פירוש שלמה סיריליו על תלמוד ירושלמי שביעית· רבי שלמה סירליאו
פרק ז · הלכה ב
לולבי זרדין. שהן מרים כדלעיל שכבשן ביין או בחומץ לאכילה והומתקו וכן לולבי חרובין שכבשן נמי לאכילה:
יש להן שביעית וכו'. ועלין דלולבין כיון דינקי מלולבין דין לולבין אית להו דלולבין משירן הרוח ונובלין ועלין של לולבין נמי אין נובלין אלא בהדי לולבין אבל עלין דענפים קשין לחודייהו שכבשן אין להן ביעור ולא לדמיהן ביעור מפני שאין נושרין מאביהן והכי תניא בתוספתא דעלי חרובין אינן כלין ובפ' הפיגם נמי גרסינן עלי קנים ועלי זיתים ועלי האוג ועלי חרובין אין להן ביעור ובגמ' מפ' אמאי לא מפליג תנא בין עלין דלולבים ללולבין:
אין להם ביעור. דלולבי אלה אינן נושרין:
האלה. אולמו בלע"ז כמו כאלה וכאלון:
בטנה. פינו בלע"ז מלשון בטנים ושקדים ויש אומרים פישתוקיש:
אטדים. מיני קוצים:
אבל לעלין. דענפים הקשים דהני בעו ביעור:
מפני שנושרין מאביהן. אבל עלין דלולבין שרו כיון דלולבין גופייהו אינן נושרין:
הוורד. אילן העושה שושן אדום או לבן:
כופר אילן שעושה אשכולות ויש בהן ריח ושוחקין אותן אשכולות וצובעין בעפרן הידים להיות אדומות ונקרח תמרחניא בלע"ז כן פי' הרמב"ם ז"ל וזהו אשכול הכופר ולא תימא דורדים להריח בהם נינהו קמ"ל כיון דכובשין אותן בדבש אוכל נינהו:
הלוטם. מין אילן שקורין אינזיניו בלע"ז וקורין לפריו וילוטאש והוא לוט המוזכר בתורה גבי מכירת יוסף ותרגום אונקלוס ולטום # [ויש אומרים שהוא נקרא צנובר הוא פיניוניש]:
הקטף. האילן של אפרסמון קרו כן על שם שרפו # שקורין בלשמו דהיינו הצורי שתרגם אונקלוס וקטף כלומר שרף קטף דתניא בכריתות הצורי הוא שרף הנוטף מעצי הקטף ואין לו לקטף פרי אחר אלא השרף הנוטף ממנו וס"ל לת"ק דאילן הקטף בטל לגבי שרפו ולגבי דידיה חשיב שרפו פרי והסך בו הוי כמו סך בשמן ור"ש סבר לא חשיב שרפו פרי ובגמ' מפ' אי פליגי ת"ק וריש נמי בשאר האילנות שעושין פרי בשרף היוצא בעלין ובגזע שרף גומא בלע"ז. בוורד וכופר ובקטף דמיני בשמים הן צריכי ולוטם למ"ד וילוטאש קשה דלמאי איצטריך אי משום פריו פשיטא דמשום ריח אין בו ומשום שרף נמי אין לו לכך נראה עיקר שהוא פיניוניש ומצוי שרף בו שקורין צמ'ג בערבי ומשום שרף פיריו הוא דתנא ליה:
יש להם שביעית. ואסור לעשות בו סחורה והכא ל"ג יש להן ביעור ובפ"ק דנדה מייתינן לה וגרסינן התם יש להן ביעור ולדמיהן ביעור ולעיל בגמ' איבעיא לן בכל הני דלא תני בהו ביעור אי דייק מתני' ואסיקנא דכללא הוא כל שדרכו לישור וכו' הילכך גבי עלים דורד פשיטא דיש לו ולדמיו ביעור כדאמרינן לעיל דג' דינים יש לו בעלים ובפיקא ובעיקר:
והכופר. האשכולות סתמן נובלות מאביהן אבל גבי שרף קטף הא פסיקא ליה לתנא למיתני דבשלמא קטף דעלין פשיטא דנושר אבל שרף הגזע יש ממנו שאינו נושר ומשו"ה לא תנא ליה וכן כופר הוה אמינא בשמים הוא ואין בהן שביעית כדלעיל קמ"ל דחשיבי לצביעה וצביעה איתרבאי לשביעית ושרע תנא מיניה. ורש"י ז"ל גריס ליה בנדה ופי' יש להן ביעור כשכלה לחיה מן השדה ואע"ג דיש להן שביעית איצטריך למימר יש להן ביעור דיש דבר דיש לו שביעית ליאסר בסחורה ומלוגמא ואין לו ביעור כגון דבר המתקיים בארץ שאינו כלה לחיה מן השדה אבל כל דבר שיש לו ביעור יש לו שביעית כדתנן במס' נדה:
אין לקטף שביעית. בגמ' מפ' דאשרף קטף פליגי:
וורד חדש. של שביעית:
שכבשו בשמן ישן. של ששית:
מלקט הוורד. בשביעית והשמן אין צריך לאכלו בקדושת שביעית מפני שלא יכנס בשמן כח הוורד וטעמו דאין השמן מקבל הטעם הוורד אא"כ יניחהו זמן רב:
ישן בחדש חייב בביעור. הכל הוורד והשמן ובגמ' מפ' לה:
חרובין חדשים. של שביעית. ביין ישן. של של ששית:
וישנים. של ששית ביין חדש של שביעית ס"ל לתנא דמתני' דמיד נכנס ביין טעם החרובין ומפני כך חייב לבער היין והחרובין ולא דמו חרובין לוורדים והיינו דתנן כל שהוא בנותן טעם חייב לבער:
מין בשאינו מינו. כלומר משום דהוי מין בשאינו מינו שיערו עד ששים דהיינו נותן טעם דכל התורה כדאיתא בפ' כל הבשר:
ומין במינו בכל שהוא. לאו משום דס"ל כר' יהודה דאמר התם מין במינו כל שהוא וכגון אם נתערב האי יין ביין אחר של חולין אלא מפ' בפ' ג' ארצות דאין שביעית אוסרת במינה בכל שהוא אלא בביעור אבל לאכילה בנותן טעם לביעור פי' הר"ן ז"ל לענין שצריך לאכול התערובת קודם הביעור דכיון דאפשר לאכלו קודם הביעור הוי דבר שיש לו מתירין אבל לאכילה בין במינה בין שלא במינה בנותן טעם כלומר כשיש איסור אכילה דהיינו אחר הביעור הויא כשאר איסורין ובין במינה ובין שלא במינה בנותן טעם דחזרה כמו חלב ודם ובששים. ואנו מפרשים כמשמעו דתהוי בכל שהוא שיעורה בזמן חובת ביעור שיש בו היתר אכילה דומיא דאכילת חמץ אבל בשיש בו איסור אכילה דהיינו כשכלו פירות דהפרכיא דאסורין באכילה משום לאו הבא מכלל עשה דכתיב מן השדה תאכלו אין בשדה לא תאכלו כדתניא בת"כ וכתבה רש"י ז"ל בפי' חומש הוי בנ"ט כשאר איסורין וכן דעת ראב"ד ז"ל דשני ביעורים הן חד כשכלין פירות הארץ ותחומיה וחד כשכלין כל פירות אותו הגליל כגון פירות יהודה מארצות יהודה דכי כלין פירות הארץ שהאדם יושב בה דאין # בזמן ההוא אלא מן השבות אתה אוכל ביטול רשות ואדנות ומוציאין כל אדם מה שבבתיהם ומביאין אותן לאוצר ליד ב"ד והן מחלקין לכל אדם ג' סעודות וכן בכל יום ויום עד שיכלו ואם אין שם אוצר ולא ב"ד מוציאן לשוק ומפקירן ואף הוא יכול לחזור ולזכות בהם ככל אדם ואוכל הזוכה בהם עד שיכלו אותם הפירות מכל המדינה משדותיה ואז יתבערו לגמרי לשריפה או לאיבוד ומאותו הביעור ואילך אינו אוסר במשהו לפי שאין לו שום היתר אבל בביעור הראשון כיון שיש לו היתר אכילת ג' סעודות אוסר במשהו ע"כ, דתרי קראי נינהו חד כשרצתה דדרשינן בה אפקעתא דמלכא וקרא אחרינא דלא שרי לאדם ולבהמה אלא כשהחיה אוכלת מן השדה ועוד אאריך בענין הזה בפ' הפיגם בם"ד:
השביעית אוסרת. הא תנא ליה רישא ולא תנא ליה אלא לפרושי דלא תימא דכללא הוא בכל האיסורין מין במינו במשהו ואשמועינן דדוקא גבי שביעית וכדאוקימנא בזמן הביעור הראשון דהוי דבר שיש לו מתירין ואפ"ה שלא במינו בנותן טעם ואפילו שהוא מותר אח"כ וכה"ג נמי דיינינן בשאר איסורין דבר שיש לו מתירין מין במינו ואפילו באלפא לא בטיל ושלא במינו בנותן טעם, ויש לרבנו שמשון ז"ל דרך אחרת בבבא דחרובין ואינו נכון כאשר פי' דעת הרמב"ם ז"ל:
ברישא דפירקא את אמר אין אוכלין על העיקר. דתנן דעיקר לוף שוטה אין לו ביעור ושרי לאחר הביעור ואפ"ה תנן דעלי לוף שוטה יש להן ביעור ומכי מטי ביעור דאיסורא אסורין באכילה ולא אמרינן כיון דעלין יונקין מן העיקר כיון דעיקר שרי אחר הביעור עלין נמי שרו והכא גבי עלין דחרובים דאין להם כילוי אפ"ה שדינן להו בהדי לולבין כיון דינקי מלולבין ושיעור זמן אכילתן כשיעור זמן העיקר דינקי מיניה דוקא דהיינו לולבין ולכולן יש להן ביעור מדלא מפליג ברישא בין עלין ללולבין כדמפליג בסיפא משמע דאוכלין אחר העיקר דבעיקר תליא מילתא ומתרץ לאו משום דהלכו בתר עיקר דנו כן אלא תמן בלוף שוטה דעיקר אין סופו להקשות ולא דעלין דירק הוי וראו דאין לדמות עלין לעיקר אבל הכא בלולבי חרובין סופן להקשות כענפים הקשין ואי בתר # דעלים הוה אזלינן בהו ביטלת תורת ביעור ושביעית מהן הילכך הוצרכו לגזור בעלין אטו לולבין כ"ז דלא הוקשו דכי הוקשו לולבין ועלים נעשין כאביהן דאין להן ביעור ולא לדמיהן ביעור ולא שביעית נמי דאינם אוכל ומינכר טעמא דידהו כנ"ל ורבינו שמשון ז"ל פי' דמלולבין דאלה ובטנא אעלין דריש פירקין דלוף שוטה אקשינן דהכא אמרינן גבי לולבין דאין להן ביעור לפי שאין נושרין מאביהן וברישא דפירקין תנן גבי עלין דלוף שוטה דיש להן ביעור אע"פ שאין נושרין מאביהן ומשני התם אין סופו להקשות והוי עיקר בפ"ע ועלים בפ"ע והאי כדיניה והאי כדיניה אבל לולבין דהכא סופן להקשות ולכך נעשין כאביהן ואין להם ביעור. ולא ידעתי מאין לו דעלי לוף שוטה אין נושרין מאביהן דבמתני' קתני דאין מתקיימין בארץ דומיא דדנדנא:
תני וכולן שנכנסו וכו'. בתוספתא תנא עדל בהדי אלה ובטנא ואטדין דבעלין יש להן ביעור וללולבין אין ביעור וקתני סיפא וכולן שנכנסו מששית לשביעית נדונין כאילן דהיינו לחנטה כששית חוץ מן העדל דנדון כירק כלומר אם העלין ולולבין של כל השנויים במשנה שלבלבו באילן בשישית ונכנסו בשביעית ולקטם אחר ר"ה של שביעית כדי לכבשן ביין וחומץ לא תימא דאלו כמו ירק חשיבי דהא ברכתן בורא פרי האדמה היא ואית עלייהו דינא דשביעית קמ"ל דבתר ששית שדינן להו ומעשרן מעשר עני בין מן העלין בין מן הלולבין. עדל איני יודע מה הוא ואיני יודע הטעם אבל ידעתי שעלין ולולבין שלו מרין כדמשמע לעיל ובעוקצין:
לית כאן מששית לשביעית ששית. לקמיה מפ' טעמא:
משהובילן לחצר. סיאה ואזוב וכו' בעינן בהו מחשבה כדי שיתחייבו במעשרות או שישמרום כדתנן במס' מעשרות ומשו"ה משהובילן לחצר דהיינו בית שמירה זהו מחשבתן וחייבין במעשרות:
אבל אם היתה וכו', כלומר אע"ג דבתר שמירה שלהן אזלינן לא תימא משעת שמירה ואילך נמי הוא דמנינן דלפעמים אנו מונין לפניה ולפעמים לאחריה כדמפ' ואזיל:
שנייה. שהיא מעשר שני ונכנסה לשלישית ובשלישית הובילן לחצר היא שלישית ולשלישית שדינן להו:
מששית לשביעית ששית. מפ' לה ואזיל:
הכא את מני לאחריה. דמששית לשביעית קתני דלששית שדינן להו:
והכא את מני לקומיה. לפניה דבדרישא קתני משנייה לשלישית שלישית:
ומשני ר' יוסי דבשביעית מאחרין משום דאין בה מעשרות כל עיקר כדתניא במכילתא ואכלו אביוני עמך ויתרם תאכל חית השדה כדאיתא התם:
ופריך לא כן א"ר אבהו וכו'. בהדא דידן דהכא דל"ג ששית אלא שביעית הוא דגרסינן ואמאי לא גרסינן בה ששית כי ההיא דסיאה ואזוב:
ומשני תמן גבי סיאה וכו' ברשות הבעלים. דהיינו בחצר דאין יד הכל פשוטה לשם ולאחד בלחוד דהיינו הבעלים הוא דגזרינן גזירה דישמע ויקבל ומשום הכי דיינינן ביה ששית לחייבו במעשרות משא"כ באלה ובטנה דסתמא אין נמצאין אלא בשדה שיד הכל פשוטה לשם עניים ועשירים וכיון דרבים הן לא ישמעו אפילו בספק כגון דנאמר דיפרישו אלא שהמעשרות שלהן אפילו זה לא ישמעו משא"כ בא' דישמע אפילו בודאי ומשו"ה א"ר יוחנן דבהך דהכא גרסינן שביעית:
ליתלי. לתלות:
אחד. בעה"ב:
בודאי. מעשר עני:
שנים. במקום שיש שנים עניים ועשירים:
בספק. אפילו בספק:
עלין שכבשן עם לולבין. שכבש תחילה לולבין דאלה ובטנה דפטירי מביעור ובא לכבוש עמהם אח"כ עלים דחייבין בביעור כדתנן במתני':
בין אלו ובין אלו יש להן ביעור. דס"ל להאי תנא דאע"ג דכבש עלין לבסוף האחרון נותן טעם בראשון והיינו כר' יהושע דפ' הפיגם דאמר גבי כבשים אף על האחרון ומפ' טעמא בגמ' קסבר האחרון נותן טעם בראשון ובתוספתא גרסינן דהאי סברא דיש להן ביעור היא דר"מ:
בין אלו ובין אלו אין להן ביעור. דקסבר דהראשון מושך לאחרון עמו ונותן בו טעם הילכך בתר לולבין אזלינן והיינו כר' אליעזר דאמר התם אוכלין על הראשון ומפ' טעמא בגמ' קסבר הראשון נותן טעם באחרון ובתוספתא גרסינן דהאי סברא רבנן היא:
עלין יש להן ביעור. וכל א' עומד לעצמו וכאילו אינן ביחד והיינו כר"ג דאמר התם כל שכלה מינו מן השדה יבער מינו מן הבית והאי סברא תנינן לה בתוספתא דר"ש היא ונ"ל דדוקא גבי עלין דאלה ובטנה עם הלולבין הוא דס"ל לר"ש הכי משום דלולבין אין להן ביעור אלא מצד השכונה ועוד דאין ביעורי כל האילן זמן שוה אבל ירקות שכלה מינן מן השדה שכבשו עם אחרים דעדיין לא כלה מינן בתר אחרון דוקא אזלינן ואין מבערין אותו אלא בר"ה של שמינית דהא שמעינן ליה לר"ש דאמר כל ירק אחד לביעור וכיון דאיפסיקא הילכתא לקמן כר"ג ממילא נפקא לן הכא דהלכה כר"ש ויתכן לפרש דהאי ר"ש דתוספתא הוא או ר"ש בן יהודה או ר"ש בן מנסיא או ר"ש בן לקוניא דאילו ר"ש סתם דהיינו ר"ש בן יוחי בהדיא פליג אכולהו לקמן בפ' הפיגם:
א"ר פדת. בריה דר' אלעזר בן פדת:
אתיא דר"ש כר' יהושע. דת"ק דאמר דקטפא פירא הוי היא סברת ר' אליעזר דסבר דאפילו שרף עלין ועיקרין הוי פירא ושרף קטף שרף עלין וגזע הוא דאית ביה ותו לא ואהא פליג ר"ש דס"ל כר' יהושע:
דתנינן תמן. פ"ק דערלה:
המעמיד. המקפיא חלב בהמה לעשותו גבינה בשרף העלין או עיקרין בתוך שנות ערלה:
עיקרין. גזע האילנות:
כמא דתימר וכו'. פי' רבנו שמשון ז"ל דבין ר' פדת ובין ר' זירא מודו דבקטפא דגווזא פליגי ר' אליעזר ור' יהושע גבי ערלה אלא דר' פדת משוה שביעית לערלה להתירו לר"ש כר'.יהושע בקיטפא דגווזא. ור' זירא קשיא ליה מאי דמקשה ר' יונה לקמן דעד כאן לא פליג ר' יהושע עליה דר' אליעזר ושרי בקטפא דגווזא דהיינו גזע העץ אלא גבי ערלה כדתנן אבל גבי שביעית כך שוה קטפא דגווזא כקטפא דפירא דהא גבי שביעית לא בעינן פרי נאכל לאדם שהשביעית נוהגת בכל דבר בין במאכל אדם בין במאכל בהמה כדתנן בפירקין דאפילו בעלין ולולבין נהוג ואילו גבי ערלה שרי כדתנן התם הילכך אין שרף שלו בטל אגב העץ ומשו"ה קאמר ליה כמא דתימר תמן הלכה וכו' כלומר לפי שאתה אומר דר"ש בשיטת ר' יהושע כי היכי דהתם הלכה כר' יהושע דהכי קיי"ל כר' יהושע לגבי ר' אליעזר כמו כן נימא במתני' דהלכה כר"ש לגבי ת"ק והיינו דאמרינן פ"ק דנדה א"ל ר' זירא לר' פדת, חזי דמינך ומאבוך משתרי קטפא לעלמא:
א"ר יונה ודמיא היא כלרבא. כלומר כך דומים הן לאחור דרך לעג:
כלרבא. כמו שמטעינין הספינה כמו כלפי ליא שפי' כלפי אליה לפי שמנהיגין הספינה מאחוריה והאלף נבלעת:
קטף בטל ע"ג שרפו. כלומר מי דמי שרף דאילן דעלמא לשרף הקטף הקטף כל עיקרו אין נוטעין אותו אלא משום שרפו ועץ הקטף בטל ע"ג שרפו ומודי ר' יהושע בההוא דחשיב כל שרפו פרי אפילו לגבי ערלה וכ"ש לגבי שביעית:
אילן אינו בטל לגבי שרפו. שאר אילן דעושה פרי דאין נוטעין אותו אלא מפני פריו לא מפני שרפו הילכך שרפו דגווזא לא חשיב ומשו"ה שרי ליה ר' יהושע:
אוכלי בהמה וכו'. כלומר דאפילו נאמר דהכא והכא מיירי בקטף או הכא והכא בשאר אילן לא דמי שביעית לערלה דגבי ערלה אין איסור אלא בפרי ולא בעלין ולולבין כי היכי דלית ערלה במאכל בהמה אבל שביעית בין עלין בין לולבין הכל אית ביה דין שביעית כמו ששנינו במשנתנו דעלין ולולבין חזו למאכל בהמה ואוכלי בהמה קדושת שביעית חלה עליהן ואפילו בשרף דשאר אילנות נימא דקדושת שביעית חלה עליהן ואפילו ר' יהושע דהתם מודי לת"ק דהכא:
אית לך חורי. יש לך טענה אחרת דר"ש ור' יהושע לאו חד טעמא נינהו דהא ר' יהושע אמר דבריו מפי השמועה ור"ש בשם גרמיה ואם איתא דחד טעמא נינהו הו"ל למימר לר"ש נמי שמעתי:
מה שרף פרי. בעיא היא דבעי תלמודא לת"ק ור"ש דאמרי דשרף הפרי דינו כפרי מאי קסברי אי אמרינן דהשרף גופיה פרי או הפגין הן הפרי והשרף הוי המיץ שלו או הנייתו ולמאי נפקא מינה לענין תרומה:
דאין תימר שרף פרי עשה כן בתרומה. שהעמיד גבנות בשרף פרי של תרומה אסורות הגבנות לזרים דפרי הוי ממש ומעמיד כבעיניה חשוב:
ואין תימר פגין. הוא דהוי פרי. והשרף הוא מיץ שלו בתרומה שרי לזרים וגבי ערלה הוא דאסירי דהניית ערלה אסירא בה דכתיב ערלים לא יאכל ואילו הניית תרומה שריא דכתיב ואיש את קדשיו לו יהיו ודרשינן שטובת הנייתן לבעלים ועוד דתנן מערבין לישראל בתרומה ומפ' טעמא בפ' כל שעה משום דכתיב תרומתכם שלכם תהא ולמישרי הנייה קא אתי:
ילקוט את הוורד. והשמן מותר דהשמן אינו מקבל ומדלא תני יבער הוורד אלא ילקוט משמע דלא קפיד אלא שיסלק הוורד אבל לענין ביעור שאינו יכול לאוכלו אלא אחר ביטול רשותו דהיינו הפקר אי נמי שאינו יכול לאוכלו כלל אחר כילוי השושנים משמע דאינו חייב לבערו אפילו לאחר הביעור דאין בוורד שום טעם אוכל וסיפא תני חייב בביעור הכל משמע דאחר הביעור אסור הוורד דוורד הוי אוכל לנפשיה דומיא דחרובין ובריש פירקין נמי אמרינן חני ר' חייא וורד אוכלי אדם הוא:
תרין תנאין אינון. דתנא דסיפא סבר דאחר הביעור מבער הכל דהוורד נמי יש בו טעם ובלוע הוא מן השמן ותנא דרישא סבר דבטיל לגבי השמן ואינו חייב לבערו דכל עיקר טעם הוורד הוי בריח שנותן בשמן ואין בו ממש הילכך ילקט ולא יבער:
ומסיק לה בתרי פתרי דאין חדש וישן דסיפא כמו חדש וישן דרישא דסיפא קרי לוורד של שביעית ישן לגבי שמן שגדל פריו במוצאי שביעית דהשמן של שמינית הוא חדש ורישא בשביעית גופה מיירי ולא לאחר הביעור כגון ניסן ואייר דאיכא ורדים של שביעית שכבשן בשמן של ששית וילקט מקמי זמן ביעור ומשו"ה תני ילקט וסיפא כיון דהשהה הוורד עד שהגיע ובא השמן של שמינית דמסיקתו בתשיעית דהורד כבר נתחייב בביעור ואם יש בו נ"ט חייב לבער הכל כדמפ' ואזיל ובמה שפירשתי תקנתי מה שהקשה רבינו שמשון ז"ל:
הדרן עלך פרק כלל גדול זוטא