי הנביאים חגי וזכריה, שבהם נקרא באמת הכהן הגדול תמיד "הכהן הגדול", ונתחשב רק עם הספרים ההיסטוריים, נמצא את השם הזה משמש לפני הגלות כמו גם לאחריה (השוה במדבר לה: כה, כח. יהושע כ לו. מלכים-ב יב יא. כב: ד, ח. כג ד. נחמיה ג א, כ: יג כח. דברי הימים-ב לד ט). בזמן מאוחר יותר התחילו, כנראה, להשתמש בשם "כהן הראש" בניגוד ל"כהני המשנה" (מלכים-ב כג ד). הוא נמצא מלבד בספרים שנתחברו אחרי הגלות רק במלכים-ב כה יח ובירמיהו נב כד, שמזה מוכח על כל פנים שגם בתואר זה השתמשו לפני הגלות. שונה היחס בענין התואר "כהן המשיח", אשר לפעמים הוא נזכר בכינוי מלא ("הכהן אשר ימשח אותו" וכדומה: ויקרא טז לב, כא י. במדבר לה כה). תואר זה נמצא בתורת משה לבד, ולא בשום ספר אחר, לא מלפני זמן הגלות ולא מאחריה.

בס' יהושע נזכר התואר 'כהן גדול' בכלל רק לעתים רחוקות, ובספר מלכים אינו נזכר בשום פעם. בתקופת המלכים כינו את המלכים בשם זה (השוה את השירים בשמואל-ב כב נא, כג א, שמיוחסים אליבא דכולי עלמא לדוד המלך). אחרי הגלות לא היה עוד שמן המשחה נמצא בכלל (השוה יומא נב: הוריות יב.), ואי אפשר היה לכהן הגדול להקרא בשם "כהן המשיח". ואם בחוק המנחה של הכהן הגדול נושא זה האחרון את התואר "כהן המשיח", הרי אי אפשר שהחוק הזה נתחדש בתקופת המלכים וכל שכן אחרי הגלות (ואם האסכולה הולהאוזנית, מיחסת למרות כל אלה את חבור הפסוקים שבהם נמצא "כהן המשיח" לזמן קרוב לשנת 444, הרי אנחנו מזכירים מלבד מה שנאמר לעיל עוד את זכריה ד יד, אשר שם נקראו הנשיא והכהן הגדול "שני בני היצהר", מה שמוכיח כי כבר בזמן קודם יותר גם הכהן הגדול וגם הנשיא היו נמשחים בשמן המשחה). ומכיוון שמצב הפולחן הפרוע בתקופת השופטים לא היה נוח כלל לעריכת חוק כזה לכהנים, הרי אפשר לראות רק את זמנו של משה רבנו כתקופת מוצאו של החוק הנזכר (שם עמ' 175).

ועוד, לפי מרקס מתאשרת כביכול הנחתו שהדברים בויקרא ו, יב – טז נתחדשו אחרי הגלות, מתוך הסברה שלפני הגלות לא היתה הכנסתו של הכהן הגדול כה גדולה, ולא איפשרה להטיל מס יומי גדול כזה, מאחר שלכהן הגדול לא היה יתרון בחלק ההכנסה על שאר אחיו הכהנים. ברם, הדבר הזה מופרך על ידי ההיסטוריה. לפי במדבר לא מא, ניתן חלק הגון משלל המלחמה כמתנת ה' לאלעזר בן אהרן. ואם אמנם ניתן לומר שההכנסה הזאת היתה רק זמנית, הרי רואים אנו מתוך ס' שמואל א ב, יג – יז, שבני עלי הכהן הגדול רשאים היו לקחת לעצמם החלק הטוב ביותר מהזבחים. כאן אנחנו מוצאים רק אישור למאמר המסורה העברית שמלמדנו (יומא יד.): "כהן גדול מקריב חלק בראש ונוטל חלק בראש". וחוץ מזה אפשרי מאד, כי הכהן הגדול שבכל זמן היה גדול מאחיו גם בעושר, כפי שמאשרת זאת בהחלט המסורה העברית (יומא יח.). הכבוד הגדול שחלקו בישראל לכהן הגדול יסודו לא בזמן הבית השני, באשר כבר בתורת משה נאמר: "ולפני אלעזר הכהן יעמוד (יהושע) ושאל לו במשפט האורים לפני ה', על פיו יצאו ועל פיו יבאו הוא וכל בני ישראל אתו וכל העדה". עלי הכהן הגדול עמד משך ארבעים שנה בראש הממלכה הישראלית (שמואל א ד, יח) ויהוידע הכהן הגדול הדיח את המלכה עתליה מכסאה והושיב עליו את המלך החוקי יהואש (מלכים ב, יא, ד). לא רק הנהלת המקדש והכספים היתה בידי הכהן הגדול, הוא גם המליך את המלכים ומשח אותם (מלכים א א, לט. מלכים ב, יא, יב). ולנוכח העובדות הללו כמה מוזרה הדעה, כי כבוד הכהנים הגדולים בזמן בית ראשון לא הגיע למדרגה גבוהה ביותר, ורק בזמן בית שני הגיע לכך. אבל כבר בנחמיה י לד, מדובר על מנחת התמיד של הכהן הגדול. ואילו נתחדשה הלכה זו אחרי הגלות, הרי הכרחי הוא שהתחדשותה חלה בראשית זמן הבית השני. אולם, אם הכנסתו של הכהן היתה כה פעוטה אפילו בזמן בית ראשון עד שלא היתה אפשרות להטיל עליו את המס היום יומי, איך היתה אפשרות לקביעתו של חוק זה בזמן השיבה מהגלות, עת אשר רק ישוב קטן ומדולדל נמצא בארץ, שנוסף על כך היה בלתי עצמאי ומחויב לשלם מסים לשליט זר ונתון במצוקה נואשה (נחמיה ט לו)?

הרי נוכחנו, איפוא, כי הנימוקים לטובת חיבור מאוחר של החוק בויקרא ו, יב – טז הם הבל, ואדרבה, התואר "הכהן המשיח" מעיד על זמן חבורו בימי משה רבנו. ברם, על ההוכחות החיוביות לעתיקותו המופלגת של החוק הזה אפשר עוד להוסיף הרבה. בדברי הימים (א ט לא) סופר, כי מתתיה, בנו בכורו של שלם הקרחי, בן דורו של פנחס (פסוק יט - כ), היה המפקח על מעשה החביתים. ענין טיבן של "החביתים" אינו מוטל בספק. המלה הזאת נמצאת פעמים רבות מאד במשנה והוראתה בכל פעם המנחה היום יומית של הכהן הגדול (השוה, למשל, משניות תמיד ג א ומנחות ו ה), ומשום כך נקראו בשם "חביתים", כפי שעולה גם מתרגום השבעים לדברי הימים שם.

ועוד: קרוב לוודאי הוא, כי "מנחת הערב" בס' מלכים ב טז טו (השוה גם תהלים קמא ב) מציינת את המנחה היום יומית של כהן הגדול. ואם מסבירים כך את הביטוי הנ"ל, הרי מציינות המלים "את עולת הבקר ואת מנחת הערב" את הקרבן שהוקרב בבוקר בראשונה ובערב באחרונה בכל יום על המזבח. היתה חובה להקריב בכל יום קודם כל את "עולת הבקר" והקרבן שהוקרב באחרונה היה מנחת הכהן הגדול ("חביתים". השוה יומא לג. ורמב"ם הל' תמידין ו, ה ויא). השעה שבה נגמרו העבודות במקדש, נקראת בשם "עת מנחת ערב" (דניאל ט כא, עזרא ט, ד – ה). וגם "עלות המנחה" (מלכים א יח: כט, לו). שם זה נקרא גם על שעת הקרבת המנחה של בוקר (מלכים ב ג כ). בכל הפסוקים האלה הכוונה היא למנחת הכהן הגדול. ואמנם, אפשר היה להבין שזוהי המנחה שניתווספה לעולה (במדבר כח ה), אולם ביאור זה מתקבל פחות על הדעת, כי רק למנחת כהן גדול אחת, שהיא קרבן אחד לעצמו, שהקרבתו התחילה בבוקר ונסתיימה בערב, יאה השם "מנחת ערב", ולא להוספה של עולה שאף היא נוהגת ערב ובוקר, אשר לה היה מתאים יותר "עולת הבקר ומנחתה" (השווה קואנן Gottesdienst עמ' 170). אולי גם מתכוון הפסוק בבמדבר ד טז אל מנחת הכהן הגדול, כפי שניתן להבין מירו' שבת י ג, לפי גי' הילקוט לבמדבר ד טז. (השוה איוולד Altertümer, מהדורה שניה, עמוד 133, בהערה).

ועוד ראיה לעתיקותו המופלגת של החוק שבויקרא ו, יב – טז: אנחנו מוצאים בביטוי "כליל" כינוי לקרבנו שעלו כולם באש על המזבח. המלה "כליל" משמעה : "כולו" (שמות כח לא, ישעיהו ב יח), ועל כן נאמרו בפעם הראשונה בחוק שלפנינו (פסוק טו) "כליל תקטר", את הכל יקטירו, ותיכף אחר זה בפסוק טז משמשת המלה מונח ("כליל תהיה"), אשר מובנו יוצא ברור מתוך הפסוק הקודם, באשר הוא קיצור מן "כליל מקטרה". "כליל" שבפסוקים אחרים, כגון דברים לג י, שמואל א ז ט, ותהילים נא, כא, שאול מכאן. "כליל" הוא על כל פנים ביטוי עתיק יומין. אצל הצורים והפוניים היתה המלה "כלִל" שגורה במקום "עולה" (השוה דילמאן בויקרא א ג).

התבוננות מדוקדקת תביא אותנו גם לידי מסקנה, כי הפסוקים בויקרא ו יב – טז באים בקשר הדוק לחוק שלפניהם ומהוים חלק בל יינתק של חוקי הקרבנות. סמוך לפני פרשה זו (ו יא) נאמר, כי ה' נתן את כל קרבנות המנחה לכהנים ל"חוק עולם", ביטוי זה יכול לציין רק חוק "לחם תמידי", השוה בראשית מז כב ומשלי ל ח. אותה משמעות יש לביטוי זה גם בויקרא ז לד, י: יג, טו. אחר כך ניתנה הפקודה, כי החל מיום המילואים של אהרן ובניו, עת חלק להם ה' אותו לחם "חק עולם", יפרישו גם הם בכל יום תמיד תרומה לה', שתהווה לפי פסוק טו "חק עולם לה'". את התרומה יקריב הכהן הגדול בשם כל הכהנים בכל יום ויום (ראה לעיל). ועל ידי הפרשתם זו של "חק עולם לה'", עבור "חק עולם" שקיבלו מה', מודים הכהנים שהם מקבלים מה' רק למען ישיבו לו, ושמוכנים הם, איפוא, לשרתו בתור מורים לעם, לשמש לו דוגמה ומופת חלף המתנות הרבות שה' חלק להם.

ומאחר שבאופן כזה נסמך החוק של מנחת הכהן הגדול לחוקי שאר המנחות. ניתוסף לראשון גם הצו, שכל מנחת כהן כליל תקטר ולא תאכל (בהמשך יתבאר הקשר ההדוק והבלתי נפרד של חוק זה לחוקים הסמוכים לו בפרשה). הצו הזה אי אפשר היה שיחסר בחוק הקרבנות, כשם שהיה הכרח לצוות בתורת החטאת בפסוק כג, איזה קרבן יעלה כליל באש ולא יאכל. זה לא היה מובן מאליו, כפי שמרקס סובר. כי, ראשית, חוק זה חל על המנחה בלבד, ואילו חטאות, אשמות ותודות של כהן לא נאסרו בשום מקום באכילה. אף אם נחליט כעל דבר המובן מאליו, שמנחות אינן נאכלות לכהנים, הרי אין להסיק מזה, שהן עולות באש על גבי המזבח. הלא גם חטאות של הכהן הגדול, של הקהל ושל יום הכפורים אינן נאכלות, ואינן נקרבות אלא נשרפות מחוץ למחנה. ה"נותר" עד יום המחרת או היום השלישי נשרף בחצר המקדש. הרי שאין זה מובן מאליו כלל, שמנחת כהן יש להקטיר כליל על גבי המזבח. ואם כן, אין להשמיט את פסוק טז מתוך פרק ו של חוק הקרבנות, ומאחר שפסוק זה מחובר היטב אל החוק של מנחת הכהן הגדול שלפניו, ומה גם שהביטוי "כליל" בפסוק טז, כפי שכבר פירשנו, אינו יכול להתבאר אלא על ידי "כליל תקטר" שבפסוק טו שקודם לו, הרי יוצא בהכרח, כי על הפרשה ו יב – טו צריך לדון כעל חלק בלתי נפרד מן החוקים הקודמים והקשור בחוק הקרבנות. (ומכאן, כי שלא בצדק חשב קואנן במבוא עמ' 80, כי ויקרא ו, יב-טז, 'הושאל ממקום אחר או נוסף בזמן מאוחר').

החוק על חלקם של הכהנים בקרבנות

לאחר שהחזרנו לפרשת קרבן אהרן הכהן את זכויותיה הקדומות הננו נגשים אל החקירה על דבר חלקם של הכהנים בקרבנות. מרקס (שם, עמוד 80 ו – 164) מוצא בויקרא ו – ז. שני חוקים הסותרים זה את זה. האחד כאילו מזמן מאוחר יותר, ששייך למחבר של ההוספה לויקרא ו – ז, מורכב מן הפסוקים ו כב, ז: ו, לא, לד (בפרק ז לא, יש עוד להוסיף אחרי המלה "החזה" "ושוק התרומה"), והשני צמוד לחוק היסודי הישן בויקרא א – ה, שאליו נסמכת החתימה ז, לה – לו. את החלקים ה'מקוריים' של החוק לפי השערתו הוא משחזר כך: א) פרק ז פסוקים ח – י, שם יש להוציא, כמובן, את הוא"ו הראשונה. ב) פרק ז פסוק לג, שם יש להוסיף אחר "שוק הימין" את המלה "והחזה". ג) פרק ז, שם יש להוסיף עוד את החלק הראשון של פסוק יט בפרק ו, באופן שאחרי "להם" יתוסף עוד "והכהן המחטא אותה". בתורת החטאת יז – כג יש להשמיט פסוק ואת שלושת המלים האחרונות של פסוק יח לאחד עם פסוק כ, כדוגמת שמות ל כט. כט לז. ההסבר לדעתו: לפי החוק הישן על חלק הכהנים, היתה הזכות לחלקים מן הקרבנות רק לאותו הכהן ששרת בעבודה. אבל החוק הזה נמצא בזמן מאוחר בלתי מעשי, משום שאותו הכהן האחד לא היה יכול לאכול את הכל והרבה בשר היה הולך לאיבוד, ועל כן הותקן השינוי, כי כל זכרי כהונה ישתתפו בסעודת הזבח.

כדי להוכיח – בניגוד להשקפה זו – את שלמות הנוסח שלנו ואת אחידות החוקים שנכללו בו, רוצים אנו קודם כל לחקור, אם באמת יש לפנינו בויקרא ו – ז שני חוקים הסותרים זה את זה על דבר החלקים המגיעים לכהנים מן הקרבנות.

וודאי הוא, כי כבר מלכתחילה יניע כל אחד ראשו בספקנות על ההשערה בדבר שני חוקים סותרים זה את זה. הייתכן, כי שני חוקים מנוגדים זה לזה הוצגו זה על יד זה, ואפילו משולבים זה בזה? כלום עורכי הטקסט של החומש, כביכול, כהנים, מחוקקי דת, לא היו מרגישים בסתירה עד שבאה הביקורת של העת החדשה ביותר וגילתה אותה במבטה החד? באמת לא ייאמן. אולם למעריצי הניתוח הביקרתי של כתבי הקודש יש תשובה מוכנה מראש על שאלה כזו. בכתב העת הפרוטסטנטי של הכנסיה (משנת 1865, גליון 17) מכירים 'פרקליטי האמיתות' של התורה (רנקה, הנגסטנברג, האורניק, קייל ואחרים) בגילוי אחידותה של תכנית הסידור בתורה לפנינו.

מודים הם באחידות העריכה, רק מוסיפים הם לטעון, כי מסדר אחיד אין להביא ראיה מוכרחת גם על אחידות הקונספציה. ובהשתמשנו במשפט זה בנידון דידן, הרי הביקורת תודה, כי העורך חשב את הסתירה כמיושבת. ברם, בפשרה הזאת אין מתחשב בית הדין של המבקרים, הביקורת מבארת לעצמה את הסתירה בדרך הרבה יותר נוחה כביכול, בהניחה כי החיבור נעשה על ידי מחברים שונים. ואם אנו רוצים להוכיח נגד הביקורת את האחידות של החוק שלפנינו, הרי לא יספיק אם ניישב את הסתירה, כביכול, כי אם עלינו יהיה להוכיח עוד, שלא רק שהחוקים אינם סותרים זה את זה, אלא, אדרבה, הם משלימים זה את זה, שאילו היה חלק זה או אחר ניתק מן החוק, היה זה חוק קטוע, ושלפיכך מהוות כל הפקודות חלקים עיקריים של אותו החוק האחיד על דבר החלקים שמגיעים לכהנים מן הקרבנות. אולם בטרם נביא את ההוכחה החיובית לטובת אחדותו של החוק שלפנינו, נוכיח מקודם, כי הביקורת, שמצד אחד לא פתרה ע"י ההנחה שלה את שאלת הסתירה שגילתה, ומצד אחר נסתבכה עוד בקשיים גדולים, אינה יכולה להתגבר עליהם אפילו בהשערות שרירותיות ביותר.

ראשית כל כופים על פסוק יט בפרק ו כעין מיטת סדום. פסוק זה היה בכוחו לבטל בבת אחת את כל ההשערות על "חוק ישן" ו"חוק חדש" של חלקי הקרבן, שהרי חוק זה שייך לפרק שהוא מאוחר לדעתם ובכל זאת הוא מצווה, שהכהן המכפר יאכל את הקרבן. ובכן מוכרחים, פשוט, לסלק את הכתוב הזה. לעומת זאת מעבירים את שלוש המלים הראשונות שבו: "הכהן המחטא אתה", אל החוק הישן וקובעים אותן באמצע פרק ז, בפסוק ז. כמובן, מכיון שהיו מוכרחים לסלק הצידה את הפסוק הזה ויהי מה, לא ננעלו שערי הראיות להוכיח, שבלאו הכי אין כאן מקומו המתאים. ומאיזה טעם? משום שהצוויים על הנגיעה בקרבן (פסוק כ – כא) הם תוצאות של דרגת קודש קדשים. אשר לפי סוף פסוק יח מיוחס הוא לחטאת, וחוק האכילה בפסוק יט לא היה יכול להפסיק ביניהם. כאילו לא היה גם חוק האכילה בפסוק יט תוצאה של דרגת קודש קדשים! מן השלמים, שאינם קודש קדשים, אוכל כל טהור, אף מי שאינו כהן (ז יט). אין גם ציווי לאכול את הקרבנות האלה בחצר אהל מועד (השוה פרק י פסוק יד ומשנת זבחים ה ז). אולם בעוד שכל הצוויים שבפסוק יט יש לדון עליהם כעל מסקנה מאופי של "קדש קדשים", אי אפשר להגיד את זאת על פסוק כ, כי אם רק על חלקו הראשון, על "כל... יקדש", כבר הקטע שבא סמוך אחריו, "ואשר יזה וגו'", אינו נובע מתוך דרגת הקודש קדשים, כי אינו חל על כל קדשי הקדשים, אלא, כפי שמוסכם אצל כל המבארים, רק על החטאת. ואם כן, הרי לא היה יכול פסוק כ להצמד אל פסוק יח באותה התאמה כמו שזה אפשרי בפסוק יט. וליתר הדגשה יש להוסיף, כי לעיל בחוק המנחה, ו, י - יא בא גם כן חוק על האכילה, אחרי "קדש קדשים הוא", ולהלן בפסוק כב ובפרק ח פסוק ו בא חוק זה קודם לו (אנחנו מזכירים כאן את דעתנו, אשר רק להלן ננמק אותה, כי הצוויים "כל זכר וגו'" הם חוקי אכילה ולא חוקי חלקי הכהנים בקרבנות, ופלא על מרקס שמכנה (שם עמ' 64) את החוקים ו, יט וכב: "חוקי מאכלות", בזמן שאינם אלא חוקים על חלק הכהנים ולא על איסור והיתר מאכלות).

גם לולי כל האמור עד כאן, אי אפשר בשום פנים לוותר על פסוק יט בפרק ט, שכן אם היינו עושים כן, היה חסר אחד החוקים החשובים ביותר בדבר החטאת, היינו החוק, כי אכילתה מותרת רק בחצר אוהל מועד, חוק שניתן גם במנחה ובאשם (ו ט, ח ו). גם המוצא, להשמיט רק את חציו הראשון של פסוק יט ולהשאיר את חציו השני, חסום בפני הביקורת, כי ראשית, שוב היה מפריד חוק אכילה בין הצו על דרגת קודש הקדשים ובין המסקנות הנובעות ממנו, ושנית מחייב ההגיון, כי הפקודה על מי לאכול את החטאת היתה צריכה להקדים למקום בו היא נאכלת, כמו שמוצאים במנחה ובאשם (ו ט, ז ו). ואף אם היו מעיזים לקבוע את מקומו של חצי פסוק יט האחרון, שעליו אי אפשר לוותר, אחרי חציו הראשון של פסוק כב, גם זה לא ייתכן. שהרי בפסוק כ מצווה: ואשר יזה מדמה (של החטאת) על בגד, תכבס הבגד אשר יזה עליו "במקום קדוש". איזהו המקום הקדוש הזה, לא פורש ואף אינו צריך לפירוש, משום שסמוך לפניו בפסוק יט כבר מבואר הוא בתוספת הביאור "בחצר אהל מועד". ואילו היו רוצים לקבוע את מקומו של חציו האחרון של פסוק יט אחרי חציו הראשון של פסוק כב, הרי היה מתמיה ובלתי מובן, מפני מה בא בפסוק כ הביטוי "במקום קדש" בלי כל ביאור, ואחרי שני פסוקים מצא לנחוץ להוסיף לאותו ביטוי את תוספת הביאור "בחצר אהל מועד"?

הנה כי כן מוכח די ברור כי את פסוק יט בפרק ו אין להזיז ממקומו. ואם מוצאים סתירה בין החוק בפסוק יט, האומר כי הכהן המחטא יאכל את החטאת, ובין החוק האחר בפסוק כב, שבו נאמר כי כל זכר בכהנים יאכל אותה, הרי על מתנגדינו לבקש פתרון אתנו יחד.

אנחנו מציעים לבאר את החלק הראשון של פסוק יט, כאומר כי על הכהן המחטא לאכול ממנה. ולעומת זאת את פסוק כב כאומר כי כל זכר בכהנים יוכל לאכול ממנה. כך יוטל בפסוק יט על הכהנים שבשרות החובה לקחת חבל באכילת הקרבן. וכך מוכיח משה רבנו בפרק י פסוק יז ברוגזו על בני אהרן: "מדוע לא אכלתם את החטאת במקום הקדש כי קדש קדשים היא ואתה נתן לכם לשאת את עון העדה"? ברור, כי כאן כיוון משה רבנו אל פסוק יט בפרק ו. אהרן ובניו הינם כאן הכהנים המחטאים (השוה ט טו, אל ט ט, אנו הולכים כאן לפי פשוטו של מקרא, קודם לדרשות). המלים "במקום הקדש" שבשאלת משה (י יז) מקבילות ל"במקום קדש" שבחוק ו יט. החוק הזה ניתן כתוצאה מדרגת קודש הקדשים של הקרבן. כמו כן מסתמכת שאלתו של משה (י יז) על הפסוק "כי קדש קדשים הוא". והפסוק שלאחריו (י יח) מוסב שוב אל החוק ו כג. הרי רואים אנו כאן, כי בפרק ו יט מוטלת אכילת החטאת כחובה על הכהנים שבשרות (גם בתלמוד, יבמות מ. נאמר כי קודם לכל, חובת הכהן שבשרות להשתתף באכילת זבח). לעומת זאת נותן פרק ו פסוק כב רשות לכל הכהנים, אבל לזכרים בלבד, לאכול את החטאת, כמו שבפרק ז פסוק יט, ניתן רשות לכל טהור לאכול מבשר השלמים. אבל בענין זה נדבר להלן ביתר אריכות. לעת עתה מספיק לנו, שהעמדנו את פסוק יט שבפרק ו על חזקתו וערערנו את כל הבנין הרעוע של הביקורת בענין "חוק ישן" ו"חוק מאוחר" בתורת חלקי הכהנים.

אבל גם עיקר ההשערה הנזכרת, נדחית על ידי שני פסוקים מפורשים נוספים. הפסוק האחד הוא זה שבפרק ז יד, שהוא, כביכול, המאוחר יותר. את הפסוק הזה אי אפשר להזיז למקום אחר, כי רק כאן בהמשכו אפשר להבינו, ואילו במקום אחר לא היה לו הסבר. והנה שם בחוק, שהוא כביכול, המאוחר, נמצא הדין כי התרומה מלחמי התודה לא תחולק בין כל הכהנים, אלא תינתן לאותו כהן אשר יזרוק את דם השלמים. ואם מרקס מחליט (שם עמוד 171 ואילך), שהלחם לא היה קרבן לה' אלא מתנה לכהן, שלובשת כאן צורה של קרבן חובה, הרי נתעלמו ממנו הדברים בשמות כט, כב – כה ובויקרא ח, כה – כח, שלפיהם אותו הלחם הנוסף הוקטר על המזבח בשעת הקרבת קרבן המילואים של אהרן. אבל אם גם נודה, כי רק כאן לובש הוא צורה של קרבן, הרי לפי החוק החדש, כביכול, היה צריך הקרבן הזה להתחלק בין כל הכהנים. הפסוק השני נמצא בחוק היסודי העתיק יותר, כביכול. בפרק ב פסוקים ג, י, כתוב: והנותרת מן המנחה לאהרן ולבניו. וזה נוהג לא רק במנחת סולת (פסוק ג) אלא גם במנחת מאפה (פסוק י), והרי לפי חוק חלקי הכהנים היותר עתיק, כביכול, הנסמך אל החוק היסודי (ז ט), היא שייכת לכהן המקריב.

לו שמו לב המבקרים לכך שאף לשיטתם קיימת עדיין סתירה בין פסוק ז בפרק ב לפסוק ט בפרק ז, כי אז היו נאלצים לקבל קודם כל את ישובה לפי פירושו של אבן עזרא. כך הוא מעיר לפסוק ג בפרק ב: "לאהרן ולבניו ולכל הכהנים בשוה", ושם בפסוק י הוא מעיר שוב: "לאהרן ולבניו, אחריו, והטעם לכהן המקריב" (ראם גם ויזל לויקרא ב י). לפי דעת אבן עזרא משמעות הביטוי "לאהרן ולבניו" היא בדרך כלל, כי הקרבן שייך לכהנים. אך אין הביטוי הזה מכריע כלל, אם לחלקו בין כולם או אם יהיה שייך תמיד לכהן שבשרות. כך אומר מפרש קדמון, ומה סוברת הבקורת החדשה בענין זה? בפסוק לא שבפרק ז נאמר: החזה "לאהרן ולבניו". הביטוי הזה ישמש כאילו התאמה ל"כל זכר בכהנים" שבפסוק ו ושבפסוק כג בפרק ו, והכרעה, שפסוק ז, לא קשור אל החוק "המאוחר" בדבר "חלק הכהנים" (מרקס, שם עמוד 83). ועתה פסוק י בפרק ב מה יהא עליו?

כדי לקיים את ההנחה על דבר מקור ישן ומקור חדש לחוק של חלקי הכהנים נוהגים המבקרים בפסוקים כט – לג שבפרק ז בשרירות ללא גבול. טוענים הם כי בפסוק לא נשמט כביכול "ושוק התרומה", ובכל אחד מן הפסוקים לב – לג נשמט שוב "והחזה". השערה זו, לא זו בלבד שאין לה כל יסוד, אלא היא אף בלתי אפשרית מטעמים דלהלן: ראשית, אין פסוק ל מדבר כי אם על החלב ועל החזה. פסוק לא מצווה מה לעשות באלה, את החלב יקטירו, וכנגד זה שייך החזה לכהנים. לפי זה לא היה יכול "ושוק התרומה" להמצא בפסוק לא, מאחר שבו עדיין לא דובר ועדיין לא נאמר כי השוק יהיה תרומה. שנית, לא היה יכול להאמר בפסוק לב: "את השוק הימין ואת החזה תתנו לכהן תרומה", מאחר שהחזה נקרא תמיד "תנופה" ובשם מקום אינו נקרא "תרומה" (השוה שמות כט כז. ויקרא ז לד, י: יד – טו, במדבר יח יח). שלישית, ברור, כי הציוויים על דבר השלמים בויקרא ז כח - לד קשורים קשר הדוק בציויים ע"ד המילואים בשמות כט, כב - כח, מה שמוכח עוד ע"י החתימה בויקרא ז לז, המאחדת את המילואים עם השלמים, אך במילואים דין החזה ודין השוק הם שונים (השוה שמות כט, כב - כו). ואם כן יש לדון שגם בויקרא ז, כח – לד, יהיו חזה ושוק שונים זה מזה (עיין על זה להלן באריכות).

אי אפשר להאמין למראה עינינו בקראנו אצל מרקס (שם עמוד 84), שאמיתת ההערה, כי פרשה ז, לב - לג היא המשך ישר לו יט, ולז ז - י, מוכחת ע"י הדברים בויקרא י יד, שלפיהם הכהנים ובני משפחותיהם יאכלו את החזה והשוק. החוק הזה מתיחס אל החוק העתיק ע"ד חלק הכהנים, וצירוף המשפחות למנה הקטנה של בשר מוכיח כי רק הכהן המקריב קיבל את הבשר. אכן, ההוכחה הזאת היא תמוהה ביותר! בפסוק יב - טו שבפרק י אומר משה אל אהרן ואל בניו אלעזר ואיתמר, שרק הם יאכלו את המנחה במקום קדוש. ואת החזה והשוק של השלמים יאכלו יחד עם בני משפחתם במקום קדוש. זה מוסב בהכרח על תורת חלק הכהנים העתיקה יותר, אשר לפיה שייך הבשר לכהן לבדו. לפי החוק המאוחר יותר היו באים במקום בני המשפחה הכהנים האחרים לאכול את הבשר. ומי הם בעצם הכהנים, מלבד אהרן ואלעזר ואיתמר, אשר צריך היה באותו זמן לצרף אותם אל סעודת הבשר? וכי לא יוצא ברור מפרשה זאת, כי לפי החוק המנחה שהיא קודש קדשים נאכלת רק לזכרי כהונה, ואילו השלמים שהם קדשים קלים נאכלים לכל בני המשפחה, מה שגם הפסוקים במדבר יח, ט - יג מלמדים במפורש? ולבסוף: מפני מה רואים את הדברים בפרק ז פסוק לא בגלל הצווי שהחזרה יותן לאהרן ולבניו, כחלק יסודי מן החוק המאוחר, ואילו הדברים בפרק י פסוק יד יהיו שייכים לחוק העתיק, אף על פי שמיד בפסוק טו שלאחריו כתוב "והיה לך ולבניך אתך?!

חוץ מכל זה הרי איש לא היה צריך להעלות על הדעת, שהמצוה (ו כב, ז ו), אשר לפיה כל זכרי כהונה מותרים לאכול חטאת ואשם, מתכוונת לקבוע חוק בדבר חלק הכהנים השונה בכך מהחוק בז, ז - י, שנותן את כל הקרבנות לכל זכרי כהונה ולא לכהני השרות בלבד. אילו היה ניתן פעם חוק קרבן כזה או לכל הפחות היו שואפים לעשות כזאת, הלא צריך היה לבצעו בעקביות בכל הקרבנות. אך משום מה אין חוק כזה בעולה? בפרשה ז פסוק ח מצווה רק שעור העולה שייך לכהן המקריב, ולא נמצא חוק יותר מאוחר שיהא מצווה לחלק העורות במדה שוה לכל הכהנים. יאמרו, כי לגבי העולה לא היה החוק העתיק בלתי מעשי, כי את העור היה אפשר לשמור, והמחוקק המאוחר לא מצא סיבה לשנות את החוק העתיק. אבל מדוע עוברת תורת העולה (ו, א – ו) בשתיקה גמורה על חוק חלקי הכהנים? הלא גם במנחה לא בא שינוי בחוק שהוא, כביכול, עתיק יותר (ז י), ובכל זאת מצווה ב"תורת המנחה" כי כל זכר מבני הכהנים יאכל את המנחה.

דבר זה מעיד ברור, שלא ב"תורת המנחה" ואף לא ב"תורת החטאת" מדובר על חוק חלקי הכהנים, כשם שלא נזכר ב"תורת העולה" דבר מחוק חלקי הכהנים. כשם שהדין כי כל טהור מותרים באכילת קודש קדשים אינו חוק חלקי הכהנים, כשם שהדין כל כל טהור יאכל בשר שלמים (ז יט) אינו מכוון לתת לכל טהור בישראל חלק בכל השלמים. בשני הצוויים יש לנו עסק רק בדיני מאכלים, שנשנים גם בהזדמנויות אחרות. יגיע הקרבן למי שיגיע, על כל פנים המנחה, החטאת והאשם שהם קודש קדשים נאכלים רק לזכרי כהונה (ו: יא, יב. ז ו, י: יב – יג, במדבר יח: ט - י), וכנגדם קדשים קלים, תרומות, ביכורים ובכורות נאכלים גם לנשיהם ולעבדיהם (ויקרא ז יט, י יד, כב: יא, יג. במדבר יח: יא, יג). כמובן, חסר בעולה חוק מאכל כזה, שהרי מקרבן עולה לא היה נאכל כלום. ובהתאם לחוק זה, כתוב תמיד גם בויקרא ו: יא, יט. ז ו הביטוי "יאכלנו", ולא לו יהיה" או "לחוק עולם", כמו שנמצא בפרק ז, ז – י. יד לד. זאת ועוד: בשני המקומות ו: יא, כב מקביל בכל פעם להיתר האכילה האיסור שבא סמוך אחריו, אשר לפיו אותו הקרבן לא ייאכל במקרים אחדים, פרק ו פסוקים טז וכג.

הרי מוכח כל צרכו, כי בויקרא ו - ז אין לפנינו שני חוקי חלקי הכהנים כי אם רק אחד. החוק הזה מורכב מהפסוקים: פרק ז פסוקים ז - י, יד, לא (סיפא) – לד, ולהם שייכת החתימה פסוקים לה - לו, שהם אמנם מוסבים רק על החלקים שנזכרים בפסוקים לא (סיפא) - לד, אך לא על כל מנות הכהנים. במשפטנו זה נתכוונו, כמובן, לחלוק על הדעה, שרוצה לעשות את חוק חלקי הכהנים לנספח של הקבוצה הראשונה בפרקים א – ה. שכן אם החתימה מתיחסת רק על ז, לא (סיפא) - לד, הרי לא היה חוק חלק הכהנים מעולם פרק קושר, כי אם החלק האחרון ז, לא (סיפא) - לד היה לפחות נפרד מיתר החלקים, ואי אפשר היה לו לחוק להתקשר עם הפרקים א - ה.

ועתה עלינו עוד להוכיח את זאת, כי את פרטי החוק של חלקי הכהנים אין להזיז מן המקום שהם נמצאים בו כעת כדי לקבעם במקום אחר. לאחר שהוברר שנמצא רק חוק 'חלק הכהנים' אחד, לא נשאר מכל הנימוקים המדומים לטובת השמטת החוק של חלקי הכהנים, רק הנימוק האחד שנלקח מן החתימה: "על יסוד החתימה ז, לה – לו יש הכרח לחשוב, כי היא היתה שייכת אל חוק שלם בדבר חלקי הכהנים מכל הקרבנות" (דברי מרקס, שם עמוד 82. אגב, אף אם נודה, כי החתימה מוסבה על כל חוקי חלקי הכהנים, גם אז אין עדיין להסיק מזה כי החוקים הנזכרים באחרונה היו בהכרח מאוחדים במקום אחד. אפשר שחתימה אחת תהא שייכת להרבה חוקים, הנפרדים זה מזה על ידי פרקים אחרים, כפי שיוכח להלן כי החתימה ויקרא ז, לז - לח שייכת גם לפרק כט בשמות, שמנותק אמנם על ידי כמה פרקים מחוקי הקרבנות האחרים. השוה גם לעיל).

אך עוד מעט ונראה, כי החתימה ויקרא ז, לה - לו אי אפשר לה להיות קשורה אלא לפסוקים לא (סיפא) - לד בלבד. כאן יש בידנו רק הברירה האחת: או להניח, כי "משחת אחרן וגו'" משמעה כל חלקי הכהנים, או שהיא כוללת רק את החלקים שנזכרו סמוך לפני כן. אולם שאין החתימה מוסבה על כל חלקי הכהנים בקרבנות דבר זה יוצא קודם כל מתוך המלים: "לתת להם... מאת בני ישראל" (פסוק לו). המלים הללו אי אפשר שיהיה להן קשר לקרבנות קודש קדשים אלא לקדשים קלים. רק בקרבנות אלה הנזכרים לאחרונה מצוה הכתוב לבני ישראל לתת לכהנים את חלקם בתורת תנופה או תרומה (השוה שמות כט כח. ויקרא ז: יד, ל, לב), משום שכל יתר חלקי הבשר שייכים לבעלים, כי על כן נקראים החלקים שנותנים לכהן מן השלמים בס' במדבר יח יא בשם "מתנה". ויותר מכך: אף אותם חלקי השלמים שמקטירים לה' אינם מורמים על ידי הכהן אלא על ידי הבעלים (השוה ויקרא ג: ג, ט, יד, אשר שם מוסב "והקריב" בהכרח אל המקריב. השוה ויזל, שם ובפסוקים ז, כט – ל). לכן, באותה מידה שמתאים, איפוא, לומר על חלקי הכהנים בשלמים "לתת להם מאת בני ישראל", כך לא היה יאה אותו הביטוי על העולות, המנחות, החטאות, והאשמות. הללו נמסרים מיד בשעת הבאתן לכהן, ומכאן ואילך אין לבעלים שום זכות עליהן. ה"אזכרה" של המנחה הורמה על ידי הכהן (מרקס, החולק על זה שם עמוד 53, נעלם ממנו פרק ב פסוק ט, השוה להלן). וכן הורמו החלבים של החטאות והאשמות על ידי הכהן (השוה ד: ח יט, ז ג). ולכן לא נמצא בשום מקום חוק שהבעלים צריכים לתת לכהנים את עור העולה, את המנחה או את בשר החטאת והאשם, ונאמר רק שהחלקים האלה שייכים לכהנים. המקריב מביא את קרבנו לה' וה' נותן את החלקים לכהנים (השוה במדבר יח ט). ואם בחתימה (ז לו) נאמר, כי החלקים ניתנים לכהנים מאת בני ישראל, הרי אין זה עשוי להיות מכוון רק אל השלמים.

עוד ביטוי אחר יש, שגם הוא מונע מאיתנו להסב את החתימה ז, לה - לו אל כל חוקי חלקי הכהנים, והוא: "מאשי ה'". ביטוי זה לא בא מעולם לגבי חלקי הכהנים מהחטאות והאשמות כי אם אצל חוקי המנחות והשלמים בלבד (השוה ב: ג, י. ו: י, יא, כב. ז: ו, ל). חלקים אלה של הכהנים שנזכרו באחרונה יכולים להקרא בצדק "חלק אשי ה'", משום שבעיקר נועדו הקרבנות לאש המזבח וה' זיכה את הכהנים בהם. וראיה לכך היא, כי באותם המקרים שבהם אי אפשר שהחלקים האלה יינתנו לכהנים, הם מוקטרים באמת על גבי המזבח (השוה ו, טז. ח, כה – כח). ענין אחר הוא חלקי הכהנים בחטאות ואשמות. קרבנות אלה נועדו מעיקרא לאכילה לכהנים, כדי לשאת את עוון המקריב (השוה ו: יט, כ, יז), ולעולם אינם עשויים להיות אשי ה'. במקרים שכהנים לא יאכלו את בשר החטאת, יישרף מחוץ למחנה (השוה ד: יב, כא. ח יז ועוד). הרי אי אפשר, איפוא, שייאמר על בשר החטאת והאשם: "זאת משחת אהרן ומשחת בניו מאשי ה'", והחתימה ז, לה - לו מוסבה בהכרח אל בשר השלמים הנזכר סמוך קודם לכן.

עם הערה זו נופל גם הנימוק השני הלקוח גם הוא מהחתימה (הנ"ל), ששימשה הוכחה, כביכול, לאחידותו של חוק חלקי הכהנים עם הקבוצה הראשונה של חוקת הקרבנות א – ה. מרקס סבור (שם עמ' 179), כי לפי החתימה ניתן חוק חלקי הכהנים באותו יום שבו נחנכו הכהנים: "חוק היסוד" ניתן גם הוא אחרי הקמת אוהל מועד, ואם כן הרי שני החוקים ניתנו בזמן אחד. הערה זו נשענת על ביאור מוטעה של הפסוק ז לו, שלפיו קביעת זמן "ביום משחו אתם" מוסבה על "אשר צוה ה'" ואם כן הרי חוק החלקים ניתן אך ביום החינוך. הביאור הזה מוטעה הוא, אף על פי שהיה יכול להסתייע בדברי הרמב"ן ומנדלסון כעדים. סדר המלים דורש בהחלט לקשור את "ביום משחו אתם" עם "לתת להם" (השוה לעיל, וכך נתפרש גם בבמדבר רבה פי"ד). ולפי זה לא ניתן חוק החלקים דוקא ביום החינוך. וזה מוכח בהכרח מתוך ההוכחות, שלפיהן מדברת החתימה ז: לה - לו רק על חלקי השלמים. לתת את החלק הזה לכהן ציוה ה' זמן רב קודם לכן על הר סיני (השוה שמות כט, כז - כח), והכרח הוא לקשור את "ביום משחו אתם" אל "לתת להם".

ואחרי שהראינו, שאין שום סיבה שתכריחנו לסדר את חוק חלקי הכהנים כהמשך לחוקים שבויקרא פרקים א - ה או בכלל באופן שונה מכפי שהוא נמצא עתה לפנינו, נביא ראיה לכך, שאי אפשר כלל לחבר את החוק הזה עם ויקרא א - ה או לשנות במה שהוא את סדר הפרקים שלו. כפי שהסברנו לעיל, מוכיחה למדי העובדה, שאותו החלק של חוק מתנות הכהנים, אשר דורש לתת את החזה והשוק של השלמים לכהנים (ז, לא (סיפא) – לד), מסתיים בחתימה, שהחלק הזה של החוק צריך להיות נפרד מהחלקים האחרים. אמנם, עוד טעון ביאור, מה טעם צריך היה לקשור דווקא לחלק זה של החוק חתימה מיוחדת. הטעם הוא מפני שהחזה והשוק של השלמים מצטיינים במיוחד משאר חלקי הכהנים. רק אותם ציוה ה' (שמות כט, כז – כח) לקדש ביום המשח אהרן ובניו ולהכריז עליהם חגיגית כעל מתנות בני ישראל לכהנים לחוק-עולם. והצטיינות מיוחדת זאת מוטעמת באמת גם בחתימה בויקרא ז, לה – לו: "זאת משחת אהרן ומשחת בניו מאשי ה' ביום הקריב אתם לכהן לה' אשר צוה ה' לתת להם ביום משחו אתם מאת בני ישראל חקת עולם לדרתם".

אולם, מלבד מה שאמור עד כאן, אין שום אפשרות לדון על חוק חלקי הכהנים כאילו היה נספח אל ויקרא א – ה, וזאת מטעמים אלו: ראשית, אילו היה כך, לא היה יכול פרק ז פסוק ז לדבר על חלק הכהן מן האשם, שהרי באותו ה"חוק היסודי" כפי שמכנים אותו, לא דובר עדיין באשם על חלק המזבח בו ואפשר היה להבין את החוק "הכהן אשר יכפר בו לא יהיה" (כלומר האשם), שלמזבח אין שום חלק בו. שנית, לא היו המלים "כחטאת כאשם תורה אחת להם" (ז ז) מובנות היטב, כי מה היו באות ללמדנו, האם זאת, כי האשם הוא כחטאת? הרי עדיין לא היינו יודעים על חוק הכהנים בחטאת גופה כשם שלא היינו יודעים זאת בנוגע לאשם? אך אם נשאיר את הפסוק על מקומו בלי להטרידו, עתה הוא ברור ומובן: הוא מוסב אל החוק הקודם לו בפרק ו פסוק יט, שמלמד אותנו באופן עקיף, שהחטאת שייכת לכהן המכפר. שלישית: חוק החלקים אחרי ויקרא א – ה לא היה יכול לדבר על לחמי תודה, מכיון שבחלק זה של חוק הקרבנות אין הללו נזכרים כלל, ולכן לא ניתן היה להבין את הפסוק ז יד. רביעית: בהתקשרו עם א – ה היה בלתי מובן החוק לתת את החזה והשוק מהשלמים לכהן, שהרי בחזה היה צריך לעשות קודם את התנופה אשר עליה לא דובר מקודם כלל. ואי אפשר להניח, כי מצות התנופה לא ניתנה כל עיקר בחוק החלקים הישן, כביכול, כיון שהחזה נקרא כבר בחוקים העתיקים ביותר "חזה התנופה" (השוה שמות כט כט, ויקרא י, יד - טו).

במידה שנתקלים בקשיים כשמזיזים את חוק חלקי הכהנים ממקומו וקושרים אותו לחוקים שבויקרא א - ה, בה במידה קל ופשוט לבאר אותו לפי צורתו ותוכנו כשמניחים אותו על מקומו בלי לגעת בו. כפי שכבר העירונו לעיל מדובר בקבוצה שניה של חוק הקרבנות, ויקרא ו - ז, קודם כל על "קדשי קדשים" (ו א - ז י), ואחריהם באים החוקים על "קדשים קלים" (ז, יא - לו). ולאחר שבז ו מסתיימת המערכה הראשונה של הקרבנות, נספח לסוג זה עוד חוק חלקי הכהנים. תחילה מדובר על קרבן אשם שהוזכר לעיל באחרונה (ז ז) וזה הועמד במדרגה אחת עם החטאת, אשר על חלק הכהן שלה ניתן כבר הצו לעיל (ו יט). ואחר כך בא החוק על קדשים קלים, על התודה ושאר השלמים (ז, יא – כא). ושם נקבע חלק הכהן בלחמי התודה (ז יד). על החלק בבשר השלמים יש לדבר בפרק מיוחד (ז, כח – לח). בחלקים אלה חייב הכהן ביחד עם המקריב לעשות עבודה מיוחדת, את התנופה (השוה ט כא וי טו, אשר מהם יוצא כי לא רק החזה הונף אלא גם השוק). אשר על כן ניתן חוק מיוחד בענין חלק זה של הכהן, שאפילו חתימה מיוחדת מוקדשת לו (ז, לה – לו. עיין לעיל). החוק הזה לא נועד לכהנים אלא לבני ישראל, כי המצוות שנכללו בו צריכות להיעשות על ידי המקריב.

תוכן העניינים

פירושי רד"צ הופמן על ויקרא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה