אור ברסלב

פירוש שלמה סיריליו על תלמוד ירושלמי תרומות· רבי שלמה סירליאו

פרק א · הלכה א

פרק א

אין תרומתן תרומה. כל עיקר ואסירא בין לכהנים בין לזרים ואם קידש בה אינה מקודשת ?(ג) מטעם טבל:

חרש. לקמן במתני' מפרש דהיינו שאינו שומע ואינו מדבר ובגמ' מפרש דל"ש חרש מתחלתו ול"ש אינו מדבר עתה ומתחלתו היה פקח קאמר:

ושוטה. בגמ' מפ' סימני שוטה:

וקטן. היינו כ"ז שהוא קטן עד בן י"ב שנה ויום א' דאילו בן י"ב שנה ויום א' והביא הוי מופלא סמוך לאיש דהיינו שנה א' קודם זמן עונשין כדאיתא בפ' בא סימן וקדושת פיו הויא קדושה ובן י"ב ויום אחד ולא הביא גריע טפי ופליגי ביה תנאי לקמן:

את שאינו שלו. ותרם אותה שלא מדעתו. וחרש ושוטה וקטן לא הויא תרומה לא לפירותיהן ולא בשליחות בן דעת לתרום פירות שולחיהם וכולהו הני חמשה בגמ' נפקא לן מקראי:

קטן שלא הביא שתי שערות. מדקאמר ר' יוסי אם עד שלא בא לעונת נדרים אין תרומתו תרומה משמע דר' יהודה סבר דאפילו קמי עונת נדרים הויא תרומה ואפילו דליכא שערות בו ותימא דאפילו אית ביה שערות שומא הוו ונ"ל דר' יהודה ס"ל כבריה דאמר בפ' יוצא דופן דמט' ואילך הוו סימן וכיון דתרומה קילא דלנדר דמיא הילכך אפילו ליכא שערות מרבינן ליה ואפילו קמי עונת נדרים נמי דעונת נדרים דאורייתא היינו מופלא סמוך וכו' ור' יהודה אזיל לטעמיה דאמרינן בעלמא ר' יהודה מכשיר בקטן ולעיל, נמי אמרינן דר' יהודה סובר דכשאביו מאמין על ידו דתרומתו תרומה. והשתא אפילו קמי שנים דמופלא וכו' ואפילו אין לו אב ואפילו אין לו שערות ס"ל דאית לן לרבויי מדרבנן עד בן ט' ויום אחד ולא הביא וקדושת תרומה דמיא לנדרים דהא קדושתה בפה תליא:

ור' יוסי. פליג עליה דדוקא מופלא סמוך לאיש ולא הביא מרבינן אבל בן ט' ויום א' ואפילו הביא גריעי טפי:

אם עד שלא בא לעונת נדרים. כלומר אם תרם כשהיה בן ט' ויום א' אין תרומתו תרומה דכי דרשינן מופלא סמוך לאיש הביא הוא דבעינן מעיקרא דלא כתיב כי יפליא לאיש אלא איש כי יפליא כתיב שכבר האש בו ומפליא עצמו להקדיש קדשים לגבוה ואע"ג דאין לו שנים וכ"ש דזה עדיין לא הגיע ולא הביא אין תרומתו תרומה ואפילו מדרבנן:

משבא לעונת נדרים. דהיינו בן י"ב ויום א' דאם הביא תרומתו תרומה מדאורייתא כדפרישנא דתרומה והקדש ונדר חדא דכולהי מיקדשי מחמת דבורו ומדרבנן מרבינן בלא הביא. איש לשון אש דהיינו שהביא:

ויקחו לי תרומה. אף על גב דבתרומת המשכן כתיב כולהו תרומות איתקוש להדדי דכתיב את משמרת תרומותי והיינו בכורים וחלה ותרומה גדולה ותרומת מעשר ותרומת שקלים נמי דין תרומה אית לה כדאיתא בשקלים ובהאי קרא דויקחו לי תרומת שקלים דרשינן ביה כדאיתא בשקלים וכתב את תרומתי לאיתויי כולהו:

פרט לחרש ולשוטה. שאין להן לב דהיינו דעת וסברא כדכתיב ולבי ראה הרבה חכמה ודעת ולא אתי קרא למימרא דאותה נדבה מי שירצה להביא יביא ומי שלא ירצה להביא לא יביא דגבי ויקחו לי תרומה כתיב ומיניה דרשינן זו תרומת אדנים כדאיתא בפ"ק דשקלים ותרומת אדנים היתה יד כולן שוה בה דהא מכסף נעשו כדכתיב בפרשת פקודי א"נ קראי יתירי קא דריש דלכתוב קחו מאתכם תרומה זהב וכו' אלא ה"ק קרא כולהו בני חיובא מייתו ותרומה שלהן הוא דקדשא ואלו הן התנאים הצריכים כי היכי דקדשא שיהא איש ושיהא לו לב ושיהא שלו ושיהא ישראלי. והקשה רבנו שמשון ז"ל דאמאי לא ממעט הכא קטן מידבנו לבו דהא בפ' טרף בקלפי ממעט ליה הכי מקידוש מי חטאת מדכתיב והניח מי שיש בו דעת להניח. ותירץ ז"ל משום דכשבא לעונת נדרים יש בו דעת להיות נודב ולא סגי בהכי אלא בענין שיש בו אש דהיינו הביא וכדלקמן: ויוכיח מעשה שלהן על מחשבתן. על דבור שלהן ואשוטה וקטן פריך דבפ"ק דחולין מסקינן דמעשה עם דבור מהני לגבי קרבן כגון דהויא עולה בדרום ואמר הריני מביאה לצפון שאינה כשרה בדרום ושחטה בצפון מדאורייתא כשרה ומעשה גרידא בדרבנן אית ליה, והכא נראה דפריך דבמעשה עם דבור מיהת נימא דמהני כגון שהיו לפניו שני כריים א' מבינונית וא' מיפות ונטל ידיו ואמר הריני הולך אצל יפות לתרום וברך ותרם מיפות ומשמע ממתני' דלא מהני דקתני אין תרומתן תרומה תרתי זימני לאשמועינן דאפילו מדרבנן נמי לא הויא תרומה ותו דהא לא תני תרומה ויחזור ויתרום. וכתבו בתוספות וקצת תימה דמה מקשה דהא מתחלת הסוגיא דריש מקראי דאין תרומתן תרומה. ותירצו דשמא אסמכתא בעלמא. ונ"ל דשפיר פריך דאע"ג דמדאורייתא אימעט קטן הא גבי הכשר נמי אימעיט כדתנן העלום חש"ו וכו' כדאיתא בסמוך וטעמא משום דדרשינן כי יותן דומיא דכי יתן מי שיש בו דעת ליתן ואפ"ה אמרינן דלא ממעט גבי קטן אלא דבור גרידא ועוד גבי כלים נמי כתיב כל כלי אשר יעשה מלאכה בהם ולא כתיב אשר עשה ומשו"ה תנן כל הכלים יורדין לידי טומאה במחשבה ואילו גבי חש"ו קתני דדוקא חקקום למוד בו עפר טמא דיש להן מעשה עם דבור אבל מעשה גרידא או מחשבה גרידא דהיינו דבור גרידא לא אבל מעשה ודבור לא אימעיט ורבנן גזור טפי דאפילו במחשבתו נכרת מתוך מעשיו דמהני והכא נמי אמאי לא אמרינן הכי:

דתנינן תמן. במס' מכשירין פ' ששי:

העלום חש"ו. קודם רדת הטל העלו לפירות הללו לגג מפני הכנימה יתושים ותולעים הנמצאים בפירות גורגושו בלע"ז:

אע"פ שחישבו. כלומר דברו כשירד עליהם הטל:

אינן בכי יותן. שאין מחשבתן מחשבה והכשר לעלמא במחשבה תלוי ולהני מעשה דעלייה לאו מעשה הוא:

בתפוש בהן בטל. שלקחו הפירות להעלותן כשהיה יורד הטל ואיכא מחשבה דמשקה שתחלתו לרצון מכשיר כדתנן התם ובפ"ק דחולין נמי מפ' דאם העלום מפני הכנימה לגג וירד הטל עליהן והיפכו בהן דמכשיר אפילו לא אמרו דבר:

ותנינן תמן. במכשירין פ"ג דתנן התם המוריד בהמה לשתות המים העולין בפיה בכי יותן ברגליה אינן בכי יותן ואם חישב שיודחו רגליה אף העולין ברגליה בכי יותן הורידה חש"ו אע"פ שחישבו שיודחו רגליה אינן בכי יותן שיש להן מעשה ואין להן מחשבה:

במשפשף בהן במים. בעודן רגליה במים היה משפשפן והיינו מדרבנן ולהחמיר:

ואמור אוף הכא. כי איכא מעשה ומחשבה דמהני להקל וכדפרישית:

את שכתוב בו מחשבה. פי' התוספות ספ"ק דחולין דעיקר תרומה במחשבה וקטן אין לו מחשבה לא מסתברא שיוכיח המעשה על מחשבתן ע"כ. ודחקו עצמן בזה משום דקרא דונחשב לכם תרומתכם בתרומת מעשר דלויים כתיב ולא בתרומה גדולה ואינה קושיא כלל דכולהו תרומות גמרי מהדדי וכדכתיבנא ואתי שפיר דכיון דכתיב ונחשב גבי תרומה בעינן איש שיועיל ביה בעלמא מחשבה גרידתא אבל אי בעלמא אינו מועיל הכא אפילו מעשה עם מחשבה לא הויא תרומה ואפילו מדרבנן:

ואת שאין כתוב בו מחשבה. כגון גבי הכשר דממילא הוא דדרשינן ביה יתן לדעת יצאו חש"ו וכו': קשייתה קשאי יתה לפני שמואל אני הקשיתי זאת הקושיא:

דתנינן תמן. במס' גיטין פ' המביא תניין:

והוא שיהא גדול עומד על גביו. ואומר לו כתוב לאשת פלוני הא אם אין אחר עומד על גביו לא אע"ג דלא כתיב ביה מחשבה ואמאי לא יוכיח המעשה דכתיבת הגט עם המחשבה דמדקדק במקום ובזמן ובשמות:

ור' יוחנן בעי וכו'. כלומר ולר' יוחנן קשיא טפי דר' יוחנן אקשי לר' חונא והכתיב וכתב לה לשמה ולא סגי בגדול עומד על גביו אלא שיניח מקום התורף ויכתוב בן דעת את התורף ושמואל הודה לו והכי איתא בפ' השולח בירושלמי דגרסינן התם והוא שיהא פקח עומד על גביו ור' יוחנן בעי והכתיב וכתב לה לשמה שמואל אמר צריך שיניח תורפו של גט עמו וא"כ כ"ש דקשיא טפי אליבא ד' יוחנן דאמר לעיל את שאין כתוב בו מחשבה וכו' והכא א"ר יוחנן גבי גיטין דלא כתיב מחשבה ואפ"ה בגדול עומד על גביו לא סגי לדידיה אלא בהנחת התורף:

הדר ר' יוסי ואמר. כלומר הוא מותיב לה והוא מפרק לה:

זה כותב וזה מגרש. ואין המחשבה של קטן מהני לגירושין דבן דעת ור' יוחנן לא קאמר אלא מעשה שלו הנוגע לו:

אבל הכא. בתרומה:

הוא חושב והוא תורם. תבואה שלו ואי לאו קרא דונחשב מהניא:

ר' יעקב בר אחא. היינו דר' יוסי אלא מר אמר לה בהאי לישנא ומר אמר לה בהאי לישנא:

חלוקין על השונה הזה. מתני' דקתני חרש סתמא ומשמע דאפילו פקח ואח"כ נתחרש וכותב לאחרים כדלקמן ואפילו תרם לאחרים וברשותם מי ששנה כן חלוקים עליו חבריו:

מהו כדון. מפ' ר' יעקב גופיה על מי מהתנאים א"ר יוחנן שחולק על המשנה הזו. ובאיזה מקום שנה ר' יוחנן דחלוקים לשיאמר כן:

אתיא דר' יוחנן דתרומות. כלומר מאי דקאמר הכא ר' יוחנן במס' תרומות דחלוקין על השונה הזה:

בר' ישמעאל. בשביל ר' ישמעאל וכו' דקידושין אמרו דאשכחן דפליג על תנא דמתני':

ודר' יוחנן דגיטין ברבנן דקידושין. ומאי דקאמר ר' יוחנן בברייתא דבסמוך דמשוויא גיטין לתרומה ומייתי לה נמי במס' גיטין פ' מי שאחזו דתניא התם אמר רשב"ג בד"א בחרש מעיקרו אבל פקח ונתחרש הוא כותב והן חותמין ואיתמר עלה א"ר יוחנן חלוקין עליו חביריו על רשב"ג ולא פירש לנו מי הם החולקין והיכן שנוי וקא מפ' הכא דעל רבנן דקידושין נתכוון כדמפ' ואזיל ורש"י ז"ל כ' שם הכי שמיע לר' יוחנן מרבותיו דמיפלג פליגי רבנן עליה ולא ראה הך סוגיא דהכא מפ' ליה בהדיא: חש"ו שקידשו אין קידושיהן קידושין. וה"ה דאין גיטן גט דאיתקש יציאה להוייה כדאיתא בקידושין ובפיקח ואח"כ נתחרש מיירי דכשהיה פיקח היה מדבר עמה על עסקי גיטה וקידושיה וכשבא ליתן לה נתחרש דאי בחרש מעיקרא הא כו"ע מודו דאינה מקודשת דמנא ידעא דבקידושין קאמר לה כדאמרינן פ"ק דקידושין:

בינן לבין עצמן אין קידושיהן קידושין. כלומר לעצמן אינן קידושין דליכא דעת אחרת מקנה אבל אם קדשו הן לאחרים הוו קידושין דאיכא דעת אחרת מקנה דס"ל דלא גרע מאילו זרקן לה פיקח דרך אויר בעלמא ונפל בידה הוו קידושין ומעשה. וכי פליג ר' ישמעאל אחרש הוא דפליג ולא אשוטה וקטן א"נ דפליג אכולהו וכטעמא דאמרן:

שהיה חרש מתחלתו. שאין לו כתב יד של דעת שלא היתה לו דעת צלולה מימיו:

אבל פיקח. שלמד לכתוב מדעת צלולה:

כותב ואחרים מקיימין. כותב שתרם טבלו וזו תרומתו ופרשי זרים מתרומתו ומקיימין דבריו ואם מגרש אשתו הוא כותב ואחרים חותמין ומקיימין דבריו הכי מפ' לה לקמן:

שומע ואינו מדבר זהו אילם. שאמרו חכמים אם לא יגיד פרט לאילם:

זהו חרש. דקרא דכתיב ואני כחרש לא אשמע וכאלם לא יפתח פיו ולא זהו חרש שדברו חכמים בכל מקום דהשווהו לשוטה דזהו כפיקח לכל דבריו כדקתני בהדיא והך ברייתא מייתי לה בפ' מי שאחזו והכי משמע התם:

חלוקין על השונה הזה. ת"ק דרשב"ג היינו רבנן דקידושין דפליגי אר' ישמעאל דחלוקין עליו ולא תימא דרשב"ג מפ' לת"ק הוא אלא דחלוקים עליו דאינהו סברי דאף בפיקח ונתחרש וכותב לאחרים לא הויא גט ולא תרומה:

והא מתני' פליגא. על רשב"ג ואמאי אמר לעיל ר' יעקב בר אחא דבברייתא דקידושין הוא דאשכחן דרבנן פליגי אדרשב"ג ולא קאמר ממתני' שהיא שגורה בפי הכל:

נתחרש הוא או נשתטה. משנה היא ביבמות פ' חרש דתנן התם פיקח שנשא פקחת ונתחרשה אם רצה יוציא ואם רצה יקיים, נשתטית לא יוציא, נתחרש הוא או נשתטה לא יוציא עולמית וטעמא דלגבי אשה לא בעינן דעתה דהא אשה יוצאה היא לרצונה ושלא לרצונה ומשו"ה כי נשתטית היא אמור רבנן דלכתחלה לא יוציא דכיון דאינה יודעת לשמור עצמה ינהגו בה מנהג הפקר כדאיתא פ' מי שאחזו אבל דיעבד מהני אבל איש דבעינן דעתו דאין האיש מוציא אלא לרצונו ס"ל לרבנן דפקח ונתחרש לית ליה דעתא:

ויכתוב ויקיימו אחרים. ויכתוב לאחרים שיתנו גט לאשתו ואחרים יקיימו כתב ידו אלא מדקתני עולמית משמע דלית ליה תקנתא ואמאי לא אמרינן מהכא דפליג ארשב"ג:

ומשני קיימונה בשאינו יודע לכתוב. העמידוה בני הישיבה דמיירי מתני' בשאינו יודע לכתוב ומשו"ה אינו מוציא ולא תידוק:

והא מתני' פליגא. ונידוק מינה דקתני בה בהדיא דאפילו כתב כתב ידו לא מהני דלא כרשב"ג:

הרי שכתב בכתב ידו. במי שאחזו קורדיאקוס היא וגבי נשתתק:

אמור סיפא ולית היא פליגא. דתני בסיפא דידה אינו גט עד שישמע קולו שאמר ברמיזות לסופר כתוב וכו' והא לא בעינן ישמעו קולו אלא אפילו הרכין בראשו כדתנן בפ' מי שאחזו והרכין בראשו ואמר על הן הן ועל לאו לאו הרי אלו יכתבו ויתנו:

ואת אמר לית כאן. למוד לדקדק וחסרון וטעות הוא בברייתא ואינה שנויה כן:

אוף הכא נמי לית כאן. למוד דרישא נמי טעות הוא ולעולם בכותב נמי כותבין כיון דפיקח ונתחרש הוא: וא"ר מנא שפיר קא מותיב ר' אבא בר ממל ויש כאן למוד דאין זו ראיה שיש כאן טעות דחידוש יש בשמיעת הקול וחדוש יש בהרכנת הראש דשניהן מעשיו מועילין אלא דנקט שמיעת הקול דאפילו בפעם א' מהני כדמפ' ואזיל תלמודא:

דכוותה עד שישמעו קולו ג' פעמים. כיון דקא תני אינו גט עד שיש שמיעת הקול וכו' מי בעינן בשמיעת הקול ג' פעמים כדבעינן גבי הרכנת הראש כדתנן פ' מי שאחזו והתם מפ' דבעו בסירוגין כדאמרינן התם: ומסיק דלא דשמיעת הקול חשיבא ובפעם א' סגי:

ור' יודן משני דלא שפיר קא מותיב ר' אבא בר ממל דתמן באומר כך וכך עשיתי. בתרומה אמר שכבר תרם כך וכך סאין או מדות ובההוא א"ר יוחנן דחלוקין ומתני' דיבמות דחרש וברייתא דגיטין דהרי שכתב בכתב ידו אין ללמוד כולהי מיירי באומר כך וכך עשו ולא דמי דמצינן למימר דיש המלכה בדעתו מיד ומבטל ליה ומשום דאינו שומע ואינו מדבר לא קאמר לן הביטול ומשו"ה אין מעשיו כלום אבל בדבר עשוי לא שייך למימר הכי וברייתא דקידושין דבר עשוי היא:

ודחי ר' בנימין בר לוי דאם יש בו דעת לשעבר יש בו דעת להבא. ושפיר מותיב דיש למוד דכיון דכי קאמר עשו חלוקין עליו למה לא יחלוקו לעבר הילכך מאן דפסל באומר עשו פסל נמי באומר עשיתי:

בחרש אנן קיימין. ההיא ברייתא דהרי שכתב בכתב ידו דקתני אינו גט עד שירכין בראשו ג' פעמים בחרש מפרשינן לה כלומר שחלה בחרשות תחלה ואח"כ כבד עליו החולי ונשתתק וכ"ש שפירש מתוך בוריו כלומר שנסתלק דבורו ממנו פתאום מתוך בריאות דכ"ש דפסול וכגון דאחזו קורדיאקוס וטעמא דאע"ג דנשתתק מתוך חוליו פסול:

דאין שליחות לחרש. ומשו"ה בעי ג' פעמים וכתב כתב ידו פסול כדפרישית:

בבריא אנן קיימין. דוקא ואחזו פתאום קרדיאקוס:

מתעסק בשטרותיו. דאינו מתיאש מן החיים וכי כתב לסופר שיכתוב ולעדים שיחתומו אשטרותיו ולאו אגיטו:

נשתתק מחמת חוליו דיו בפעם א'. דנתיאש מן החיים בודאי ולאשתו נתכוין:

כל טהרות שבירושלם נעשות על גביהן. דס"ל לר' יהודה דאית ליה דעתא צילתא ומסתברא לי דבפיקח ונתחרש מיירי תרומות ומעשרות צריכות מחשבה.

דכתיב בהו ונחשב. כדלעיל:

ואינן נפסלות בהיסח הדעת. בתמיה הא תניא בפ' אין דורשין א"ר ישמעאל כמה גדולים דברי חכמים שהן אומרים בלבו לשומרו טהור אין בלבו לשומרו טמא:

ומשני אין כתוב בהן מחשבה שמירה הוא דכתיב בהו. ושמרתם את משמרת הקדש:

סימני שוטה. האמור בכל מקום שפטור מן המצוות ומן העונשין ואין תרומתו תרומה ואין קנינו קנין ואין ממכרו ממכר:

היוצא בלילה. יחידי:

והלן בבית הקברות. בלילה:

קניטרופוס. ובגמ' דילן בפ"ק דחגיגה קאמר גנדרפס ופי' בערוך חולי של שטות וכשעובר החולי הוא פיקח ולהכי לא חשבינן ליה שוטה כי עביד הא גרידא. ורש"י ז"ל פ' חולי האוחז מתוך דאגה ולי נראה שמתחמם גופו ויוצא למקום האויר ע"כ:

מקטיר לשדים. שתשרה עליו רוח טומאה שיסייעוהו להיות מכשף:

כוליקוס. בגמ' דילן קאמר בעל מחשבות:

קורייקוס. לא שמעתי:

קורדייקוס אין בו א' מכל אלו. בתמיה קורדייקוס ששנו במשנתינו דסגי ליה בהרכנה ואינו שומע ואינו מדבר כדאיתא לעיל אפשר שאין בו א' מן השטויות הללו או יוצא יחידי לדרך וכו'. א"כ מהו קורדייקוס ששנו חכמים:

המים. לפי שמתדמין לו צורות במים קרי ליה הכי וכל גוון שיראה מתפעל ומשתומם ממנו כדמפ' ואזיל:

בחד טרסאי. איש שהוא מאומה שנקראת טרסיים כדאיתא פ"ק דמגלה:

יהבון ליה סימוק גו אוכם והוא לעי. נותנין לו תבשיל אדום תוך מרק שחור והיה נבעת ומדבר זרות מהמראות:

לעי. מדבר כדאמרינן לעי באורייתא:

חלום. בריא ושפוי ומיושב בדעתו כמו ותחלימני והחייני:

כד דו חלום יתן גט. כאשר הוא שפוי ומיושב בדעתו יתן גט:

דריש לקיש אמר לכשישתפה. בפ' מי שאחזו בירושלמי פליגי ר' יוחנן וריש לקיש דגרסינן התם עודהו קורדייקוס עליו כותבין גט ונותנין לאשתו לר' יוחנן וריש לקיש אמר לכשישתפה. ובגמ' דילן פ' מי שאחזו גרסינן להך פלוגתא איפכא:

ייבה דשמואל מן דר"ש בן לקיש. תן על לבך דודאי שמואל למד הלכה זו מדברי ריש לקיש:

ותחלימני והחייני. סימן הוא בתחלה תחלימני ואח"כ והחייני:

במקשה. נטיעה של קשואין קרויה כן כדכתיב כמלונה במקשה:

אביו הוא שאימן על ידו. כיון שאביו מוכר על ידו מסתמא נתן לו ואף בזה חלוקין עליו רבנן והך לו ואף בזה חולקין עליו רבנן והך ברייתא גמירי דר' יהודה קתני לה דאיהו מקל בחרש ואיהו הוא דמקל בקטן. וכתב רבנו שמשון ז"ל אבל בתוספתא גרסינן אמרו לו לא הוא שתרם ויש טעות סופר בירושלמי. ונ"ל דגירסת הירושלמי מדוייקת דלא מודו ליה רבנן לר' יהודה בסתמא לומר כיון דמוכר על ידו מסתמא האמינו להפריש מאותן שצוה לו דהא מיבעיא לן בסמוך בא אביו ואימן על ידו וכו' כלומר דמאחר שתרם הקטן בא אביו ולקט והוסיף עליו יתר על מה שליקט ואח"כ בא הקטן והוסיף לתרום על שלו משמע דכיון דאיכא גילוי מעשה של אביו מספקא לן מי עבדיה שליח או לא והיינו לר' יהודה דלרבנן אין שליחות לקטן:

למפרע נעשית תרומה וכו'. אותן שתרם הקטן קודם גילוי מעשה של אביו הוא דהוי תרומה אבל לא שנחשוב אותו מעשה כל כך לאותן שחזר הקטן והוסיף אחר מעשה אביו דלהוי שליח או דילמא דמהני אפילו מכאן ולהבא דהיינו לאותן שתרם הקטן אחרי כן:

הרי שבא בעה"ב. רישא קתני לה הכי בתוספתא כיצד אמרו התורם שלא מדעת אין תרומתו תרומה הרי שירד לתוך שדה חברו וליקט ותרם שלא ברשות אם חושש משום גזל אין תרומתו תרומה ומניין הוא יודע אם חושש משום גזל אם לאו הרי שבא בעה"ב וכו'. וה"פ התורם שלא מדעת בעלים וליקט לצורך בעה"ב אם חושש בעה"ב ומקפיד על מה שעשה זה משום גזל שתרם תרומתו א' ממ' או א' מנ' בלא רשותו לקט מן היפים לתת מהן לכהן אם היו יפין אותן שמראה לו שלא ליקטן. ואם היה לוקט הבעל והוסיף עליהן בין כך ובין כך בין אם הוסיף יפות בין אם אינן יפות אינו חושש משום גזל ותרומתו תרומה:

אית לך מימר דלמפרע נעשית תרומה ולא מכאן ולהבא. בתמיה אפילו מכאן ולהבא נמי דהא איכא גילוי דעת:

אף הכא נמי אפילו מכאן ולהבא. דהא איכא גילוי דעת דלא פסיל קטן לר' יהודה אלא שלא מדעת אביו אבל כי מוכר על ידו דמי להאי לוקט ונותן לו והיינו לר' יהודה דלרבנן כיון דאין שליחות לקטן אין כאן תרומה ואפילו היו הפירות של הקטן אינה תרומה. וכן כ' ר"י ז"ל דאפילו במאמין על ידיו פליגי רבנן עליה:

פרט לשותפין. דאין יכול לתרום השותף על חלק חברו שלא מדעתו:

פרט לאריסין. אריס שתרם על חלקו של בעה"ב אינה תרומה:

פרט לאפטרופין. על נכסי יתומים:

לתורם את שאינו שלו. פירש"י ז"ל בפ' הניזקין. הך סיפא מפ' טעמא דרישא כלומר אתם ממעט התורם את שאינו שלו והני כולהי הוי שאינו שלו ע"כ. ולפום מאי דשקלינן וטרינן עלה א"ש:

השותפין שתרמו זה אחר זה. משנה היא לקמן פ' התורם קישות וקאמרי רבנן דתרומת הראשון תרומה על חלקו ועל חלק חברו:

כאן לתרומה גדולה. מתני' לתרומה גדולה ומתני' דהשותפין שתרמו היינו לתרומת מעשר:

ופריך כלום למדו לתרומה גדולה אלא מתרומת מעשר. דכי כתיב כן תרימו גבי תרומת מעשר כתיב ומהתם ילפינן תרומה גדולה דאיתקוש כולהי תרומות להדדי כדפרישנא במתני' כאן להלכה כאן למעשה. כלומר דיעבד תרומתן תרומה דשותפין לא קפדי אהדדי וחשיב כאילו תרם מדעת חברו אבל לכתחלה לא יתרום גזרה שותף דלא קפיד אטו שותף דקפיד:

והתנינן יתומים שסמכו אצל בעה"ב. משנה היא בפ' הניזקין ופירש"י ז"ל יתומים שסמכו לעשות על פיו ולא נתנמנה להם אפטרופוס לא מאביהם ולא מב"ד אפ"ה כאפטרופוס הוא וחייב לעשר פירותיהם:

ומשני דאפטרופוס דהניזקין באפטרופוס דלעולם. דהיינו עד שיגדלו וכיון דהוי קבוע שלו מיקרי:

מוכר עבדים ולא קרקעות. דעבדים ניידי ויברחו וקרקע לא נייד ואי באפטרופוס דלעולם אם הוצריך למכור קרקע למזונותיהם אמאי לא ימכור:

ומסיק כאן ביתום גדול. דאיהו מצי לתרום אז האפטרופוס לא יתרום אבל ביתום קטן שאין לו דעת תורם האפטרופוס כי היכי דלא ספי ליה איסורא. ובפ' הניזקין בגמ' דילן מתרץ כאן להאכיל כאן להניח דלהאכיל ליתומים לאלתר חייב לעשר אבל להניח התבואה באוצר עד שיגדלו למה ליה לעשורי:

מה את עביד לה. מה פי' אתה עושה בהך בבא:

בתורם את שאינו שלו. דוקא קתני דממעטינן תורם שאינו שלו ממש:

או. דילמא לאו דוקא אלא ממעטינן כשתורם את של חברו שיש לכרי שתרם בעל אבל אם אין לו בעל אע"ג דלאו דידיה הוא הויא תרומה וכדמפ' ואזיל:

מה ביניהון. מאי נפ"מ אי אמרינן הכי:

הבקיר כיריו. ובתוך ג' ימים שהפקיר חזר וזכה בו דחייב מדרבנן במעשרות כדאיתא בפ' אין בין המודר:

ומירחו. תוך ג' ותרמו ולא נתכוון לזכות בו כשתרמו וחזר וזכה בו בין הוא בין אחר. והשתא נפקא לן דכי אמרת דכי ממעטינן מאתם היינו ולא התורם את של חברו היכא דאית ליה לכרי בעל והאי לית ליה בעל כשתרמו ומהניא. ואי אמרת דדוקא נקט בברייתא ולא התורם את שאינו שלו דלא תליא מילתא דאית ליה בעל אלא כיון דלאו דיליה היא לא הויא תרומה והאי נמי כיון דלא זכה בו כשתרמו לאו דיליה הוה ולא הויא תרומה:

גנב תרומת הקדש. משנה היא לקמן בפ' האוכל שוגג:

תרומת הקדש. אין בדיגון הקדש תרומה אלא אחר שנתמרח הכרי שהיה טבל הקדישה למנחות נדבה לכו"ע ובא הגזבר והפריש ממנו תרומה:

שני חומשין. כדמפ' בפ' האוכל שוגג חד לכהן משום תרומה וחד להקדש משום נהנה מן ההקדש וכפל אינו חייב משום גניבה שאין בהקדש תשלומי כפל דרעהו כתיב כדאיתא התם ובפ' הזהב:

לא גזבר. דהא בעל הראשון לא מצית אמרת דלאו ברשותיה קאי. ועוד דלא שייך הכא שום טובת הנייה הילכך על כרחיך גזבר הוא דתרים לה, והא הקדש דגבוה הוא ואין בו בעל בשר ודם והויא תרומתו דגזבר תרומה:

בן לוי דהקדיש תרומה. כלומר כהן שהקדיש תרומתו ובהא תנן במתני' דהויא תרומה דהכהן בעל התרומה ונכסיו הויא לקדש בה את האשה ולקנות בה עבדים כדתנן במס' בכורים ומהכא לא תידוק:

והתני ר' אושעיא. עלה דמתני' דפ' האוכל שוגג:

כמאן דאינון בעלים. כלומר לעולם דתרומת הקדש דקתני היינו שהקדיש טבלו ואפ"ה לא תידוק מינה דלא ממעט ברייתא מאתם אלא כשתורם דבר שיש לו בעל ולית ליה בעל תרומה הויא דילפינן מגזבר דגזבר כמאן דאינון בעלים:

דר' יוסי אמר הוא גזבר הוא אחר. נ"ל לפרש דהיינו פלוגתא דר' יוסי ורבנן בפ"ק דשקלים דרבנן סברי התם תורמין על הגבוי וכו' ור' יוסי סבר אין תורמין וטעמא דרבנן היינו משום דכל מאן דיהיב שקל אדעתא דלהוו ב"ד בעלים דידיה יהבי ליה דב"ד שלוחן דכל ישראל הן וזוכים הן בהן אדעתא דכל ישראל הילכך תורמין על הגבוי ור' יוסי סבר הוא גזבר הוא אחר הילכך אין יכולין לזכות לאחרים דלית בהו רשותא ולא מידי:

אתם גם אתם. דהוה לה למכתב כן תרימו אתם וכתב גם אתם לרבות את השליח:

שלוחכם בני ברית. מפ' בפ' המביא תניין דדוקא נכרי הוא דממעטינן דבני ברית דהוו מהולין ובאו בברית מצות אבל עבד כנעני בן ברית הוא דכתיב מחוטב עציך:

מיניה ומיניה. מינה ומינה תילף דכי אמרינן אתם עושין שליח לאו בישראל שישראל הוא משלח ועושה שליח ישראל:

אמר רשב"ג ומה אם ירצה הגוי. ברייתא היא במס' דמאי ר"פ המקבל:

הא אם רצה. הגוי:

תורם. הישראל בשבילו והויא תרומה:

במאמין על ידיו. שנותן לו נאמנות וכי תרים ישראל אדעתיה הוא דמפריש ולאו אדעתיה דגוי והכי קיי"ל כר' זעירא:

ועשאו. הבן לוי:

כשנתנו זה עד שלא עשאו זה. נתנו הישראל לבן לוי אחר עד שלא עשאו בן לוי הראשון תרומת מעשר על עשרה כורין שיש לו ממעשר:

אבל אם כבר עשאו. הראשון תרומה ואח"כ נתנו הישראל כבר זכה הבן לוי הזה בו והוי תרומת מעשר ולכהן הוא:

ביטל אם עד שלא תרם ביטל. משנה היא לקמן פ' התורם קישות וקאי גבי האומר לשלוחו צא ותרום וחזר וביטלו מלהיות שלוחו וקתני אם כבר תרם אינו יכול לבטל וה"נ הכא:

וכולה מיניה. בתמיה כל כמיניה דבן לוי לעשותו תרומה על מקום אחר בהיות המעשר עדיין ברשות אחרים ומי יודע אם נאבד הכור או ישראל הניחו במקום התורפה ונתעפש ואין תורמין מן הרע על היפה:

ומשני דמכיון שא"ל כור מעשר יש לך בידי הוי כמו שנעשה שלוחו לשמרו וכתורם ברשות ישראל דמי וכמן המוקף הוא:

פתר לה כר' יוסי. כיון דאהך ברייתא דמעשר מייתי הא מתני' דאם משתרם ביטל תרומתו תרומה וכו' וסתמא היא ואפילו שתרם מעשרותיו ואפילו דהוי שליח ישראלי ותרמן הוי מתוקן משמע שתקנו בביתו שתרמו ותיקשי לך דאמאי והא מעשר הנותר לאו שלו הוא:

תפתר לה וכו'. דסבר ר' יוחנן כר' יוסי דתניא בתוספתא פ"ק דמכילתין ר' יוסי אומר בעה"ב שתרם את המעשרות מה שעשה עשוי. ואמאי והא לא שוייה שליח אלא ש"מ דשלוחו דבן לוי הוא וכן פסק הרמב"ם ז"ל פ"ג דהיל' תרומות וז"ל מצות תרומת מעשר שיפריש אותה בן לוי ממעשרו שנא' כי תקחו מאת בני ישראל את המעשר ויש לישראל להפריש אותה וליתנה לכהן ויתן המעשר ללוי אחר שיפריש ממנו תרומתו ע"כ. וטעמא דטובת הנייתן לבעלים:

אינו חושש. הבן לוי לתרומת מעשר שבו הראויה להנטל הימנו אינו חושש הלוי עליה שמוחזק ישראלי זה שתקנו אע"פ שאינו מוטל עליו לתרום תרומת מעשר וכר' יוסי:

הילך דמיו. ומכרהו לי ונטל הלוי את דמיו:

אינו חושש. ישראל זה שמא לאחר שמכרו לוי עשאו לוי זה תרומת מעשר על מעשר אחר שהיה לו בביתו דלא מחזקינן ליה ברשיעא דשקיל דמי ומשוי ליה תרומת מעשר והכי מסקינן לה בגיטין בפ' כל הגט. ויש בספרים טעות ויש לגרוס בבבא דכור מעשר יש לך בידי אינו חושש. לתרומת מעשר שבו. ובבבא דהילך דמיו גרסינן אינו חושש שמא עשאו תרומת מעשר וכו':

מתוקן הוא. שאני הפרשתי ממנו תרומת מעשר:

מה שעשה עשוי. דאילו לרבנן הוי תורם שאינו שלו שלא מדעתו אין תרומתו תרומה ור' יוסי סבר כאבא אלעזר בן גומל בפ' כל הגט דאמר שיש לו רשות לבעה"ב לתרום תרומת מעשר:

אין בבלייא קמת עליה. כן בבלי עמדת על טעמו של דבר. ר' אסי עלה מבבל: מתני' חרש שדברו חכמים בכל מקום. בגמ' מפ' מה שאינו כלל מדוייק:

למי נצרכה. דתרומתו תרומה:

לר' יוסי. דפ' היה קורא וכדמפ' לקמן דדוקא גבי ק"ש פוסל נמי בדיעבד משום דכתיב שמע ומשמע השמיע לאזניך מה שאתה מוציא מפיך:

תמן תנינן. במס' מגילה פ' הקורא למפרע:

הכל כשרין לקרוא את המגלה. בפ"ק דערכין מפ' לאיתויי מאי:

חוץ מחש"ו. דאפילו דיעבד נמי לא דהא בהדי שוטה קתני ליה וחרש דקתני הכא מדבר ואינו שומע הוא דהא קורא המגלה ואע"ג דבעלמא הוי פיקח לכל דבריו כדתניא לעיל שאני הכא דלא מכוין שאינו יכול להשמיע לאזנו:

דר' יוסי היא. דפסיל גבי שמע דיעבד והשתא משמע ליה דר' יוסי אפילו בדרבנן פסיל ליה ומתני' דהכא דתרומות לרב מתנה לאו ר' יוסי היא:

היא שאר כל המצות. כגון תרומה ומגלה:

לית כאן חרש ואשגרת לישן היא. דכיון דמדבר ואינו שומע במגלה יצא ואפילו לר' יוסי:

יודי רב חסדא בתרומות. ואינו פסול אלא לכתחלה אע"ג דרבנן היא:

חמשתי קדמייתא. הני חמשה דריש פירקין ולא תני ליה עמהון אלמא דלא פסיל ליה הכא דיעבד:

ואי משום שאין תרומתן תרומה. ואפילו דיעבד נמי פסילי וזה דיעבד כשר לעולם וכר' יהודה אי הכי ליתני ליה בהדי אינך דלקמן בהדי חמשה דתרומתן תרומה דיעבד ואמאי תני ליה ביני ביני אלא לאשמועינן אע"ג דזה פסול בקצת מצות דאורייתא כגון שמע וברכת המזון גבי תרומה כשר דיעבד:

תמן תנינן. רפ"ק דחגיגה:

עד כדון מדבר ואינו שומע. וממעט ליה מקרא דלמען ישמעון:

שומע ואינו מדבר. מנא לן דממעטינן ליה:

ומשני למען ילמדון קרינן ביה ילמדו לאחרים פרט לשאינו מדבר. והכי איתא בגמ' דילן פ"ק דחגיגה ואע"ג דהאי קרא בפרשת הקהל כתיב אפ"ה יליף מהתם דכתיב בבא כל ישראל לראות את פני ה':

הדא אמרה לית כללוי דר' כללין. כיון דממעטינן בההיא דחגיגה בין אינו שומע ואינו מדבר בין מדבר ואינו שומע בין שומע ואינו מדבר הכל בכלל חרש:

וסברינן מימר הכא וכו'. אליבא דר"א דהכל בכלל חרש דמתני' דחגיגה:

והא תנינן חרש שנחלץ. סתמא דתלמודא אתי לסיועי לר' יונה במימרא דר' יוחנן דתנינן תמן בפ' מצות חליצה חרש שנחלץ וכו':

ואמר ר' יוחנן. עלה טעמא דחליצתן דחרש וחרשת פסולה לאו דאינן שומעין ואינן מדברים הוא דתנן דהנהו גריעי משוטים ופשיטא דפסילי אלא לפי שאינן יכולין לומר ואמר ואמרה דגבי יבם כתיב ועמד ואמר לא חפצתי לקחתה וגבי יבמה כתיב ואמרה מאן יבמי ומשמע דס"ל לר' יוחנן דשומעין הן אלא שאינן מדברים וקרי להו תנא חרשים:

אין תרומתו תרומה עד שיביא שתי שערות. דאפילו בן י"ב ויום א' לא מרבינן ואפילו מדרבנן: אלא בהביא דבעי תרתי סמוך לאיש והביא אבל בחדא רחוק מאיש הוא:

ולא תשאו עליו חטא בהרימכם. מאן דשייך ביה חטא בתרומה שתורם כגון שלא תרם מן היפה ביה דרשינן בהרימכם כלומר יכול לתרום ולמעוטי קטן שאינו קרוב לבר עונשין כגון בן י"ב ולא הביא וכ"ש פחות מכן ובתרומת מעשר כתיב בפרשת קרח וגבי חטא איש הוא דכתיב איש או אשה כי יעשו מכל חטאות האדם:

והרי גוי. דתורם דתרומתו אסורה לזרים לכו"ע והכי אסיקנא בסוף פ' התורם קישות ובמנחות פרק ר' ישמעאל:

את שכתוב בו מחשבה תורם. כלומר את שיש לו מחשבה דהיינו איש תורם כדכתיב מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו וגו' איש הוא דיש לו לב ועליה הוא דכתיב איש כי יפליא מופלא סמוך לאיש וקודם זמן זה תנן בפ' בא סימן אע"פ שאמרו יודעין אנו לשם מי נדרנו ולשם מי הקדשנו אין נדרן נדר ואין הקדשן הקדש ולא הביא שתי שערות ס"ל לר"מ כקודם זמן דמי:

גוי אין כתוב בו מחשבה. דהא כי כתיב ונחשב לכם תרומתכם בבני ישראל כתיב בההיא פרשתא ואפ"ה תנן לקמן בפ' התורם קישות הנכרי והכותי שתרמו תרומתן תרומה ומעשרותיהן מעשר ומייתי לה בפ' המביא תניין והכי איתא התם והא נכרי וכותי דאיתנהו בתורת תרומה דנפשייהו דתנן הנכרי וכו' ופירש"י ז"ל שתרמו את שלהן תרומתן תרומה ואסורה לזרים והקדש הגוי הקדש כדילפינן מאיש איש לרבות הגוים שנודרים נדרים ונדבות כישראל ע"כ. ולא משני להך קושיא דלא חשיב לה קושיא דכיון דרבינן מאיש איש שהגוים נודרים וכו' א"כ מחשבתו כמחשבת ישראל:

תמן להכשיר. להכשר הוא דאין לו מחשבה דבקרא דכתיב ביה הכשר דמהני ביה מחשבה דכתיב כי יתן חסר ודרשינן מה יתן לדעת אף יותן וכו' כתיב ביה טמא הוא לכם ולא לגוים ומהכא דריש ר' הושעיא גוים אין להם מחשבה לענין הכשר אבל לענין הקדש כיון דרבינן איש איש כמי שכתוב בו מחשבה דמי:

מי שהוא אומר אינו תורם. ר' יוסי ור"מ:

אינו מקדיש. אם הקדיש קרבן אינו קדוש וכדמפ' לה ואזיל:

תורם ואינו מקדיש. דלענין תרומה מקילינן טפי משום דלית בה שיעור משא"כ גבי קרבן. ועוד דעבודת פנים הוא מחמרינן טפי:

תוכן העניינים

פירוש שלמה סיריליו על תלמוד ירושלמי תרומות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה