אור ברסלב

פירוש שלמה סיריליו על תלמוד ירושלמי שביעית· רבי שלמה סירליאו

פרק י · הלכה ג

הלכה ב

פרוזבול המוקדם כשר. בגמ' מפ' טעמא דמוקדם ומאוחר:

שטרי חוב המוקדמין פסולין. כגון שהקדים הזמן ביום הכתיבה כיצד כגון שכתבוהו באחד באייר ובתוך השטר הקדימו וכתבו בו באחד בניסן:

פסולין. דאתי למיטרף לקוחות שלא כדין ובגמ' פליגי אמוראי אי פסולין לגמרי ואפילו מזמן שני לא גבי והכי איתא בגמ' דילן פ' איזהו נשך ויש מוקדם אחר דלא מיירי ביה מתני' דנכתב בא' בניסן ובא' בניסן כתבו בו ולא לוה עד תשרי דאתי למיטרף לקוחות שלא כדין דמניסן ועד תשרי דהא פליגי פ"ק דב"מ רב אסי ואביי כדאיתא התם. ורש"י ז"ל סובר בפ' איזהו נשך דר' יוחנן וריש לקיש דפליגי הכא והתם סברי דקדימה דמתני' דהקדימו למלוה אבל לא הקדימו הזמן ביום הכתיבה דליכא אלא חדא דס"ל לרבנו ז"ל דכי פליגי היינו במשעבדי אבל לא בבני חרי דבהנהו לא שייך לא זמן ראשון ולא זמן שני:

והמאוחרין כשרין. שכתבו בתוך השטר בא' באייר והיה הסופר עומד בא' בניסן כשר דמרעי ליה לשטרא דמוחל לו שעבוד של חדש שעבר ובפ' גט פשוט איפליגו אי אפי' בשטרי מקח וממכר נמי כשר כדאיתא התם:

א' לוה מחמשה כותבין פרוזבול לכאו"א. דחמשה נוגשין אית ליה:

חמשה לווין מן א' אין צריך לכתוב אלא פרוזבול אחד. כגון מוסרני לכם פלוני ופלוני הדיינין שבמקום פלוני שכל חוב שיש לי על פלוני ופלוני וכו' שאגבנו כ"ז שארצה:

אלא על הקרקע. אם יש קרקע ללוה דלא תקינו אלא בזמן שהחוב על הקרקע כשאר רוב שטרות שהן גובין מן הקרקע דהויא מילתא דשכיחא כדאמרינן בכמה דוכתי דבמלתא דלא שכיחא לא עבוד רבנן תקנתא ואע"פ שאינו שוה כל החוב כדקתני ואזיל מזכהו בתוך שדהו כ"ש כדאמרן בפ' כל הגט דאפילו מלא מחט גובה מלא קירדום וכעובדא דקטינא דאביי דפ' מי שהיה נשוי דגרסינן התם ההוא דהוו מסקי ביה מאה זוזי ושכיב ושביק קטינא דארעא שוה חמשין ואתא בעל חוב וטרפה אתו יתמי יהיבו ליה חמשין וסלקוהו הדר אתא וטרפה וכו'. ור"י מסיפונטי ז"ל פי' כיון דאית ליה קרקע חשיבי כל מטלטלין דאית ליה קנויין אגב קרקע ולא קרינן ביה לא יגוש אבל כי לית ליה קרקע לא קני להו דהא לא משך וקרינא ביה לא יגוש ועיקר:

ואם אין לו. שאין קרקע ללוה ויש למלוה:

מזכהו. המלוה קרקע כ"ש בתוך שדהו:

היתה לו שדה ממושכנת בעיר. בין שמשכנוה לו בין שמשכנה הוא לאחר:

על נכסי אשתו. כגון נכסי מלוג שלה שאין לבעל בהן אלא פירות:

על נכסי אפטרופין. כגון אם לוה האפטרופוס לצורך היתומים ואין ליתומים קרקע ויש לו לאפטרופוס כותבין פרוזבול על הלואה שלהם לסמך קרקע שלו:

כוורת דבורים. בגמ' מפ' אי מחוברת לקרקע קאמר או אפילו מונחת ביתדות:

הרי היא כקרקע. לכל דבר להיות נקנית בכסף ובשטר ובחזקה ולקנות על גבה מטלטלין:

ולכתוב עליה פרוזבול. כאילו היא קרקע כדתנן לעיל אין כותבין פרוזבול אלא על הקרקע:

ואינה מקבלת טומאה. במקומה דכיון דחשיבא קרקע יצאה מתורת כלי וגם הדבש שבתוכה אינו מקבל טומאה דבטל לגבי כוורת ודוקא במקומה אבל אם נטלה משם מקבל הדבש טומאה כמ"ד בפ' המוכר הספינה דלא בעי מחשבה:

והרודה ממנה. כשהיא במקומה:

חייב חטאת. דהיינו מקום גידולו של דבש וחייב כתולש מן הקרקע:

אינה כקרקע. דלא בטל תורת כלי מינה:

המחזיר חוב בשביעית. שהיה חייב לו ועברה עליו שביעית והחזירו ולא שהחזירו בשביעית עצמה דא"כ לא היה צריך לומר משמט דהא קיי"ל דשביעית אינה משמטת אלא בסופה כדאיתא לעיל וכן פירש"י ז"ל בפ' השולח:

אומר לו. צריך המלוה שיאמר לו משמט אני:

ואם אמר לו. הלוה:

אעפ"כ. אני רוצה להחזירו לך:

שנאמר וזה דבר השמטה. צריך לומר לו דבור של שמטה ובדבור א' סגי:

שנא' וזה דבר הרוצח. אין לך אלא דבור א' והכי תניא בתוספתא דמכות לא יאמר הדבר וישנה שנא' וזה דבר הרוצח:

פרוזבול המוקדם כשר מפני שהוא מורע כחו. יש לו הלואות שהיו בתשרי של שנה שנייה לשמיטה ויש לו הלואות שהיו בתשרי של שנה שלישית לשמיטה ומסר דבריו בפני ב"ד ועשו לו הפרוזבול בתשרי של שנה שלישית וזמנו כתוב כל מלוה שהלויתי בתשרי של שנייה כשר לאותן הלואות דשנייה:

מפני שהוא מורע כחו. דפרוזבול אינו מועיל אלא למלוה שקדמה לו והוא מוסרה בב"ד והמלוה מפסיד בהקדמת הזמן לכל מה שהלוה אחר זמן הכתוב בפרוזבול דמשמט דהא לא קאמר אלא כל חוב שיש לי על פלוני באותו זמן הכתוב בפרוזבול ומה שהלוה אח"כ לא מסר דבריו לב"ד ומשמט על כרחו אבל באיחור הזמן הוא מרויח שלא כדין שמה שילוה אחר כתיבת הפרוזבול אחר הזמן העומד בו היה ראוי שישמיט דהא אותה מלוה שלא הלוה לו באותו זמן לא מסר דבריו ממנה וכשיוציא הפרוזבול ויראו הזמן סבורים שההלואה קדמה לפרוזבול ויאמרו שאינו משמט ולכך פסלוהו חכמים אבל בשטר חוב הוא בהפך דבהקדמת הזמן הוא גובה מן הלקוחות שקדמו להלואה ומפסידם שלא כדין אבל איחור הזמן הוא פסידא למלוה כדפרישנא במתני' וכן כתב הרמב"ם ז"ל פ"ט וכן פי' ר"י מסיפונטי ז"ל ועוד כתב ופסול דקתני לאו למימרא דלא מהני ולא מידי אלא לא מהני להלואות המאוחרות שהלוום אחר זמן המסירה אבל הלואות שהלוה עד המסירה מהני ולא משמיט והיינו דתניא לקמן פרוזבול בין מוקדם בין מאוחר כשר ע"כ:

ומי מודיע. שהשטר מוקדם כדי שיפסלוהו:

עדיו החתומים בו. ופי' הרמב"ן ז"ל בפ' איזהו נשך דכשאין כתב ידן יוצא ממקום אחר מיירי:

והא"ר שמעון בן לקיש. בפ"ק דגיטין:

נעשה כמי שנחקרה עדותם בב"ד. ואין נאמנין לומר קטנים היינו פסולי עדות היינו או מוקדם הוא ואע"ג דאין כתב ידן יוצא ממקום אחר כדאיתא נמי בגמ' דילן בכתובות פ"ב אליבא דר"מ ומשני התם כשבאו לעקור כל העדות דאמרי לא חתמנו כל עיקר אבל הכא נאמנין לומר זהו זמן ראשון או זמן שני או על ההלואה חתמנו ועל הזמן לא חתמנו והרב ר' זרחיה הלוי ז"ל סבור דבכתב ידן יוצא ממקום אחר מיירי עיין בפי' ר"ה לר"ן:

פסולין ממש. לגמרי ואפילו מזמן שני ומפ' טעמא בפ' איזהו נשך גזרה שמא יגבה מזמן ראשון:

אינו מונה אלא משעת הכתב. אינו מונה לטירפא דלקוחות אלא משעה שכתבו השטר דהיינו הזמן שהיו עומדין בו ולא השעה הכתובה בו ומאותו הזמן מיהא גבי:

בין מאוחר כשר. כדמפ' דטעמא דכשר היינו שאינו מונה אלא משעת הכתב דהיינו משעה שניתן ליכתב דהיינו כשמסר דבריו על ההלואה דהלוה לו כבר כשכתב הפרוזבול ולא הלואה אחרת דנהי דלא מהניא מסירה של זיוף למה שלא הלוה לו עדיין אבל להלואה שהלוה כבר מקמי מסירה מהניא ליה ומאוחר דפסול דתנן במתני' היינו דלא מהניא ליה להלואה שלא הלוה לו עדיין כשמסר וכן פי' ר"י ז"ל לעיל:

ואם אומר את כן. דבשטרות נמי כשר מזמן שני:

מה בין שטרות ומה בין פרוזבול. וברייתא לא תני אלא פרוזבול משום דמעיקרא כי איתקן משום תקנתא דלוין ומלוין איתקן אבל שטרות דעלמא כל היכא דקתני פסול בהו כמשמעו הוא. ומקשו הכא לריש לקיש היכי גבי מזמן שני בהאי שטרא והלא העדים החתומין על השטר רשעים ופסולין הם שחתמו על שטר מוקדם וי"ל דלא מיקרו בשביל זה רשעים דסבורין שהלוה יפרע ולא יבא לידי טירפא דלקוחות:

שכתוב זמנו בשבת. שכתוב בו זמן כך וכך לחדש ובאנו ב"ד לחקור ומצינו שאותו זמן הוא יום שבת:

בעשרה בתשרי. פי' רשב"ם ז"ל בפ' גט פשוט כגון במקומות שמונין לחדשי הגוים וכתוב בשטר בט"ו לירח פלוני וכשאנו נזקקין מתי אירע יום ט"ו של אותו חדש עונתו ביום עשירי לתשרי:

ואם הכשרתי הכשרתי. וכגון שהיה כתוב בתוך השטר הוזקקנו לעונתו של שטר ונמצאת עונתו מכוונת בשבת או בעשרה בתשרי דהשטר עצמו מעיד אנן סהדי איחרנוהי וכתבנוהי:

מ"ד פסול משום מאוחר. מפ' לה בפ' גט פשוט כשאין מוכיח מתוכו דהוי מאוחר ולגירסא דהכא כשאין כתוב בו אנן איחרנוהי פסיל ליה ר' יוסי ור' יוסי לטעמיה דאמר כותבין שובר היכא דפרע מקצת חובו וה"ה היכא דפרע כל חובו וטעין מלוה אירכס שיטרי כדאיתא התם דכותבין שובר וניתנין ללוה להודיע שפרע כל חובו והילכך האי שטר מאוחר פסול הוא דנפיק מיניה חורבא דאמר ליה אירכס לי ויכתבו שובר ללוה ויכול המלוה אח"כ להוציא שטר חובו שכתוב זמנו אחר זמן השובר ויאמר ממון אחר הוא שלוית ממני אח"כ ויגבה כל חובו משלם שהרי אין ידוע שהוא מאוחר ולגירסא דהכא כיון שאין מפורש בו אנן איחרנוהי נמי פסול כמו במאוחר דעלמא:

ופריך ולמ"ד כשר משום מוקדם. כלומר אטו מאן דמכשיר משום דמוקדם הוא:

אלא מ"ד פסול משום זיוף. דכיון דהוא מזוייף מתוכו פסול וה"נ אית ליה לר' אלעזר בגיטין אע"ג דס"ל דעידי מסירה כרתי מודי הוא במזוייף מתוכו. ובפ' גט פשוט לית להו הך נוסחא כהך ברייתא אלא כשהכשרתי בזה הכשרתי והתם מפ' לה:

שיהא קרקע למלוה וללוה. דכי נמי זבין קרקע הלוה יש קרקע למלוה לזכות לו אבל אם יש ללוה ואין למלוה אין כותבין:

ור' יוחנן. פליג דכי היכי דכותבין כי יש למלוה אע"פ שאין ללוה כדתנן במתני' ה"נ כותבין כי יש ללוה אע"פ שאין למלוה:

מי שאין לו אלא קלח של כרוב. חשיב קרקע:

השותפין. שיש להן קרקע בשותפות:

אין כותבין להם פרוזבול. ומי גרע מקלח אחד. אפטרופין ל"ג:

לאפטרופין על נכסי יתומים. שלוו האפטרופין לצורך עצמן ואין להן קרקע ויש ליתומים קרקע דבשלמא יתומים על נכסי אפטרופין כיון דאפטרופין זייני להו ליתומים חשבינן כאילו נכסיהם דיתומים הן:

ומשני דנשמעינה מן מתני' דתנן כותבין לאיש על נכסי אשתו והא הכא דאיש מוציא ומביא ואין לו קרקע וחשיב קרקע דאשה בדידיה להלואתו וה"נ אפטרופין דמוציאין ומביאין דקרקע דיתומים מהני להו:

לאשה על נכסי בעלה. כגון שהאשה ערבנית לא' מקרוביה ולותה בשבילו ואין לה קרקע ויש לבעלה קרקע מי מהני לכתוב פרוזבול עליה:

ומשני דנשמעינה ממתני' וכן ליתומים על נכסי אפטרופין והא הכא דיתומים לאו מוציאין ומביאין הן ומלוין להן על סמך קרקע דאפטרופוס לפי שזן אותן וה"נ לאשה דאינה מוציאה ומביאה כותבין על סמך בעלה דזן אותה:

והנה הלך דבש. משמע דאיתקש דבש ליער בקרא:

ופריך מה את שמע מינה חורשא מפיק דבש. ואילו הייתה מוכיח מדכתיב ויטבול אותה ביערת הדבש דקרי לדבש עצמו יער הוה אתי שפיר:

ומסיק דאה"נ דהכי יליף לה ריש לקיש והכי איתא בגמ' דילן בפ' המוכר את הבית א"ר אלעזר מ"ט דר' אליעזר דכתיב ויטבול אותה ביערת הדבש מה יער התולש ממנו בשבת חייב חטאת אף כוורת הרודה ממנה בשבת חייב חטאת:

אם במחוברת לקרקע כל עמא מודיי וכו'. כו"ע מודו שהיא כקרקע דכל המחובר לקרקע כקרקע דמי ומ"ט דרבנן:

ע"ג יתידות. ואין הקרקע שלו:

במונחת ע"ג קרקע. והשאיל לו המקום להניח בו הכוורת:

על מקומו של תנור או של כירה. המיטלטלין וקסבר ר' ירמיה דרבנן כי פליגי דלא חשיב שאלת מקום היינו דוקא בכוורת דלא חשיב שאלת קרקע למקומה כאילו יש לו קרקע משא"כ בכירה. ובגמ' דילן בפ' השולח מייתי להך מימרא בשם רב יהודה וגריס התם הכי אמר רב יהודה אפילו השאילו מקום לתנור וכירים כותבין עליו פרוזבול ופריך והתני הלל אין כותבין פרוזבול אלא על עציץ נקוב נקוב אין שאינו נקוב לא אמאי והא איכא מקומו ומשני לא צריכא דמנח אסיכי כלומר ומשום דעציץ נקוב בעלמא הוי מחובר ואפילו מונח ביתדות חשיב קרקע אבל מונח ע"ג קרקע אפילו לאו נקוב נמי דהא השאילו מקום ודוקא תנור וכירים הוא דדמו לקרקע הילכך כי מונחים בקרקע חשיבי מחובר משא"כ בכוורת ולהך סוגיא נקטינן דכי פליגי רבנן ור' אליעזר בכוורת היינו אפילו דלא מנחא אסיכי וכדאמר הכא:

אף על מקומו של נר. כגון שהשאיל לו מקום לנר כותבין עליו פרוזבול:

אף בפת כן מחלוקת וכו'. בעיא היא מי נימא דאף בזה ר' אליעזר מחייב חטאת ומסיק דלא פליגי דפת אינה גידולי תנור אבל דבש הוי גידולי כוורת:

בשפה רפה. אומר לו משמט אני:

והימין פשוטה לקבל. ובפ' השולח מפ' דצריך שיאמר לי לא בשביל חובי אני נותן לך אלא שלי הן ובמתנה אני נותן לך:

חדא מיכלא. מסכת אחת:

ואינון מוקרין לו בגין תרתין. והם מכבדין אותו שסוברין שלמד שתים:

צריך שיאמר. איני יודע אלא אחת ומרוצח גמרינן לה דצריך לפרסם עצמו:

תוכן העניינים

פירוש שלמה סיריליו על תלמוד ירושלמי שביעית

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה