פירוש שלמה סיריליו על תלמוד ירושלמי תרומות· רבי שלמה סירליאו
פרק ב · הלכה ב
אני אין לי אלא משנה. ור' יוחנן לטעמיה דאית ליה הלכה כסתם משנה:
הותרו שבתות. לעמי הארץ:
נחשדו להיות מניחין. דאיסורא דרבנן היא:
להיות מבשלין. איסורא דאורייתא היא ואין שבת קלה בעיניהם דלא נחשדו ישראל על השבתות:
חזרו לומר תבשיל וכו'. סיפא דההיא חזרו ואסרו להן את השוכח היא:
מצטמק ורע לו מותר. דכיון דנפסד אי משהי ליה לא משהי ליה בכוונה:
בשר טרוף. דגלי אדעתיה דלאו לאורחים קבעי ליה דלאורחין צריך חתיכות חשובות לשים לפניהם ואין דרך כבוד בתבשיל המצטמק שהרי אין הבשר ניכר בו:
ביצים מה הם. מי הוי מצטמק ויפה לו:
חמין והתיר. מים חמין שנשתהו על גבי קדירה וכשהוחמו כל צרכן מותרין משום דמצטמק ורע לו הוא כדאיתא בפ' כירה:
קטנות כעוזרדין. שנצטמקו עד שנעשו כעוזרדין שורבא"ש בלע"ז:
וטעמון יפה. וטעמן היה יפה:
כפניקרסין. שהוא מין מאכל שאין בו משום בישולי גוים כדגרסינן בפ"ק דשבת ירושלמית הפניקרסין וקוטיות וקליות וחמין שלהם הרי אלו מותרין ומשום דמצטמק ויפה לו קאמר הכי והכי מסקינן נמי בפ' כירה:
עססיות. מין קטניות שצריכין בישול ביותר כך פירש"י ז"ל בפ"ק דשבת. והרמב"ם ז"ל כתב בפ"ג דשבת מפני שאינן צריכין בישול הרבה ודעתו עליהם לאכלן לאלתר ולפיכך חששו שמא יחתה בהם ע"כ:
בכדי שיעשו. כדי שלא יהנה ממלאכת שבת:
במזיד וכר"מ. הא אם נתנה דקתני במזיד הוא ואסור בו ביום לר"מ עד לערב ובכדי שיעשו ואשכחן ליה לר"מ בפ' כירה דאסר להשהות ע"ג כירה שאינה גרופה וקטומה ור' יוסי בר פלוגתיה אמר דבשוגג מיירי ונתנה בשוגג קאמר וכר' יהודה דאמר בשוגג יאכל למו"ש ובכדי שיעשו וכדפרישית. ולענין הלכה פסק הרמב"ם ז"ל בפ"ו דהי' שבת כר' יהודה. וכן פסק הרי"ף ז"ל בפ' כירה ובס"ה פסק כר"מ. וכוותיה מסתברא חדא דסתם במתני' ומחלוקת בברייתא הלכה כסתם מתני'. ועוד דר' יוחנן ס"ל הכי. ועוד דר' חייא בר אבא בפ' כירה ממתני' פשיט. ועוד אשכחן בגמרא דילן דקאמר התם בראשונה היו אומרים המבשל בשבת בשוגג יאכל וכו' והיינו כר"מ. ורב נמי דמורי כר' יהודה היינו משום שיחמירו על עצמן בשוכח ע"ג כירה שאינה גרופה וקטומה דהא כמ"ד לשהות ס"ל התם:
יאות א"ר יוסי. דבשוגג מיירי מפני שהניית שבת עליו ולכי שהי ליה לאורתא בכדי שיעשו לא מטי ליה הנייה מיניה וא"כ שפיר מתוקמא ואם נתנה בשוגג וכו' דבין לו בין לאחרים אסור לר' יהודה עד מוצאי שבת ובכדי שיעשו כדפרישית:
מ"ט דרבנן. ר"מ דפליג על ר' יהודה וסתם מתני' דתרוייהו אזלי בחד שיטה:
מונין לשביעית. ישראל מונין שנות נטיעותיהן לשביעית לפי שצריכין למנות שנות הזריעה והנטיעה למעשרותיהן אימתי שלישית שהוא עני ואימתי רביעית שהוא שני וכשהנטיעה יוצאת מהאיסור ומחללין אותה ברביעית הרואה מונה השנים למפרע ומוצא שנטעה בשביעית ואתי למישריה נטיעה בשביעית:
ואין מונין נטיעותיהן לשבתות. שאין מונין ימים לנטיעה אלא שנים לפיכך אין הדבר ידוע לזמן מרובה שנטעה בשבת:
דבר אחר נחשדו על השביעית וכו'. בפ' הנזקין מפרש מאי דבר אחר למה לי לאתויי טעמא אחרינא ומפרש הכי קאמר וכי תימא שבת נמי זימנין דצריך למימני דתניא הנוטע ערב שביעית שלשים יום לפני ר"ה עלתה לו שנה לשני ערלה דשלשים יום בשנה חשובין שנה הילכך זימנין דשבת זו שנטע הוי יום שלשים לפני ר"ה ומונין אותה שנה ואי הוה בציר ההוא יום לא הוה סליק ליה לשתא ולאחר זמן כשאוכלים הפירות לסוף שתי שנים אומרים למה הותרו הפירות הללו לשתי שנים ואומר להם השלשים יום שלפני ר"ה חשובין שנה וזוכרין שנטע בשבת ולקנסיה ת"ש נחשדו ישראל על השביעית ואיכא למימר מתוך שהדבר ניכר אתי למישרי נטיעה בשביעית:
ולא נחשדו על השבתות. ואפילו יזכר ויוודע הדבר לא אתי למישרי נטיעה בשבת. וטעמא דר' יהודה אמרינן התם באתריה דר' יהודה חמירא להו שביעית דההוא דאמר ליה לחבריה דייר בר דיירתא ואמר ליה אנא לא אכלי פירות דשביעית כוותיך והכא מפ' להו בגוונא אחרינא כדמפ':
היך עבידא. כלומר היכי דמי כלומר מאי איכא בין הני תרי טעמי דרבנן. והתם בפ' הניזקין מיתנייא הך סברא לר"מ והכא משום דסתם מתניתין כוותיה קרי ליה רבים:
פחות משלשים יום לפני שביעית. דלא עלתה ערב שביעית לשנה ומיירי שנתברר לנו שהשריש קמי שביעית. והכי איתא בפ' שדה הלבן:
אין תימר מפני חשד אין כאן חשד. דהא לא נטע בשביעית ואין ראוי לקנסו. ואם אנו הולכין לטעם מונין יש לקונסו דהא מונין ורואין שנהנה מן הפירות לשתי שנים אחר השמיטה לתשרי של שלישית:
פחות משלשים יום לפני שמינית. בסוף שביעית דלא עלתה לו שנה:
יש כאן חשד. דהא נטע בשביעית:
אין כאן מונין. דהא לא עלתה לו שביעית כלל למנין ואין ראוי לקונסו:
אתיא כמאן דאמר מפני מונין. ר' יהודה דפליג את"ק סבר גבי שביעית כטעמא דמונין ולכך בשוגג לא יעקור הוא דקאמר דאילו כטעמא דחשד הא אית ליה לר' יהודה לעיל דבין לו בין לאחרים בעינן בכדי שיעשו ואפילו דבשוגג וטעמא דקנסו שוגג אטו מזיד. ובפ' הניזקין איתא נמי דבדאורייתא קניס שוגג אטו מזיד:
אין תורמין ממין על שאינו מינו. לא תרומה גדולה ולא תרומת מעשר ולא מעשרות כולהי הני אין תורמין ממין על שאינו מינו דכולהו איקרו חלב ובגמ' נפקא לן מקראי:
ואם תרם אין תרומתו תרומה. בתמורה פ"ק נפקא לן מדכתיב ראשיתם ראשית לזה וראשית לזה ושנה עליו הכתוב לעכב:
כל מין חטים אחד. מפרש בגמרא אפילו שחמתית ולבנה תורמין מזה על זה:
כל מין תאנים אחד. משמע ואפילו מלבנות על שחורות ובפ' ראשית הגז תניא היו לו שני מיני תאנים וכן שני מיני חטים אין תורמין ומעשרין מזה על זה ר' יצחק אומר משום ר' אלעאי ב"ש אומרים אין תורמין וב"ה אומרים תורמין ואפשר דהך מתני' סברא כר' יצחק וטעמא דכל שאין כלאים זה בזה תורמין מזה על זה ומ"מ אני רואה מתני' דפרק אמרו לו דתנן נתכוון ללקט תאנים ולקט ענבים תאנים שחורות ולקט לבנות שייכא כת"ק דר' יצחק דשני מינין חשיב ליה:
תאנים. בעודן לחים קרויין תאנים ולאחר שיבשו קרויין גרוגרות וכשנדרסות בעיגול שמן דבלה:
ותורמין מזה על זה. תרומה גדולה ואע"ג דתאנים יותר יפים מגרוגרות וגרוגרות יותר מתקיימין מתאנים כדתנן במס' בכורים הקרובים מביאין בכוריהם ענבים ותאנים והרחוקים מביאין גרוגרות וצמוקין, תורמין מזה על זה כדמפרש ואזיל:
במקום שיש כהן תורם מן היפה. דכתיב בהרימכם את חלבו ממנו:
אין שם כהן תורם מן המתקיים. ואפילו על שאינו מתקיים כגון מן הגרוגרות על התאנים:
לעולם הוא תורם מן היפה. דכתיב את חלבו ואי פסדי פסדי:
בצל קטן שלם. הוא מתקיים וחצי בצל גדול יפה ממנו וטוב לאכילה ומפ' בפ' כיצד מברכין בגמ' דילן דאזדו לטעמייהו דהיכא דאיכא כהן דמצי ליתנו לו מיד דכו"ע לא פליגי דחשוב עדיף כי פליגי דליכא כהן דצריך התורם שיצניענו עד שימצא כהן שיתננו לו וחצי בצל אינו מתקיים. והרמב"ם ז"ל לא כתב כן בפ"ה: בצלים של בני המדינה טובים מן הכופרים:
ושל כופרים. של בני הכפר מתקיימין יותר:
מאכל פוליטיקין. אבני המדינה קאי כלומר מאכל בני אדם חשובין ובערוך פירש פוליטיקין בני פלטין:
זיתי שמן. טובים לאכילה:
זיתי כבש. מין זיתים שדרכן לכבשן בחרדל וחומץ כדי להתקיים:
יין שאינו מבושל. יפה לשתייה מן המבושל אבל מבושל מתקיים ומפרש בגמ' דכל זה מדברי ר' יהודה דסבר דתורם מן היפה ואפילו היכא דליכא כהן וממילא דרבנן סברי איפכא וכן פירש ר"י ז"ל דכולה מתני' ר' יהודה היא:
זה הכלל כל שהוא כלאים בחברו. סימנא יהיב תנא למאי דקאמר לעיל כל מין חטים א' ולהכי קאמר כל שהוא כלאים בחברו כדמפורש בפ"ק דכלאים:
לא יתרום מן הרע על היפה. דתרומה קרוייה חלב כדכתיב כל חלב יצהר וגו' לך נתתים:
ותורם מן היפה על הרע. דכתיב בהרימכם את חלבו ומתרגמינן שופריה:
ואם תרם מן הרע על היפה וכו'. בגמ' מפרש טעמא:
זונין. מין חטים כדפרישנא בריש כלאים ואע"פ שהוא מין חטים כדתנן התם אם תרמו מן זונין על חטים אפילו בדיעבד אין תרומתו תרומה דזונין אינן אוכל אדם ומאכל יונים הוא כדאיתא התם:
מין א'. ותורמין מזה על זה:
ר' יהודה אומר וכו'. בגמ' מפרש פלוגתייהו:
שלשה מדרשות שהן מחוורין. וכולם במכילתין כדפי' בפ"ק:
כל חלב יצהר. בתרומה גדולה משתעי קרא בסדר ויקח קרח ומשום רבוייא מרבינן כל הקרוי חלבו וגבי תרומת מעשר כתיב בהרימכם את חלבו ממנו ומדלא קאמר כל חלב יצהר ותירוש משמע תן חלב לזה וחלב לזה והכי איתא בפ' מעשר בהמה ובפ"ק דתמורה:
ופריך במה אנן קיימין אם ללמד שהן תורמין מן התירוש על הדגן ומן הדגן על התירוש הרי תירוש וכו'. כלומר כיון דמהאי קרא ילפינן תן חלב לזה וכו' לאי זה ענין לא כתיב בדגן חלב ובתירוש חלב אלא חד חלב אתרוייהו וכי תעלה על דעתך לומר שתורמין מתירוש על דגן או מדגן על תירוש והא תירוש ויצהר שניהם אילן וכתיב חלב בכל חד מינייהו ואין תורמין מזה על זה ק"ו תירוש ודגן דחד מין אילן וחד מין תבואה:
ומשני הוא דו אמר. כלומר זהו שאומר ר' ינאי מה תירוש ויצהר דשניהם מין אילן ואין בהן איסור עבודה דיכול לזרוע שני מיני אילן זה בצד זה ואין נותנין לזה עבודה ולזה עבודה ואפילו סמך לכרם כל מין אילן שבעולם לית ביה משום כלאים בכרם ולא בעי עבודה כלומר הרחקה כדאיתא במס' כלאים אפ"ה אין תורמין ומעשרין מזה על זה דהא כתיב בכל חד מינייהו חלב:
אף אני ארבה וכו'. כלומר בודאי שאני מרבה שני מיני דגן דיש בהן משום כלאים ובעו זה שיעור לעבודתו וזה שיעור לעבודתו וכ"ש דגן ותירוש דהוי כלאים בכרם ומקדש דפשיטא דצריך לתרום מכל חד באנפי נפשיה ומשום דאתי בק"ו לא כתב ליה קרא חלב בתירוש חלב בדגן:
שני מיני דגן. חטים ושעורי':
שני מיני תבואה. כגון קטנית פולין ועדשים וכיוצא בהן:
מאגדון על שמותית. בלעו החי"ת והוא שחמותית דתנינן בפ' המוכר את הספינה והיא חטה אדומה קצת ואגדון היא לבנה וגסה:
תורמין תאנים על הגרוגרות במנין. מפרש לה בפ' המנחות באות מצה דבתרומת מעשר קמיירי ותאנים לחים וגרוגרות יבשים שצמקו וכווצו ותורמין עשר תאנים על תשעים גרוגרות אבל לא במדה על ט' סלין של גרוגרות סל של תאנים משום דממעט לגבי מעשר דכי מנית להו לגרוגרות דחולין ולתאנים דמעשר לא תמצא בכל תשע גרוגרות דחולין חדא תאנה דמעשר דסל המחזיק מאה גרוגרות לא מחזיק מתאנים אלא חמשים או ששים:
וגרוגרות על התאנים במדה. אבל לא במנין משום דממעט במעשר גבי מנין דכי מדד חמשים יהו מחזיקים ט' קבין וכי תמדוד עשרה גרוגרות לא מחזקי אלא פלגא דקבא ואישתכח דלא מעשר אלא חד מן עשרים. ובפ' כל המנחות באות מצה פריך רישא לסיפא דרישא משמע דלכמות שהיו משערינן כשהיו לחים ומשו"ה נתנו עשרה תאנים על תשעים גרוגרות דרואין אותן כאילו הן עתה לחים דאי ס"ד כמות שהן עתה כמושין ויבשים וכווצין משערינן והא מרבה במעשרות הוא לגבי מדה דהא עשרה תאנים דמעשר מחזיקין קבא ותשעים גרוגרות לא מחזיקין אפילו חמשה קבין והוי אחד מחמשה אלא ודאי כדאמרן ואילו סיפא משמע כמות שהן עתה משערין אותן דנותנין קב של גרוגרות על ט' קבין תאנים ומשמע דרואין אותו הקב כמות שהן עכשו ולא איכפת לן במאי דהוו מעיקרא ואי ס"ד דמשערין כמות שהיו לחין והא בקב גרוגרות יש שני קבין ומוקי לה התם כאבא אליעזר בן גומל דס"ל דתרומת מעשר תורם אותה מאומד ובמחשבה כדאיתא בפ"ק וא"כ תורם אותה בעין יפה:
רשב"ג אומר וכו'. לקמיה מפרש מאי קאמר:
אמר ר' אלעזר בן יוסי אבא היה נוטל וכו'. ר' אלעזר בן יוסי אתא לפלוגי דאפילו גרוגרות תורמין על תאנים במנין דס"ל דלכמות שהיו משערינן להו ולא ממעט במעשר:
שבמוקצה. המחצלת ששוטחין שם הגרוגרות בימות הקיץ ליבשן בחמה. ואית דגרסי מקצוע ועל שם הכלי קרי ליה קציעות בכמה דוכתי:
אתה רואה את הצמוק כאילו תפח. ולכמות שהיו משערין שהיו תפוחים מקודם לכן:
ונסב סלין כמא דאינון. ואע"ג דסל של מעשר של גרוגרות קטן והני סלין של התאנים המתוקנין גדולים כפל על הסל של גרוגרות שפיר קא מעשר דרואין הגרוגרות כאילו הם תפוחים כמות שהיו מקודם ורשב"ג כר' אלעזר בר' יוסי ס"ל:
דרך התפוח לצמוק. וכי אמר רשב"ג דסלי תאנים וגרוגרות מין אחד היינו שתורמין התאנים על הגרוגרות במנין דדרך התפוח לצמוק והוו נמי הני גרוגרות כאינך ולא אזלינן בתר השתא דמחזקיין עשרה תאנים מדה אחת ועשרים גרוגרות אינן מחזיקין:
ואין דרך הצמוק לתפוח. הילכך נותנין סל גרוגרות על סלי התאנים במניין ואע"ג דגרוגרות יכול לשולקן ולהחזירן לכמות שהן ולא חשיבא תפיחה דבתר הכי ודלא כר' אלעזר בר יוסי הלכך נסב סלין רברביא כתאנים והסל הגדול של גרוגרות צריך להפריש שיהא גדול כל כך כמו ליום תשעה של התאנים:
דמר לון. ר' אחא לר' יונה ור' יוסי. ר' אחא ור' אבא אביו של ר' ירמיה אחים היו כדאמרינן בס"פ במה בהמה ר' אחא ואבא אחי הוו:
תמן תנינן בפ"ג דמס' טהרות ומייתי לה בגמ' דילן פ' כל המנחות באות מצה:
כביצה אוכלין. טמאין דיש בהם לטמות אוכלין אחרים דכך שיעורן של. אוכלין לטמא אחרים כביצה בקליפתה כדאיתא בפ' כיצד משתתפין:
טהורים. קאי אאוכלין ומת ונבילה ושרץ:
ואין חייבין עליהם. לא כרת ולא חטאת קאי אנותר ופיגול וחלב:
הניחן בגשמים. לאלו עצמן לאחר שצמקו:
טמאים. הטמאים בטומאתן הראשונה:
וחייבין עליהן. כרת וחטאת אפיגול ונותר וחלב:
והוא שיהא כזית מעיקרן. דאי מעיקרא לא הוה בהו כזית אע"ג דתפחו בגשמים אין חייבין עליהן:
אע"פ שאין בהן כזית מעיקרן. כיון דתפחו חייבין דס"ל משתערין כמות שהן השתא והכי תניא בפ' כל המנחות באות מצה בשר העגל שלא היה בו כשיעור ותפח ועמד על כשיעור טהור לשעבר וטמא מכאן ולהבא:
תמן תנינן. בפ' כל המנחות באות מצה:
אמרו לו אף היא היתה חסרה. התם קאי גבי עשרון דחומץ דתודה דתנן התם ר"מ אומר שאור בודה להן מתוכן ומחמצן ר' יהודה אומר אף היא אינה מן המובחר אלא מביא את השאור ונותנו לתוך המדה וממלא את המדה אמר ליה אף היא היתה חסרה או יתרה ופירש"י ז"ל שאור בודה להן מתוכן מתוך עשרון דתודה ושתי הלחם היה מוציא שאור שהיה לש מן הסלת מעט לאחר שנמדד וטומנו בסלת ומתחמץ מאליו וממנו מחמץ את השאר:
אף היא אינו מן המובחר. שאינה מחמצת יפה לפי שאין לה שאור מחומץ יפה אלא מביא שאור המחומץ יפה מתוך ביתו ונותן לתוך העשרון ומוסיף וממלא סלת:
אף היא היתה חסרה או יתרה. השתא מפרש לה ואזיל פעמים שהשאור יפה כלומר שנתנו בו מים הרבה ונמצא נפחו גדול יותר משאם היה קמח שאם היו נותנין סלת באותו המקום היה נכנס יותר או אם היה השאור מתייבש וכותשין אותו היה סלת שלו מעט וצמק ואין בו שיעור ובשאור נמצאת המדה מלאה ואילו אתה רואה את התפוח כאילו צמק נמצאת חסרה:
ופעמים שהשאור רע. כלומר שהוא עבה ומגובל בקושי במעט מים ואין לו נפח כל כך כמו אם היה סלת ונמצא העשרון יתר לפי שאם לא היה השאור מגובל אלא שהיה סלת היה נפחו גדול יותר מעכשו ונמצאת המדה יתרה וחסרה המדה או יתרה כל שהו פסול:
על דעתיה דר' ירמיה. דאמר את רואה את הצמוק כאילו תפוח ועשרה גרוגרות חשיבי תפיחתן לתשעים תאנים:
ור' יוחנן וריש לקיש. נמי דאמרי אע"ג דאין בהן כזית מעיקרו דחשיבא תפיחה דבתר הכא לאשלומי שיעורא:
שלשתן אמרו דבר אחד ביתרה. רשב"ג ור' אלעזר בר' יוסי ור"מ אמרו דבר אחד ביתרה ויפה השיג ר"מ לר' יהודה דהא יתרה היא:
על דעתיה דר' יונה ור' יוסי. דסברי דאין רואין את הצמוק כאילו הוא תפוח ודרומאי דאמרי והוא שיש כזית במעיקרו:
שלשתן אמרו דבר אחד בחסרה. דרשב"ג מודי לת"ק דאין תורמין גרוגרות על התאנים במנין והוו להו ת"ק ורשב"ג ור"מ כשהשאור יפה דאמרו דבר אחד ויפה השיג ר"מ לר' יהודה היכא שהשאור יפה דודאי חסרה היא דתפיחה לאו כלום היא להני רבנן:
בר פטי. שם איש:
אנשון מתקנא יתיה. שכחו לתקן אותו כלומר מלעשרו קודם בישול:
יסב חי לקביל מבושל. דהא כיון דתפוח הוי הוא כמו תאנים לחים וחי חשיב כמו גרוגרות ולפי המדה נותן:
אוף אנא אמר כן. מודה אני בזה דתפוחה מילתא היא ולפי מדה דהשתא יהיב ליה מעשר שדרכו של אורז לתפוח ותפיחה שלו מתקיימת בשעת אכילה משא"כ בגרוגרות הילכך לאו לפי מדה דהשתא יהיב דנמצא מרבה במעשרות ור' ירמיה לא מפליג והכי משנינן נמי בפ' כל המנחות באות מצה מילתא דר' אלעזר בר יוסי למ"ד כמות שהן השתא משערינן ואע"ג דאין כזית במעיקרו שאנו גרוגרות הואיל ויכול לשולקן ולהחזיר כמות שהיו: