אור ברסלב

פירוש שלמה סיריליו על תלמוד ירושלמי שביעית· רבי שלמה סירליאו

פרק ג · הלכה א

פרק ג

מאמתי ממוציאין זבלים לאשפתות. אם יש לו זבל כנוס בחצרו תקון רבנן שלא יוציאנו ויוליכנו לאשפה שיש לו בשדה משום שכן דרך עובדי אדמה עושין ציבורים גדולים שם בשדה מזבל וקורין אותן אשפה ואח"כ מפזרין אותו על פני השדה לזבל וקתני דכל זמן שלא פסקו עובדי עבודת הארץ מלזבל הקרקע אסור להוציא בשביעית שלא יאמרו לזבל השדה הוא מוציא ובגמ' פריך דכיון דאיכא בית השלחין דתדיר עובדין אותה ואין לה זמן מוגבל להוי אסור לעולם ומשני לה:

משייבש המתוק. מפ' בגמרא פקועא פי' דלועין מרים וכן פי' הרמב"ם ז"ל ובעל הערוך וקרי ליה תנא מתוק מפני שהוא מר מאד על דרך סגי נהור וקאמר ר' יהודה שאסור לו להוציא זבל בשנה השביעית עד שייבשו הפקועות:

משיקשר. מפ' בגמ' משיעשה קשרים קשרים ופי' הרמב"ם ז"ל משעה שיגמר בישולו:

עד כמה מזבלין. כמה סאין של זבל יכול להוציא משהגיע הזמן לר"מ כדאית ליה ולר' יהודה ור' יוסי כדאית להו:

שלש אשפתות לבית סאה. כל שדה ושדה בית חמשים על חמשים יכולין לעשות בה ג' אשפתות וכל אשפה יכול ליתן בה עשר משפלות וכל משפלת ומשפלת מחזקת לתך דהיינו חצי כור דהוי כל אשפה מאה וחמשים סאין של זבל:

משפלות. פי' בערוך קופות שמוציאין בהם זבלים ובלשון ישמעאל קרוי משפל:

מוסיפין על המשפלות. לעשות אשפה גדולה אפילו של עשרים משפלות ויותר:

ואין מוסיפין על האשפתות. לעשות יותר מג' אשפתות לבית סאה משום דמחזי כמסקל שדהו:

ור"ש. שרי דכיון שאשפה היא שהזבל צבור שם לא מחזי כמזבל:

אשפה על פתח חצרו. דלא מחזי כמזבל שדהו דהא צוברה על פתח חצרו:

דו נסב מעשר מיניה. ר' חייא בר אבא דשרא ליה נשא לו פנים לסילני משום שהיה נותן לו מעשר:

והורה. ר' חייא בר אבא על עצמו היתר לצאת לחו"ל ולא לינסב מעשר כי היכי שלא יחשדוהו כנושא פנים:

שדה בית השלהין. שלא יאמרו לזבל בית השלהין הוא מוציאה כי תמיד עובדין אותה ומזבלין אותה: ומשני בני עירו יודעין אם יש לו בית השלהין אם לאו אבל אין הכי נמי דאותו שיש לו בית השלהין אסור:

באיסור שני פרקים. בשדה לבן עד הפסח ובשדה האילן עד עצרת:

מהו שיהא מותר. אחר עצרת עד ר"ה להוציא זבל כסדר השנוי בשדה ג' אשפתות של עשר משפלות וכו' מי אמרינן דהוה גזרה לגזרה או לא:

עם העושין בשביעית. עם אותן החשודין לעבוד הארץ בשביעית והכי איתא בתוספתא מותר למכור להן בששית זבל לצורך השדה או להוציאו עמהן עד ר"ה וודאי דבאיסור שני פרקים מיירי דאי בזמן היתר אפילו חרישה נמי שריא:

שלא יפרוק את המשפלות. דאיהו גופיה נמצא מזבל את הקרקע:

הא לצאת מוציא. קתני מיהת מוציאין עם החשודים עד ר"ה:

הדא אמרה. שמותר כל אדם לעצמו על כרחיך להוציא עד ר"ה:

דאין תימר דאסור יהא אסור מלהוציא. עד ר"ה עה החשוד דהא מסייע ידי עוברי עבירה:

פקועא דבקעתא. ביה הוא דמשערינן ולא בפקועות שבהרים דהנהו כיון דגביהי יבשי עד לא מטא זמנא. א"נ דפקועות של בקעה אינן מרים כ"כ ולהכי קרי ליה תנא מתוק:

מכיון שנתקשר בו קשר העליון מיד הוא יבש. ור' יוסי היינו ר' יהודה אלא דר' יהודה מקל כל שהוא טפי:

בפוחת מן המשפלות. הוא אדר' שמעון קאי דכי שרי להוסיף על האשפתות היינו אפילו פוחת מן המשפלות שרי ר"ש להוסיף על האשפתות וכ"ש אם נתן בג' אשפתות קמייתא שיעור שמנו חכמים במשנתנו דבהנהו פשיטא דשרי ר"ש:

ופריך הא שתים מותר. וכי נלמוד מדבריך שאפילו לא נתן באשפתות קמייתא אלא שתי משפלות שרי נמי ר"ש להוסיף בתמיה כיון שלא פירשת כמה יפחות והא מיחזי מזבל שדהו ונקט שתים משום דתניא בתוספתא ומייתי לה לקמן ר"ש אומר אף על האשפתות ובלבד שלא יפחות מג' משפלות לאשפה ע"כ וטעמא דבציר מג' משפלות לאו אשפה מיקריא ולא חש ר' ירמיה לשנויי דס"ל דהיינו דאשמועינן מתני' דלקמן ור' ירמיה גופיה מפ' לה לקמן הכי:

הא שתים אסור. דלאו אשפה הוא ומחזי כמזבל וכי היכי דבפוחת משתים לא תוקמה ה"נ לא תוקמה בפוחת מעשר משפלות לאשפה אלא כי שרי ר"ש להוסיף על האשפתות היינו מכי איכא ג' אשפתות שלימות כשיעורא דמתני':

ואין מוסיפין על האשפתות. ואי בעי להוסיף לא יתננו על פני השדה אלא יעמיק ג' טפחים אי יגביה ג' כדתנן לקמן:

ודכוותה אין מוסיפין על האשפתות אפילו בכשיעור. הוא דאסרי רבנן ועלה הוא דקא שרי ר"ש:

תוכן העניינים

פירוש שלמה סיריליו על תלמוד ירושלמי שביעית

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה