פירוש שלמה סיריליו על תלמוד ירושלמי תרומות· רבי שלמה סירליאו
פרק ג · הלכה א
ונמצאת מרה. בשוגג מיירי דלא הוה ידע לה מדקתני ונמצאת ומשו"ה לא מפליג הכא בין שוגג למזיד כמו גבי מן הטמא על הטהור. ובריש האשה רבה פריך ורמי שוגג אשוגג לעיל קתני בשוגג תרומתו תרומה והכא קתני תרומה ויחזור ויתרום ומשני דשוגג קרוב למזיד הוא דאיבעי ליה למיטעמיה:
התורם חבית של יין. היה תורם יין וכסבור שהוא יין על יין ונמצא חומץ:
אינה תרומה. דלא נתכוון לקדשה כלל:
ואם משתרמה החמיצה. אחריותה על הכהן, ובתוספתא תניא דהך מתני' ר' היא והכי איתא בגמ' דלר' ישמעאל דאמר מין א' הן מתכוין לתרום יין ונמצא חומץ הויא תרומה ויחזור ויתרום כמו בתורם קישות ונמצאת מרה:
אינה מדמעת בפ"ע. אם נפלה לחולין בפחות ממאה אינה אוסרתן דספק היא:
ואין חייבין עליה. זרים שאכלוה:
וכן השנייה. אם נפלה לחולין פחות מק' אבל הראשונה לא נפלה והדר קתני נפלה שנייה למקום אחר לאשמועינן דאע"ג דנפלה ראשונה ולא דמעה והדר נפלה שנייה למקום אחר דהוה אמינא דמדמעת דאי לא מעיקרא תקנתא דרבנן קמ"ל:
כקטנה שבשתיהן. דהיינו השנייה היא קטנה מן הראשונה כפי חלק התרומה של הראשונה:
ניחא אבטיח ונמצא סרוח. דאפשר שנסרח אחרי כן:
אלא קישות ונמצאת מרה לא מעיקרא היא מרה. שדרך קישות מרה להיות מתחלה מרה והוה לן למימר אינה תרומה כלל דומיא דזונין:
ומשני דספק אוכל היא. דעודנה מרה איכא אינשי דאכלי לה והוי כמו מן הרע על היפה ומשום דהוי רע טפי וקרוב למזיד אמרו תרומה ויחזור ויתרום ובפ"ק קתני דינא דיחזור ויתרום:
מיטמאה טומאת אוכלין. אי נגע בה טומאה דשמא אוכל היא:
ושורפין אותה בטומאה. כדין תרומה שנטמאת:
ולוקין עליה חוץ לחומה. אם מעשר שני היא והאי כדי נסבה דמעשר ירק מדרבנן היא אלא מאי לוקין מדבריהם:
עירב בה. רחוק אלפים אמה למזרח העיר ורוצה שיהו לו שם ארבעת אלפים אמה מספקא לן אי הויא אוכל אי לא והרי זה מפסיד ואין לו למערב העיר אפילו אמה א' דשמא הויא אוכל ושפיר עירב וקנה במזרח שם ד' אלף אמה ונעקרו השני אלפים מצד מערב ואם שמא אינה אוכל ולא זכה ואין לו למזרח אלא אלפים כדמעיקרא הלכך נאמר דאין לו למזרח אלא אלפים ואין לו למערב אפילו אמה אחת:
חמר גמל. חמור דרכו בהנהגה מאחריו וגמל דרכו במשיכה מלפניו והמושך גמל ומנהיג חמור הרי זה אינו מוצא ידיו ורגליו דבשעה שמחמר החמור הגמל אינו הולך וצריך למשכו וכשמושך הגמל החמור אינו הולך:
ככר שנטמא בספק ברה"י. דיינינן ליה כודאי נטמא דקיי"ל ספק טומאה ברה"י ספקו טמא דגמרי מסוטה הילכך כי נגע בו ברה"ר טמא ולא תימא דספק טומאה ברה"ר היא אלא ודאי טומאה כיון דודאי נגע בו ברה"ר והכא בהך קישות מרה כשספק נטמאת ברה"י טהור שהן שני ספקות דדילמא לא נטמאת ואת"ל נטמאת דילמא לאו אוכל הוא ואפילו ודאי נגעה הטומאה בו עפרא בעלמא הוא ואפילו ברה"י:
מוסיף על החיצון. ממקום אחר כנגד המעיים:
ונמצאת מגולה. ושמא אחר שנתרמה נתגלית:
ונמצא נקור. מנחש ושמא אחר שנתרמה נקר בו:
הא לכתחלה. היינו שראה הקישות שהיה נקור ואפ"ה הפרישו לתרומה:
בשראו אותו נוקר. דבראו אותו הוא דלא הויא תרומה דהא כעפר הוא כדלקמן ולא הוי דומיא דמרה או דומיא דטומאה דלר' יוסי אפילו מזיד נמי הואי תרומה:
יודע הוא אם הטיל בו ארס. דאפילו בראה מי נקר מי ידע אם הטיל בו ארס באותו פעם הילכך כיון שאמרו חמירא סכנתא מאיסורא לעולם לא הויא תרומה ואפילו כשלא ידע אם היה נחש או שרץ אחר שאין לו ארס:
מה בינה לטמא. דבתורם מן הטמא על הטהור בשוגג הויא תרומה:
ומשני טמא בעינו הוא אלא שגרמה טומאה. כלומר האוכל בעינו הוא ואין כאן שינוי כלל דהיזק שאינו ניכר מיקרי אבל נקור עפר הוא ואין כאן אוכל כלל דהא סכנתא איכא:
דר' היא. מתני' כמו ששנינו בתוספתא:
הלכה כדברי ר'. דסתם מתני' כוותיה היא:
ר' וחברו הלכה כר'. ומאי קמ"ל ר' יוחנן: ומשני משום דכי פליג עליה ר' ישמעאל בר' יוסי משום אביו קאמר לה והיינו ר' יוסי סתם:
וא"ר יוסי בר זבידא בשם ר' יוחנן ר' יוסי וחבריו הלכה כר' יוסי. דנמוקו עמו וכ"ש נגד ר' והוה אמינא הלכתא כר' יוסי קמ"ל הלכה כר' והכי קיי"ל פ' מי שהוציאוהו הלכה כר' מחברו ולא מחבריו וכר' יוסי אפילו מחבריו:
ר"מ ור"ש הלכה כר"ש. בפ' מי שהוציאוהו לא איפשיטא לן וסלקא בתיקו:
ר"ש ור' יהודה הלכה כר' יהודה וא"צ לומר ר"מ ור' יהודה וכו'. דהשתא ר"מ במקום ר"ש ליתיה ור' שמעון ליתיה לגבי ר' יהודה לגבי ר' יהודה גופיה מיבעיא:
ה"ג ר' בא בר יעקב בר אידי בשם ר' יונתן ר"מ ור"ש הלכה כר"ש ואצ"ל ר"מ ור' יהודה הלכה כר' יהודה ומינה את שמע ר' יהודה ור"ש הלכה כר' יהודה. ופליגא דלעיל דקאמרי משמיה דר' יעקב בר אידי בהדיא דר"ש ור' יהודה הלכה כר' יהודה לאו בפירוש איתמר אלא מכללא איתמר דכיון דקאמר אצ"ל ודאי הוא דאית ליה ר"ש ור' יהודה הלכה כר' יהודה וכדפרישית לעיל והספרים מלאים שבושים:
כיצד עושה. כיון דתרומת ספק הויא דקתני יחזור ויתרום:
ה"ג מההן דתנינן מדמעות כקטנה שבשתיהן הדא אמרה דמי גדולה נותן לו. והיינו דיד הכהן על התחתונה וצריך ליתן לו דמי הגדולה לישראל וכן כתב הרמב"ם ז"ל פ"ה וז"ל כיצד הוא עושה בשתיהן נותן לכהן אחד ונוטל מן הכהן דמי הגדולה ע"כ: