פירוש שלמה סיריליו על תלמוד ירושלמי תרומות· רבי שלמה סירליאו
פרק ג · הלכה ה
תרומתן תרומה. אם תרמו משלהן אסורה לזרים והא מתני' מייתינן לה בפ' המביא תניין ופירש"י ז"ל דקסבר האי תנא אין קנין לגוי בא"י כלומר ופירותיו טבלים ומשו"ה הויא תרומה והתוס' דחקו עצמן לומר שגדל שליש ביד ישראל ולקחן הגוי הילכך חייב בתרומה ואינו כן כדמשמע הכא בגמ' דבין בתרומת גרנו בין בגוי שלקח פירות מישראל מיירי מתניתין וטעמא דמתני' היינו משום דהוי קדשי הפה וכי היכי דבהמת חולין דשריא אי אקדשה גוי הויא הקדש כדתניא פ"ק דחולין איש איש לרבות הגוים שנודרים נדרים ונדבות כישראל וה"נ הכא אע"ג דפירותיו חולין הוו ושרו באכילה אם קרא עליהן שם אסירי לכו"ע ונתפסין הן דאפילו בחלת ח"ל אמרינן הכי כדאמר בפ"ק די"ט ות"ק דפליג אדר"ש היינו ר' יוסי דמייתינן בגמ' ותנן לה בזבחים בפ' ב"ש וכי פליגי ר' יוסי ור"ש היינו אי חייבין עליה חומש זרים שאכלוה או לא ואי אוסרת במאה או לא וכן בבהמת הקדש אי מחייב כרת השוחטה בחוץ או לא וכן בפיגול וכו' אבל כו"ע מודו דקדשה:
ומעשרותן מעשר. אם קרא מעשר ראשון הוי טבל וחייבין להפריש ממנו תרומת מעשר ואי מעשר שני קרא חייבין לאכלו בירושלם ובעי פדיון:
והקדשן הקדש. בהמה שהקדישו הויא הקדש ואין נהנין בה ואי עבר ונהנה אי חייבין אשם מעילות בה או אם שחטה בחוץ אי חייבין כרת בה בהא פליגי ר"ש ור' יוסי בפ' ב"ש בזבחים ובפ"ק דתמורה והתם מפ' טעמייהו:
אין לנכרי כרם רבעי. בתוספתא משמע דהיינו דוקא בסוריא ורבנן פליגי עליה ובפ' כל זית במס' פאה מפ' טעמייהו:
מדמעת. אם נפלה לחולין בפחות ממאה אוסרתן:
וחייבין עליה חומש. האוכלה בשוגג והאי ת"ק ר' יוסי הוא:
ור"ש פוטר. מחומש ולענין דימוע אי פליג בגמ' מפ' לה:
הוציא להן. הגוי תרומה:
נוהגין בה. כהנים:
כטבל ותרומה גדולה. כדמפ' לקמן שמא הפריש ממין על שאינו מינו והוי טבל או ממין על מינו והויא תרומה וקסבר ר' ורשב"ג דאיתיה הנכרי בתרומה דנפשיה והיינו טעמא דכל הני בבי דרבי:
שמא הקדים. תרומה לבכורים או מעשר לתרומה הילכך מה שעשה עשוי כדתנן במתני':
בתרומת גרנו. דכיון דכתיב דגנך ודרשינן ולא דגן גוי משו"ה פליגי ר"ש סבר כי רבי רחמנא דגוי מצי להקדיש בפה היינו דוקא לאסרה לזרים אבל לא לענין חומש:
אבל גוי שלקח פירות ישראל. ממורחין דכבר נתחייבו מן התורה ותרמן הגוי:
אף ר"ש מודי. דחייבין עליה חומש:
עדיין היא במחלוקת. כדמפ' ואזיל:
ופריך טבלו דבר תורה. דהא כי גדל שליש ביד ישראל טבלו דבר תורה הוא. א"נ לקח פירות ממורחים דטבלם במיתה קאי ולהך לישנא דאמרת עדיין היא מחלוקת אמאי לא מחייב ר"ש בה חומש:
ומשני דקדשיו נמי כי הקדיש בהמה כו"ע מודו דקדשים היא כדדרשינן איש איש ואפ"ה תנן בזבחים אליבא דר"ש דאין חייבין עליהן משום פגול ונותר וה"נ בתרומת גוי דפירות ישראל פטר מחומש דקסבר ר"ש דבפרשת חומש דתרומה כתיב וינזרו מקדשי בני ישראל בני ישראל ולא קדשי גוים כדאיתא בזבחים פ' ב"ש:
היא הדא היא הדא. וכי היכי דפליג גבי חומש וסבר דלית בה חומש ה"נ אינה מדמעת וקדושה דגוי קלה היא. ובגמ' דילן פ' ר' ישמעאל במנחות אסיקנא כדר"ש דאע"ג דסבר דמירוח הגוי פוטר אפ"ה כי מרחינהו גוי והפריש מהם תרומה מדמעת מדרבנן משום בעלי כיסין וכי קאמר הכא אינה מדמעת היינו מדאורייתא אבל מדרבנן מדמעת וכן כ' התוס' שם:
הדרן עלך פרק התורם קישות